130 דקות של שיכרון חושים
מבקר הבית נשלח לאוסלו כדי לצפות בהופעה של הרולינג סטונס לקראת הגעתם לארץ בשבוע הבא, 4 יוני • אחרי שחווה מפח נפש בהופעה שלהם בלונדון ב־1981, הוא הגיע לנורבגיה עם לא מעט חששות • אלא שמהר מאוד החששות הפכו להתלהבות גדולה • המסקנה שלו: "וואו"
ב־1981 החלטנו שזהו זה, שאי אפשר לוותר על הזדמנות של פעם בחיים לחוות הופעה של להקת הרוקנרול הגדולה ביותר בעולם (כינוי שהרולינג סטונס בחרו לעצמם בסוף שנות ה־60). הנחנו אז שלהקה בסדר גודל כזה לא תבזבז זמן על שוק כל כך קטן כמו ישראל, וגם חשבנו שמיק ג'אגר וחבריו כבר כמעט בני 40 - שזה ממש זקנים מדי לרוקנרול - ומי יודע אם הם יהיו מסוגלים להמשיך עוד הרבה זמן.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אז ארזנו את המזוודות, יעקב גלעד ואנוכי, קנינו את ה־50 דולר שהיה מותר אז לקנות (היתה הגבלה על רכישת מטבע זר) וטסנו במיוחד ללונדון לראות את הסטונס על הבמה באיצטדיון וומבלי. אלא שכגודל הציפייה (ובימים ההם כדי לטוס ללונדון היית חייב שתהיה לך ציפייה מאוד גדולה) - כך היתה האכזבה. ההופעה היתה פושרת, חברי הלהקה היו עייפים, חסרי התלהבות, כאילו פעלו רק מכוח האינרציה. נדמה היה שהאגדה מתה ולא תחזור.
33 שנים לאחר מכן מתברר שהסיבוב ההוא, שנקרא "Still Life", דווקא לא היה הסוף של האגדה, אלא רק התחלה של תקופה אחרת אצל הלהקה הזו. כמו שיקרה עוד כמה פעמים לאחר מכן, הסטונס הצליחה שוב ושוב לקום מעפר ולהישמע רלוונטית ואקטואלית, בייחוד על הבמה.
קית ריצ'רדס ורון ווד על הבמה באוסלו. צילום: אי.פי
מאז הוציאה הלהקה שבעה אלבומים חדשים, והכוח שלה בהופעות חיות הלך וגבר, התעצם והעמיק. בהקלטות, בווידאו, בסרטים ברור לכל מי שמוכן להקשיב שדווקא הגיל השלישי ברוקנרול עשה להם טוב.
חדים ומדויקים
ולמרות האמור לעיל, הנסיעה לראות הופעה של הסטונס באוסלו עוררה אצלי חששות. ומה אם ההופעה תהיה מבאסת כמו אז, ב־1981? התייצבתי ב"טלנור ארנה" באוסלו, נורבגיה, ביום שני בערב, מלא התרגשות וחשש. ובכן, מהר מאוד החשש התבדה. ההופעה היתה נפלאה. לא "בסדר", לא "עוברת", אלא חוויה מוסיקלית מרגשת שנמשכה שעתיים ועשר דקות מצמררות.
ואני בכלל לא מדבר על השואו ועל מחירי הכרטיסים (שיקרים גם באירופה), אלא על הדבר העיקרי שבגללו אני אישית במקצוע הזה: המוסיקה. בסיבוב הזה הרולינג סטונס באו לנגן, לעשות את המוסיקה שלהם כמו שהרבה זמן לא עשו - רית'ם אנד בלוז שורשי, חזק ומלא עוצמה. אחרי ההופעה הזאת אני הרבה יותר אוהב ומעריך אותם. פשוט כך.
את עיקר תשומת הלב בהופעה מקבל, כרגיל, מיק ג'אגר. הוא בן 71, אחרי טרגדיה משפחתית קשה (בת זוגו התאבדה לאחרונה), ולמרות זאת נותן את עצמו עד הסוף על הבמה. והוא לא לבד. איתו על הבמה שלושת שותפיו ללהקה: הגיטריסטים קית ריצ'רדס ורון ווד והמתופף צ'רלי ווטס, ואיתם עוד ארבעה נגנים, זמרת וזמר נפלאים והופעת אורח של גיטריסט נוסף, מיק טיילור, שהיה בלהקה בשנות ה־70.
יחד הם מנגנים כמו להקה שאוהבת לעשות מוסיקה, ולאו דווקא לייצר להיטים בשרשרת. לא שהיו חסרים להיטי ענק במהלך המופע, אבל החברים לא פוחדים לגוון בקטעים טיפה פחות מוכרים. באלה, וגם באלה, הם היו מצוינים. חדים ומדויקים, מנגנים במחויבות של להקה צעירה שרוצה לכבוש את העולם.
ההופעה הזאת היתה 130 דקות של שיכרון חושים. סאונד שלא מהעולם הזה, צילום וידאו הכי ישיר ולא מתחכם וכל זה תפאורה ללהקה הכי טובה בעולם. 19 השירים שבוצעו, מתוך 50 שנבדקו בחזרות לקראת הסיבוב הזה (שהם כשלעצמם בערך חמישית מכל האפשרויות שנצברו ב־50 שנות פעילות הלהקה), היו מושלמים אחד אחד. גם אלה שדווקא לא התגעגעתי לשמוע בלייב.
צילום: GettyImages
היו שם גרסאות מיוחדות ללהיטים מוכרים: רבע שעה מג'ומג'מת ל"Midnight Rambler", עשר דקות מדהימות ל"Satisfaction", גירסה בלוזית קורעת לב ל"Worried about you" (שמקבל משמעות חדשה עם מותה של בת זוגו של ג'אגר). היה בזה משהו כל כך חזק וכל כך אמיתי שאמרתי לעצמי "וואו, לפעמים אתה כן יכול לקבל את כל מה שאתה רוצה, ואפילו קצת יותר".
אז כן, זה מופע יקר. וכן, הם כבר זקנים. אבל הם עדיין להקת הרוק הגדולה ביותר הקיימת בעולם (למזלם, הביטלס התפרקו ב־1970) והם לא מפסיקים להילחם בהצלחה על המקום הזה שלהם בפיסגה.
כשהרולינג סטונס יפסיקו לתפקד כלהקת הופעות, אף אחד מאלה שיבואו לאחת מ־14 ההופעות שלהם בסיבוב הזה לא יזכור כמה זה עלה, אבל הוא יידע שהוא ראה הופעה של פעם בחיים.
גילוי נאות: הכתב היה אורח של מפיקי מופע הרולינג סטונס בארץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו