באחד משירי המוראל של מכבי ת"א יש שורה שאומרת: "ואם אתה לא חלק מזה, לעולם לא תבין". מאות אלפי מילנזים למדו אתמול על בשרם מה זה "להיות חלק מזה", אבל אני ממש לא משוכנע שהם הבינו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ראיתי אותם עומדים בכניסה לחנויות, בתחנות האוטובוס, במרפסות הבתים, בפיות פעורים מתימהון, מנסים להבין מי הם האנשים האלה הלבושים בצהוב שצועדים ברחובותיהם, מתופפים בתופים, מנופפים בדגלים, מדליקים אבוקות, צורחים שירים במלוא גרונם בשפה לא מובנת, ובעיקר משבשים להם את החיים בסוף יום עבודה מתיש.
היו בהם כמה שעצרו אותנו וניסו להבין על מה המהומה, וחלקם שלפו את הטלפונים הסלולריים ומיהרו להנציח את החוויה האנתרופולוגית הנדירה. אף אחד מהם כנראה לא שמע מעולם על מכבי ת"א, אבל למראה דגלי ישראל הענקיים שמתנוססים בראש השיירה היה קשה לטעות: הישראלים המשוגעים כבשו את מילאנו.
המשטרה עוד ניסתה בהתחלה לגלות סימני התנגדות ולא הסכימה לחסום את העיר. אחרי שעתיים של התמקחות, גם הם הרימו ידיים מול הגל הצהוב הענק. בשש בערב יצא המצעד מכיכר הדואומו הענקית שבלב העיר אל מלון "מריוט", שבו משתכנת הקבוצה. הרחובות נחסמו, תנועת המכוניות, האוטובוסים והחשמליות נעצרה, והשיירה הישראלית עברה, מלווה בניידות משטרה.
הסתכלתי עליהם: גברים, נשים וילדים שהבריזו מבית הספר, תינוקות בעגלות ונשים הרות וגם זקנים, כולל אחד שבוודאות עבר את ה־80. אנשים מכל העדות, המעמדות והגוונים, שהלכו והלכו והלכו, קילומטרים על קילומטרים, עד שהרגליים כאבו, אבל הם לא הפסיקו לשיר. החל בשירים של מכבי וכלה ב"אל אל ישראל" ו"עם ישראל חי". בדבקות, בהתלהבות, בישראליוּת. וככל שהלך המפגן המרהיב והתמשך, לא היה מנוס מהתחושה שכל האנשים האלה באו למילאנו לא רק בשביל מכבי, אלא כדי להודיע לעולם שאנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה. איזה עוד אירוע יחבר יחד 6,000 ישראלים מכל העדות והמעמדות, שהוציאו ים של כסף כדי לנסוע לחו"ל?
* * *
שלום אחים לצהוב. אני מוכן להישבע שאת חלקכם ראיתי לפני שלוש שנים, בברצלונה. אתה, הנמוך עם הזקן הצרפתי והקעקוע, אני זוכר אותך, צורח כמו משוגע כשמכבי דרסה את ריאל בחצי הגמר; וגם אותך, המבוגר עם השיער המלבין, שחיפש כרטיס כמו משוגע מחוץ להיכל הספרדי. לא ויתרת עד שנכנסת ברגע האחרון עם כרטיס שעלה 800 יורו. נוספו לך כמה שערות לבנות מאז, אבל היי, אתה עדיין נראה בכושר. מקווה שהפעם באת עם כרטיס.
"קודם כל קיבלתי פס מהאישה", צוחק שרון (42) מת"א, "אחר כך ביקשתי מהבוס חופשה של כמה ימים. שמרתי לעצמי את ימי החופש במיוחד למקרה שמכבי תעלה".
"ואם הוא לא היה מאשר לך לנסוע?", אנחנו שואלים.
"הייתי נוסע בכל זאת".
הוא טכנאי מחשבים בחברה גדולה. השאיר בארץ את האישה ואת שלושת הילדים ובא למילאנו עם החברים. 7,000 שקלים עלתה לו הנסיעה, כמעט כמו משכורת חודשית שלו, "אבל גם אם זה היה עולה יותר הייתי בא, שלוש שנים אני מחכה לזה".
רותם מחיפה בא עם החברה נירית. הוא בן 22 והיא בת 21, משוחררים טריים מצה"ל, מלאי שמחת נעורים ורצון לטרוף את העולם. זה הטיול שלהם אחרי הצבא, מכאן ימשיכו לחרוש את אירופה. רותם, "אוהד מכבי בערך מגיל אפס", השתחרר לפני חודשיים מיחידה מובחרת, ונירית החליטה לפנק אותו.
"אני בכלל לא עוקבת אחרי המשחקים", היא אומרת במבט מאוהב, "אבל אני יודעת שזה הדבר הכי חשוב לו בעולם. קניתי לנו זוג כרטיסים באתר של היורוליג, עוד הרבה לפני שהתברר שמכבי העפילה לפיינל פור. רק אחר כך הבנתי שהם כמעט לא הצליחו לעלות. אפילו לא חשבתי על האפשרות שאצטרך למכור את הכרטיסים".
העברית הפכה, מאתמול, לשפה השנייה המדוברת במילאנו. מספר היהודים בעיר, שעומד בימים כתיקונם על כ־7,000, כמעט הכפיל את עצמו בתוך יממה אחת.
"אול דיי אונלי מכבי!", מחייך לואיג'י, נהג המונית הסימפטי שלוקח אותנו למרכז העיר. ביומיים האחרונים הוא בעננים: הצהובים מביאים לו הרבה פרנסה. כבר פעמיים עשה את הדרך משדה התעופה אל העיר, ושעות רבות חרש את העיר בשירות האוהדים מת"א. בדרך כלל הוא עובד שבע־שמונה שעות, אבל ביומיים האחרונים הוסיף שעות. כשאפשר לעשות קופה, אף אחד לא נח.
לואיג'י (27), אוהד מילאנו מושבע, אפילו היה במשחק הראשון בהצלבה מול מכבי ת"א וראה את קבוצתו מפסידה. את המשחקים בהיכל נוקיה, שבהם פיספסה מילאנו את הפיינל פור, הוא ראה בטלוויזיה. אני שואל אותו אם הוא מתנחם בעובדה שהישראלים שיפרו קצת את מצבו הפיננסי. "הייתי מעדיף שלא תבואו", הוא אומר בחיוך, "שבוע אחד בשנה לא אכפת לי שתהיה פחות הכנסה, אבל שמילאנו יהיו בפיינל פור".
* * *
הייתי ילד כשאלכס גלעדי שידר את המשחק ההוא. ישבתי בסלון עם הוריי ביום חמישי בערב, מול ה"גרונדיג" המגושמת, וראיתי בשחור־לבן את מכבי הקטנה והצנועה מתייצבת מול הסובייטים האימתניים, ארבע פעמים אלופי אירופה. מדינה שלמה עצרה את נשימתה כשמיקי ברקוביץ', טל ברודי וג'ים בוטרייט צלפו לסל של צסק"א מכל מצב, עולים לקראת הסוף ליתרון של 20 נקודות ומנצחים לבסוף 79:91. אני זוכר את רלף קליין אומר שהם עשו צחוק מהרוסים, ואת מאות הישראלים באולם בווירטון, בלגיה, פוצחים במעגלי הורה סוערים.
זה היה הערב שבו נולד הפזמון הפופולרי "הוא הא מה קרה, צסק"א אכלה אותה". הרבה מים זרמו מאז בנהר מוסקבה, ואפילו בירקון. בריה"מ התפרקה, יחסים דיפלומטיים כוננו בין רוסיה לישראל, ונסיעות של קבוצות ישראליות למוסקבה כבר מזמן לא מרגשות אף אחד. אבל המנגינה הנוסטלגית ההיא, שנוסדה ב־17 בפברואר 1977 וסימלה אז לא פחות מניצחון של בני האור על בני החושך, לעולם נשארה. 30 משחקים שוחקו מאז בין מכבי ת"א לצסק"א, ב־14 מהם היה לאוהדים העונג להפיק אותה בסיום מהגרונות הניחרים. אולי גם הערב? אולי האקסטזה של האלפים אתמול, בדיוק כמו במשחק ההצלבה האחרון מול מילאנו בת"א, תדביק גם את השחקנים?
ברודי לא הכין מראש את המשפט ההיסטורי שלו בסוף המשחק ההוא. הוא דיבר מהבטן, מהלב, כישראלי גאה. לא כמכביסט. אמת, רוב הקבוצה היתה מורכבת אז מישראלים, שלא כמו היום, אבל גם הזרים שמשחקים במכבי נושאים על חולצתם את סמל המגן דוד (שהוא, אגב, מועדון הספורט היחיד בישראל שסמלו מעוצב כמגן דוד; בסמל של הפועל, למשל, אין שום סממן ישראלי). גילויי האנטישמיות בהיכלי הספורט באירופה מופנים כלפי מכבי ת"א בהיותה נציגת ישראל, ולא רק כלפי גיא פניני או יוגב אוחיון. צבע העור של השחקנים ממש לא משנה.
ישראל מעולם לא נהנתה מאהדה בינלאומית יתרה. כל אחד מאיתנו מתרגל, כבר מילדות, לגילויי שנאה מצד מדינות ועמים. הניצחון בווירטון זקף לנו קצת את הראש והוכיח לעולם שישראל יכולה להצטיין לא רק במלחמות, שיש סיבה מספיק טובה לגאווה.
וזה כל הסיפור כולו: כשמכבי ת"א מצליחה להגיע לפיינל פור, היא נותנת למאות אלפי ישראלים סיבה לגאווה. לא רק לאוהדי כדורסל מושבעים, גם לסתם אנשים שאוהבים את המדינה הזאת. פטריוטיות היא לא מילה גסה, גם אם יפי הנפש לעולם יעדיפו על פניה שנאה והלקאה עצמית. זה לא נורא להרגיש גאה שקבוצה מת"א היא אחת מארבע הקבוצות הטובות באירופה. חזרנו למפה, סוף סוף. לא עשינו את זה באולימפיאדה האחרונה, לא עשינו את זה במוקדמות המונדיאל, אפילו באירוויזיון אנחנו כושלים כבר שנים. וכל כך בא לנו שבדבר אחד, בדבר אחד לפחות, תהיה לנו קצת נחת בינלאומית.
גם אם גביע אירופה לא יגיע השנה לת"א, ויכול להיות שהוא לא, מכבי נתנה למאות אלפי ישראלים סיבה להתרגש, לצפות, לקוות ולהרגיש גאווה. רק על זה מגיעה לה תודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
