כדי להגיע לפגישה עם המלך, היינו צריכים לטוס לפאריס ולנסוע כמה שעות ברכבת לעיר אנגלום, שם חיכה רכב שהביא אותנו, אחרי שעה נוספת בכיוון מערב, לעיר קוניאק. הארץ השטוחה היתה צבועה בירוק בהיר של חורף. בין החוות, המחסנים והמפעלים לצד הדרך ראינו מדי פעם את הכרמים; גזעי גפנים שחורים נעוצים במשטחים הירוקים, כמו מסמרים חלודים ועקומים שמישהו סידר בשורות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
קשה להאמין שעל הגזעים הצנועים הללו מתבססת תעשייה שסך המכירות העולמי שלה בשנת 2013 היה קצת יותר משלושה מיליארד דולר. את ארוחת הערב הראשונה שלנו על אדמת קוניאק התחלנו בקוקטיילים של קוניאק V.S.O.P וג'ינג'ר אייל, המשכנו בכמה מגשים של פירות ים ובשניים או שלושה בקבוקים של סוביניון בלאן. סיימנו בכוסית XO והלכנו לישון. מוקדם. אחרי הכל, רצינו להגיע רעננים לפגישה עם המלך.
לפני שנוכל לראות את הוד מעלתו פנים אל פנים, היה עלינו לעבור כמה שלבים. התחלנו באחד מאתרי האחסון של בית הקוניאק רמי מרטן, לא הרחק ממרכז העיר. בקיץ נוסעות שם רכבות קטנות שלוקחות את האורחים בין הנקודות השונות. אנחנו, שלא הגענו בעונת התיירות, היינו כמעט היחידים שם, חוץ מכמה עובדים ומאתיים אלף חביות מלאות קוניאק.
הגפנים הצנועות. מראה מתעתע
החביות מאוכסנות בשורות, על פי מועד המילוי שלהן, ב־28 מבנים שעל קירות האבן שלהם משגשגות פטריות כהות - מעריצות ותיקות של אדי אלכוהול שאפשר למצוא בכל מזקקה גדולה. המלאי העצום הוא המפתח לייצור קוניאק איכותי, אבל כדי להבין מדוע, צריך לדעת כמה דברים על התעשייה הזו ועל איך שהיא עובדת.
ארבע שנים לפחות
אוקטובר הוא חודש הבציר בקוניאק. בציר מכני, תהליך שמטרתו היא להביא את הענבים - רובם מזן אוני־בלאן - בשיא היעילות ליקבים הרבים באזור. לאחר שסוחטים את הענבים מתסיסים את התירוש ועושים יין לבן. מי שטעם אותו אומר שהוא יבש מאוד וחומצי מאוד. היין עובר שני זיקוקים בדודי נחושת מסורתיים ומגיע, כתזקיק בחוזק 70% אלכוהול, אל הסֶלֶר מאסטר, מנהל המרתפים. הוא זה שקובע את דירוג האיכות של חומר הגלם, את גובה התשלום המגיע למגדל תמורתו ואת העתיד: האם יתיישן עשרות שנים בחבית או יהיה חלק מבלנד של קוניאק צעיר יותר?
אחד התפקידים החשובים של הסלר מאסטר הוא לערבב את התזקיקים השונים, שזוקקו בחלקם בבית הקוניאק וחלקם במשקים של מאות מגדלים, לכדי מוצרים אחידים - משקאות שישמרו על הסגנון של הבית. המטרה היא שכל בקבוק קוניאק שתקנו, לא משנה מתי והיכן, יהיה זהה לחלוטין לכל הבקבוקים מאותו בית ובאותה רמת איכות, וכדי שזה יקרה, צריך הרבה מאוד גוונים של קוניאק במרתפים.
בשלב הזה כבר הרגשנו די מוכנים לפגישה עם המלך, אבל למארחים שלנו היו תוכניות אחרות, ובהן שיעור קצר בגיאוגרפיה של האזור. חבל קוניאק מחולק לשישה אזורי גידול ענבים. הטובים הם "גרנד שמפיין", שלמרות שמו הוא הקטן מכולם, ו"פטיט שמפיין" הגדול ממנו. האזור שנוצר מהחיבור בין שניהם נקרא "פיין שמפיין". אם השם שמפיין נשמע לכם מוכר זה לא בטעות. המילה שמפיין מתייחסת לנוכחות של אבן גיר בקרקע - תכונה משותפת לחבל קוניאק ולחבל שמפיין. אזורי גידול נוספים הם בורדרי, פיין בואה, בון בואה ובואה אורדינר, אבל מהם אף אחד לא עושה עניין. הקוניאק של רמי מרטן נעשה אך ורק מענבים הגדלים בפיין שמפיין, האזור המובחר יותר, והתזקיק לא מסונן על מנת לשמור על עושר הטעמים. דרגת האיכות הנמוכה ביותר של רמי מרטן היא V.S.O.P - קוניאק שמיושן ארבע שנים לפחות, מכיוון שאת הענבים הטובים מפיין שמפיין חבל לבזבז על דרגות נמוכות יותר.
ישר מהחבית
את ארוחת הצהריים אכלנו במועדון של רמי מרטן, לא לפני שטעמנו V.S.O.P עם קרח, שהשתלב נפלא עם חתיכת סלמון מעושן; V.S.O.P בטמפרטורת החדר שהתחבר לנתח של גבינת רוקפור חריפה; ו־XO הכולל מרכיבים בני תשע עד שלושים שנים שחידד את טעמו של כבד אווז עשיר ומתקתק.
טעמנו גם "רמי מרטן "V, הניסיון של רמי מרטן לכבוש חלק משוק הוודקה. זהו קוניאק שלא עבר יישון בחביות, הוא שקוף לגמרי, ארומטי ופרחוני כמו גראפה מהשורה הראשונה, אבל המרקם שלו נעים יותר והטעמים מורכבים הרבה יותר. לפני שישבנו לאכול היינו קצת צמאים, אז הם מזגו לנו גם כמה כוסיות של "קר דה קוניאק", הלב של קוניאק, שמדורג מבחינת האיכות וגיל המרכיבים בין V.S.O.P ל־XO. מי שעשה את הקוניאק הזה כיוון למכנה המשותף הרחב יותר ופגע לו בין העיניים.
לארוחת הצהריים הוגשו פורל מעושן על עוגיית פרמזן ושמנת וקוד צלוי עם ירקות אביביים ורוטב ג'ינג'ר וסויה. ליד המנות שתינו מרלו סמיך, מוצק ומהנה, מיקב Domain Du grollet השייך לרמי מרטן. עם הקינוח, סלט פירות עם סורבה מנגו, הגישו לנו עוד כוסית של XO. כדי שלא נתייבש בדרך. גשם טיפטף על השדות הירוקים, על הבתים הכפריים ועל הכרמים, כשהגענו אחרי נסיעה קצרה אל בית חווה גדול וריק. במרתף חיכו החביות, מאובקות, מצולקות, כמו יצורים פרה־היסטוריים שקפאו בזמן. כל אחת מהן שווה יותר ממיליון יורו ומכילה, בין השאר, גם קוניאק בן 100 שטיפלו בו שלושה דורות של סלר מאסטרים.
דודי זיקוק. מכאן היישר לסלר מאסטר
על מדף מוגבה, בתאורה דרמטית הולמת, עמד המלך. "רמי מרטן לואי XIII". הבקבוק המרשים שלו שנעשה בחלקו בעבודת יד, בהשראה של מימיה צבאית עתיקה שנמצאה באזור, נשאר סגור. אף אחד לא יפתח בקבוק בשווי 3,000-2,000 דולר או עד ארבעים אלף דולר במהדורות המיוחדות, בשביל כמה אורחים מישראל. במקום, הקוניאק נמזג לנו ישר מהחבית. עשיר, סמיך וקטיפתי, עם ריחות של וניל, פטריות, תבלינים מתוקים, אדמה, פירות טרופיים, פירות יבשים, טבק ופרחים. ריחות וטעמים שבאים והולכים, מסתתרים ומתגלים עם כל שאיפה ועם כל לגימה. את כוסית הטעימה הריקה שלקחתי איתי לא יכולתי לעזוב עד שחזרנו למלון. הזיכרון של הקוניאק שהיה בתוכה לא עזב אותי עד עצם היום הזה.
צילומים: יאיר גת
yairgath@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו