עטוי וסט מנצנץ עם עניבת פרפר שחורה, גולן טל נראה כמו ילד קטן ונרגש. קשה להאמין שמדובר באב לארבעה ילדים וסב ל־15 נכדים. בעוד רגע יתחיל לרקוד לצלילי שיר מהמחזמר "קברט", אבל הוא לא יהיה לבד על הרחבה. יהיו לו שני פרטנרים: רעיה ליפנר, רקדנית ריקודים סלוניים מקצועית, וכיסא הגלגלים שאליו הוא מרותק.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"כשהשתחררתי מהצבא, נהגתי להסתכל על אנשים בני 50 ולהגיד לעצמי: 'איזה זקנים'", מספר טל, תושב קבוצת כנרת, "היום, שנים לאחר הפציעה שלי, אני בן 63 אבל מרגיש כמו בן 30. בזכות הריקוד אני עוסק הרבה בספורט, ללא קשר למוגבלות שלי". בשנים האחרונות, עם התפתחות הטכנולוגיה ועליית תוחלת החיים, כבר לא נדיר להיתקל באנשים מבוגרים מאוד שלא רוצים לנוח, אלא למצות כל יום עד תומו.
גולן טל עם הרקדנית רעיה
במקרה של טל, שנפצע מפצצת מרגמה בשלהי מלחמת יום הכיפורים, הרצון לגבור על הגיל ולהיות בתנועה כל הזמן מעורר השראה במיוחד. סיפורים כמו שלו אפשר למצוא בשפע בכנס הארצי למחול על כיסאות גלגלים, המתקיים זאת השנה השנייה בבית הלוחם בבאר שבע, אחד מכמה מרכזי ספורט, שיקום וחברה המיועדים לנכי צה"ל ולבני משפחותיהם. כ־100 רקדנים, מחציתם נכי צה"ל, הופיעו בפני חבריהם מבית הלוחם ברחבי הארץ, והוכיחו כי האמרה שלפיה "אין דבר העומד בפני הרצון" אינה ארכאית, אלא מגלמת בתוכה תורה שלמה. לפי תורה זאת, אפשר לחיות חיים משתלמים וטובים, למרות - ואולי בזכות - המגבלות.
* * *
גולן טל מכיר לי את נורית אשתו, שמספרת לי כי הם הכירו כשהיא עבדה כתרפיסטית בבית החולים השיקומי שבו אושפז לאחר פציעתו. "התאהבתי בו מייד", היא אומרת, "הערצתי אותו על היכולת שלו להתנתק מכל מגבלה שהיתה לו". הוא נחשב ל"זקן השבט" מבין הרקדנים שממלאים את האולם, וככזה יש לו פרספקטיבה מעניינת ועתירת ניסיון על החיים. הוא מכור לספורט אתגרי; בעל רישיון סקיפר ואוהב מאוד את המים, קלע ברובה אוויר ומשתתף קבוע במשחק הבדמינטון (בעברית: נוצית, משחק שבו הכדור מורכב מבסיס ומנוצות; נ"י) של נבחרת בית הלוחם בחיפה. "הספורט הציל לי את החיים", הוא קובע, "אני עסוק בהרבה דברים, אבל על הריקודים אני אפילו לא חולם לוותר".
גולן טל עם אשתו נורית
ליד הצמד המאוהב ניצבת השותפה לריקוד של טל, רעיה ליפנר, ילידת אוקראינה, וכאמור רקדנית מקצועית. היא מספרת לי שכל הרקדניות המקצועיות כאן הן למעשה מתנדבות. כשאני שואלת אותה איך זה לרקוד עם אנשים שנעזרים בכיסא גלגלים, היא משיבה ש"זאת הרגשה מעולה. זה כמו לרקוד עם אדם ללא מגבלה, רק שבמקרה הזה הרקדן יושב בכיסא. אנחנו אמנם נקראות מתנדבות, אבל לא מדובר רק בלעשות להם כיף, אנחנו גם נהנות מאוד. יש להם כל כך הרבה אנרגיה ושמחת חיים - אלו הם דברים שצריך לשאוף אליהם. הם גיבורים, אין לי מילה אחרת".
ללא גבולות
את רוח ההתנדבות העבירה ליפנר גם לבתה הצעירה, אניה. "אמא הביאה לריקודים את החברה שלה, ואני הבאתי את החברה שלי", היא מספרת. "גם יותר מאוחר, כשהתגייסתי לצבא, הייתי מחכה כבר לחופשה כדי לבוא ולרקוד איתם. וכך גם היום. המפגשים האלה גוזלים לי זמן, אבל זה שווה את זה. אנחנו כבר קבוצה מגובשת. אין מצב שהיום אני מחסירה מפגש. אני מחכה לזה לא פחות מהם".
כשרעיה מתיישבת על ברכיו של גולן עבור צילום משותף, אני שואלת את נורית כיצד היא מרגישה כשהיא רואה את הגבר שלה עם פרטנרית אטרקטיבית, והיא משיבה בחיוך: "אין פה שום תחרות. בסופו של דבר מדובר בחוג ריקודים, ועכשיו לדוגמה אנחנו בהופעה מיוחדת. הוא תמיד חוזר איתי הביתה, אז למה לא לפרגן אם אפשר?"
את ארז זיו (45) מפרדס חנה אני פוגשת אחרי ההופעה שלו לצלילי השיר "אין עוד מלבדו" של שלומי שבת. הוא שר את כל מילות השיר ובסופו מניף את שתי ידיו אל על, במידת האפשר, כולו נרגש למשמע מחיאות הכפיים הסוערות. "זמן קצר לאחר הפציעה הייתי מוגבל יותר והתיאום בין התנועה לבין המוסיקה לא היה מושלם", הוא משחזר, "עכשיו הכל יותר זורם ואין יום אחד שאני מפספס תנועות בחזרות. כשאתה נכנס לתוך זה - אתה נתפס מהר".
זיו נפצע בינואר 1990, כששימש קצין בחיל מודיעין. הוא תפס טרמפ עם המ"פ שלו, שאסף אותו לבסיס. בצומת ברקן אירעה התאונה הגורלית. "הנהג ככל הנראה נרדם", מספר אלי, אביו של זיו, שבא לראות את בנו רוקד. "אחר כך היה מאבק קשה גם בחילוצו מהשטח. הוא שכב בתל השומר ארבעה חודשים והרופאים נלחמו על חייו. עכשיו אני מברך על כל יום שאני יכול להיות איתו. זה ילד שלמרות הכל, מביא לנו הרבה שמחה".
בדומה לטל, גם זיו מצא את אהבת חייו, עופרה, במסגרת לא שגרתית - בבית הלוחם בתל אביב.
"הייתי נכה מתחיל", כך הוא מכנה את עצמו וממשיך, "בדיוק באותו ערב היה לי יום הולדת 30. היתה שם בחורה מקסימה בשם עופרה, שבאה על תקן רקדנית מתנדבת. בערב ההוא התמקדתי רק בה, וכיום אנחנו חובקים שלוש בנות ומנהלים חיים מאושרים".
זיו לא רואה בכיסא הגלגלים מכשול. "העובדה שאני לא הולך על שתיים לא מגבילה אותי בכלום. להפך, היא מדרבנת".
לדבריו, האהבה הגדולה שהתפתחה בינו לבין עופרה נתנה לו כוח להמשיך ולא לשקוע ברחמים עצמיים. "גם אם מעשית אני לא יכול ללכת - אני עף כל יום למקומות הכי יפים שיש. הריקוד הוא נקודת המוצא - משם הכל התחיל".
ואיך המשפחה והחברים של עופרה הגיבו?
"אף אחד לא הביע התנגדות לקשר, להפך. מההתחלה, כולם קיבלו אותי כמו שאני".
אדיר סימן־טוב (22) הוא "בן הזקונים" של הלהקה שהתגבשה בבית הלוחם. הוא הבחור הצעיר שלא חלם מימיו לרקוד, וכיום הוא מגדיר את עצמו כ"מכור". סימן־טוב הוא בוגר יחידת ממר"ם ומשותק בשתי רגליו בעקבות תאונת דרכים שאירעה לפני כשנה וחצי, כאשר ירד לאילת עם חברתו דאז. סימן־טוב מספר שמאז גילה את הריקוד, הוא שמח יותר ומבין לעומק את המושג "שווה בין שווים". עם זאת, הוא לא חוסך מעצמו ביקורת. "יש עוד כמה מחסומים לעבור עד שארגיש שאני רקדן. רק אז באמת אוכל להרשות לעצמי ליהנות ממחיאות הכפיים". בקהל אפשר לראות את החברים שלו, שבאו לפרגן ("זה כבר מוגזם לבקש שיצטרפו אלי") לחברם הטוב, שהערב מופיע בפעם הראשונה עם להקה. "אני מרגיש שאני עף בשמיים פתוחים, ללא מגבלות וללא גבולות".
אדיר סימן־טוב
תחושת החופש שבריקוד פתחה בפני סימן־טוב הזדמנויות חדשות; הוא כבר מתכנן לשכור דירה לבד, להתחיל ללמוד ואפילו חושב על זוגיות ועל משפחה.
"לכולנו יש מגבלה"
רוני סימן־טוב (אין קשר משפחתי לאדיר; נ"י) הכוריאוגרף ו"האבא של הרקדנים" בלהקת "אור הגלגלים" של בית הלוחם בתל אביב, מספק את זווית הראייה שלו על אירועי הערב, שאותם הוא מגדיר כ"פלאיים". "אני בא מתחום האמנות", הוא מספר, "הייתי סולן של להקת כרמון, ובאיזשהו שלב החלטתי שאמנות היא אמנות, ובשבילי המחול הוא שפה לכל דבר, כך שהכיסא הוא לא מגבלה בכלל". סימן־טוב מדמה את כיסא הגלגלים ל"נעלי הריקוד של רקדן רגיל. למדתי איך לנצל את המיוחדות של האנשים האלה ולהשתמש בה בריקוד והאמת - נדהמתי. ראיתי אנשים שמגיעים לקצה גבול היכולת שלהם, ואי אפשר לעצור אותם מלרצות עוד ולהתפתח".
על השניים שרוקדים אצלו - ארז ואדיר - הוא אומר: "אדיר חדש בקבוצה וארז הוא הדגל שלנו. אני מייחל שלא יהיו יותר נכים, אבל כל עוד יש אנשים שרוצים לרקוד, אני מנסה להוציא את המקסימום מהם". סימן־טוב מדגיש שהריקוד "הוא לא רק עוד דרך עבורם לעבוד קשה כדי להשתקם. מדובר בשמחת החיים שלהם. כשהם באים לרקוד הם שוכחים את כל הטיפולים, הבעיות והקשיים. לזמן קצר הם בני אדם בריאים ושלמים".
האם העובדה שהם נכים מציבה אותך בעמדה מרוככת? אתה עושה להם הנחות?
"לא רק שאני לא עושה להם הנחות, הם לא מבקשים כאלה בכלל. לצערי, גם היום עוד אפשר לחזות במקרים שבהם נכה מבלה במסעדה והמלצרים מדברים אל החבר שלו ולא אליו. יש עדיין חוסר הבנה. אנשים לא מבינים שאם בן אדם נכה ברגליו - זה לא אומר שלא צריך להתייחס אליו כאל אדם עצמאי. הרי לכולנו יש מגבלה כזו או אחרת, צריך רק לדעת איך להתייחס אליה".
כמו בכל מערכת יחסים קרובה ומשמעותית, גם כאן המורה לומד לא מעט מהתלמידים שלו. "החבר'ה האלה מכניסים אותי לפרופורציות", מודה סימן־טוב, "וגורמים לי להעריך את החיים שלי יותר. הם גם מאתגרים אותי: כשהייתי בחופשה בחו"ל, צפיתי בהופעה ונדלקתי על איזה קטע ריקוד, וישר חשבתי איך להתאים אותו לריקוד בכיסא גלגלים".
איך היית מתאר את היחסים בתוך הלהקה?
"אנחנו כבר 15 שנים יחד, טסנו יחד להופעות בחו"ל ואירגנו אירועי התרמה לנכי צה"ל. אתה מוצא את עצמך נקשר יותר ויותר לעולם של כיסאות הגלגלים, ואותי אישית הוא מאוד סוחף". סימן־טוב מוסיף ואומר ש"בעקבות העבודה עם כיסאות הגלגלים, גם הילדים שלי מסתכלים על נכים באופן חדש ואחר, סובלני וטבעי יותר. הם מבינים שזה יכול לקרות לכל אחד ושזה סוג של גורל".
לדבריו, אף שבשנים האחרונות חל שינוי משמעותי במודעות ובתחום ההנגשה לנכים, המצב רחוק מלהיות מושלם. "אבל הקבוצה שלי לא נותנת למכשולים האלה לנהל אותם. הם מקבלים אחריות על חייהם ונחושים לחיות חיים נורמטיביים לחלוטין". בנוסף, יש לו גם הוכחות לכך שהחברויות שנרקמו בחוג גלשו מחוץ לכותלי חדר הריקוד. "ראית במו עינייך שיש חברים שמצאו כאן אהבה, וחלקם אף התחתנו והביאו ילדים ונכדים. קורה לא אחת שלאחר אירוע מאתגר כזה או אחר, באים אלי ואומרים: 'וואלה, לא האמנו שנאמר את זה, אבל הגשמת לנו חלום'. רק בזכות המשפטים האלה העבודה הקשה הזאת משתלמת. הברק בעיניים שלהם יכול להטעין אותי באנרגיה לזמן רב מאוד".
* * *
בתום האירוע אני ניגשת לחיים בר, יו"ר ארגון נכי צה"ל, שמתקשה אף הוא להסתיר את התרגשותו ומכתיר את הערב כ"ניצחון הרצון על המגבלה. אני קורא לאנשים האלה גיבורים מכיוון שהמוגבלות הפיזית לא מונעת מהם מלרקוד את החיים ולהוכיח שהאהבה לריקודים, לחיים, חזקה מהכל".
רק לרקוד
צילומים: דודו גרינשפן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו