כשחושבים על יחידות כמו דובדבן, מגלן, שייטת 13 ויהלום, מדמיינים מייד חייל מלא מוטיבציה, עטוי מדים מאובקים, שיערו סתור ועיניו אדומות מעייפות. מי מסוגל לדמיין חיילת במצב דומה? לא רבים. אבל אולי תתפלאו לשמוע? יש לא מעט כאלו, והן כאן כדי להישאר.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הכירו את סג"מ לי, קמב"צית ביחידת דובדבן; סגן טל, קמב"צית בשייטת הצוללות; סגן אופיר חדד, קמב"צית ביחידת יהלום של חיל ההנדסה, וסגן עינת, קמב"צית במגלן.
המוטיבציה של ארבעתן בשמיים, ולרגע הן לא מרגישות שהן נופלות מהגברים ביחידות שלהן. ההפך הוא הנכון: הן מרגישות שאת התפקיד שלהן יהיה קשה לגברים למלא. "אני לא נתקלתי בבנים שעושים את התפקיד הזה, זה תפקיד שדורש סדר מופתי, עד הפרטים הקטנים, אסור לפספס דבר", מספרת טל ומוסיפה: "אני לא מורידה מהערך של הבנים, חס וחלילה, אבל רואים שכאשר בחורה מבצעת את התפקיד, זה עד הפרט האחרון".
לדבריה, התפקיד כולל גם ישיבה ממושכת מול מחשבים ומכשירים שונים, מה שבוחן את אורך הרוח של המשרתות בו: "זה מאוד קשה. צריך סבלנות בשביל זה. בתפקיד הקמב"צית יש הילה, שבסופו של דבר היא כוח. הקמב"צית היא זו שמוציאה את הדברים אל הפועל. סגני אלופים מבצעים את הפעילות שהיא מתאמת להם. הם הולכים לפי מה שהיא אומרת, אז בסופו של דבר הם צריכים לסמוך עליה".
לי מתארת חוויה שונה. "בהתחלה, כשרק הגעתי, היו דברים שהיו מוודאים רק מול המפקד שלי. ואז, לאט לאט, כולם הפנימו וכיום כולם מדברים איתי ופונים אלי. הם יודעים שיש לי את התשובות ולא צריך לחפש אותן במקומות אחרים, הם יודעים שיש עם מי לדבר. זה דבר שקרה עם הזמן".
מתפעלים ושואלים
כשהן מדברות על הצבא ועל החיילים שלהן, העיניים שלהן בורקות והחיוך לא יורד מהפנים. הן מאוד אוהבות את התפקיד שלהן. מבחינת עינת, "אין כמו לראות את הלוחמים ולראות שהכל מתקתק, שהם סומכים עלייך ושהם מבקשים ממך דברים. יש לי סיפוק גדול מאוד מלהיות איתם בשטח ולראות שהם בסדר ושהכל הולך כמו שצריך". אבל שביעות הרצון לא מסתיימת שם: "יש גם הסיפוק מהחיילות שלי, שאומרות לי: 'בא לי להיות קצינה כמוך'".
טל מהנהנת בהסכמה גדולה. "כשהלוחמים יוצאים לפעילות, יש סיפוק אדיר כשהם חוזרים ומלראות שהם באמת קיבלו את כל מה שהם צריכים. גם כשהם נמצאים באיזה חור, במקום שאפילו אנחנו לפעמים לא יודעים עליו. בייחוד כשהם כל כך רחוקים ולא זמינים, חשוב לי להיות בטוחה שמטפלים בהם כמו שצריך".
פרגון לא חסר להן בתפקיד - בייחוד לאור העובדה שהוא מגיע לא רק מהלוחמים ומהעמיתים לשירות הצבאי, אלא גם מהחברים באזרחות. "להגיד שאת קמב"צית זה אומר הכל", מגלה אילוז, "אנשים שומעים את המילה והם כבר מבינים. זה קצין מבצעי, שממש מתעסק עם לוחמים ונמצא הכי קרוב לשטח. אנשים ממש מתפעלים מזה".
אבל בארץ כמו בארץ, העובדה שאת התפקיד ממלאות בנות המין יפה מחלצת מהסביבה מגוון אמירות, שגולשות גם לתחום הרומנטי. "יש גברים שהתפקיד שלי באמת מרשים אותם והם מגיבים בפתיחת עיניים מלווה ב'וואו'", מספרת טל. מנגד, היא אומרת, "יש גברים ששואלים: 'אז את לא יוצאת הביתה?' ולא מבינים את מה שאני עושה".
למה את מתכוונת?
"(הם אומרים לי) 'את כמו גבר ולא רואה בית. מה, כל החיים את רוצה להיות בצבא?' הם ממש לא מפרגנים ורואים את זה בתור תפקיד גברי לגמרי".
אפרופו התחום הרומנטי, איך זה לשרת בתוך יחידות מלאות בגברים, שלעיתים רואים אישה רק אחת לכמה שבועות?
אופיר חדד: "יש הערות מחיילים לפעמים. יצא לי להיתקל בכמה הערות מיניות ודברים מסוג זה, כל מיני הודעות באמצע סוף השבוע, למשל 'את פה? רואים אותך בסופ"ש?'. אני חייבת לדעת איך להתמודד עם זה. מצד אחד, אי אפשר לנפח את זה ולעשות מזה סקנדל, כי אנחנו צריכות לדאוג לכך שהיחסים יישארו תקינים, אבל מצד שני אי אפשר לקבל את זה".
עינת נתקלה במקרה קיצוני אף יותר, שהשליך אותה לתוך דילמה פיקודית סבוכה. "כשהייתי קמב"צית בגבעתי, יום אחד בא אלי אחד הלוחמים שלי ואמר לי 'עינת, אני מאוהב בך, אני לא יכול להמשיך לבוא לכאן בכל יום ולראות אותך בבוקר. רציתי רק להגיד לו 'יאללה יאללה, תפסיק עם השטויות שלך', כי חשבתי שאם אדבר איתו בשפה שלו אולי אצליח להעביר את זה איכשהו. זה היה מצב ממש לא נעים ולא ידעתי מה לעשות".
* * *
לשאלתי אם אי פעם הן יסכימו לצאת עם חייל המשרת בתפקיד עורפי, כולן נענו בשלילה. אצל עינת ההחלטה עוררה לא מעט תגובות מצד החברות, שהתחילו לברר ולחטט. "הן אומרות לי 'די, עינת. את כל הזמן בוחרת אותם לפי מה שהם עושים בצבא, וזה ממש לא בסדר. את מפסידה בעקבות זה הרבה גברים טובים. חברות שלי הכירו לי מישהו שהיה 'ג'ובניק', ואין מה לעשות. זה שהוא לא לוחם מתבטא בדברים הקטנים: בפינוק, ב'אין לי כוח לקום'. הוא לא עושה מד"סים, לא עושה ספורט ולא דואג לעצמו. את רואה את ההבדל בין גבר שהוא לוחם לבין גבר שהוא לא לוחם".
עד היום היא לא ממש מבינה איך התגלגלה לתפקיד הזה ולשירות כה ארוך. "רציתי להיות קרובה להורים, פקידה ולא יותר", היא מגלה, "הייתי רקדנית ורק רציתי להמשיך לרקוד. הייתי מאוד מפונקת".
אבל בזכות לחץ מההורים, שגידלו את ילדיהם על ערכי פטריוטיות, הגיעה עינת לקצין המיון בלשכת הגיוס וסיפרה לו בפשטות: "אמא שלי אמרה לי לעשות משהו משמעותי". הקצין כנראה הבין מי יושבת מולו, לא היסס ושלח את הנערה כחולת העיניים להיות סמב"צית. משם כבר לא היתה דרך חזרה, כי זו היתה אהבה ממבט ראשון. "כל ההשתלשלות היתה ממש צירוף מקרים", היא מסכמת, "הלכתי לקורס והתאהבתי בתפקיד, אין מילה אחרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו