על סיפה של שנת העצמאות ה־67 קרסו המאמצים לפתור את הסכסוך בארץ ישראל המערבית בכינון "שתי מדינות לשני עמים", ושר החוץ של המעצמה הידידותית שידעה מדינת היהודים מעודה איים כי בהיעדר פתרון מדיני היא תידרדר לקיים משטר של אפרטהייד. לא חשוב שג'ון קרי חזר בו. במהות זו דעתו, ויש לה שותפים רבים גם בקרב יהודים בארץ ובגולה, וידידי ישראל בעולם כולו.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ההנהגות הערביות בכל הרכב ובכל זמן דחו את הפתרון של שתי מדינות. באורח מילולי עד הסכמי אוסלו ב־1993 ובפועל עד 2014. אהוד ברק (2000) ואהוד אולמרט (2009) גילו נדיבות רבה, וגם הטוענים כי הממשלה הנוכחית לא ששה להסדר כזה יודעים כי בנימין נתניהו, ציפי לבני ויצחק מולכו טרחו והגישו הצעות המבוססות על נוסחת הפתרון של מדינות שכנות.
אך אפילו בתנועה הציונית, שהיתה החלוץ המדיני של העם היהודי, פתרון זה לא היה מובן מאליו. חיים ויצמן הציעו לוועדה בראשות הלורד פיל ב־1937 וכשיצא את חדר הישיבות וטייל עם מזכירו יחזקאל סהר על הר הצופים שמע את עצמו אומר כי ייתכן שבאותו יום הוקמה מדינת היהודים.
דוד בן־גוריון היה המנוע הפוליטי לקידום הרעיון. בפועל הוא כפה את ההסכמה לחלוקת הארץ על התנועה הציונית, וספר מכתביו המשפחתיים ל"פוליה ולילדים" חשף בחדרי חדרים כי בחדרי ליבו לא היה שלם עם חלוקת הארץ, אבל ראה בה את הרע במיעוטו, והעריך כי ההיסטוריה צופנת בחובה באחד הימים מקצה שיפורים.
ב־37' הכשילו הערבים את תוכנית "שתי המדינות" וגרמו ליהדות אירופה להילכד במשרפות באושוויץ ובטרבלינקה. ב־47' שבה התוכנית והועלתה בעצרת האו"ם. היה לה רוב בין אומות העולם, אבל חסרו לה שישה מיליון יהודים.
גם ב־47' קמו לה מסתייגים רבים אם כי לאחר השואה לא היה סיכוי רב למי שהתנגד לכונן איזושהי ריבונות יהודית. מנחם בגין התנגד ממקום מחבואו כמפקד האצ"ל אבל קיבל את הדין; יצחק טבנקין שעמד בראש הקיבוץ המאוחד והיה מייסדו בפועל של הפלמ"ח רצה לראות קיבוצים פרוסים על פני הארץ יותר מאשר ריבונות מדינית על חלקה; מאיר יערי ממפ"ם השמאלית השתעשע ברעיון המדינה הדו־לאומית; ולא זו בלבד שהחרדים לא היו שותפים לחלום המדיני של הציונות, ובוודאי שרידי ה"בונד" ברחבי העולם אלא גם הדתיים־הלאומיים, שנקראו אז "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" היו מתונים בתביעותיהם וצנועים בדרישתם. החזון הגאולי של הרב אברהם יצחק הכהן קוק - שהתבסס על פשרה דתית־חילונית אסטרטגית והיסטורית - טרם קנה לו אחיזה גם בקרב חובשי הכיפות.
מי אם לא הפוליטיקאים הדתיים ואחרים הכשילו במהלך מלחמת השחרור את הצעתו של בן־גוריון לשחרר את חברון עיר האבות? הם היו הרוב, ודווקא הוא כינה את החלטתם "בכייה לדורות".
בלי דחיפות
ישראל של שלהי מלחמת השחרור נתפסה כנס היסטורי, כתיקון עולם חלקי לעם הנרדף בתולדות האנושות. אבל עם הפלא נמוג כמעט חלום שחרור הארץ. אפשר שבכמה ישיבות לימדו את חזון הגאולה של הרב קוק ללא תחושה של דחיפות מעשית; ולימין המפה הפוליטית התנקזה קבוצת "סולם" בראשותם של ישראל אלדד וגאולה כהן ומשוררם הדגול אורי צבי גרינברג, ותו לא בתוספת קבוצה זעירה של כנענים שחזונם היה תרבותי ולא מדיני.
בבית"ר שרו את "שתי גדות לירדן" לזאב ז'בוטינסקי ובעיתון "חרות" הדפיסו אחת לשנה תצלום של הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ובכך הסתיימו לכאורה המאוויים. להפך, ישראל שקעה במפעלים היסטוריים רבי חשיבות ועוצמה. היא בנתה כוח מגן אדיר. חרדתו של דוד בן־גוריון נתנה חסות להקמת הכור בדימונה נגד דעת רוב הממסד המדעי באוניברסיטה העברית ובמכון ויצמן.
המנטרה של הימים ההם היתה "קיבוץ גלויות" - עליית המוני יהודים לארץ ו"יישוב השממה" - הכוונה להפריח את הנגב; וחיזוק השורשים הלאומיים, שבא לביטוי בתמיכתו של בן־גוריון במפעל הארכיאולוגיה חסר התקדים של יגאל ידין במצדה, אבל לא רק הוא ולא רק על ההר הקירח המשקיף אל ים המלח; ובהאדרת השפה העברית. שלמות המולדת? לא באמת.
לא ברור מדוע. אולי מפני שגם מחצית הארץ כבדה על שכם האומה המתחדשת וקולטת וחוזרת למקורותיה ומתקיימת בצנע ומתמודדת עם הפצע הנורא של השואה. אומה שלמה נצמדה אל מקלטי הרדיו לעקוב אחרי משפטו של ד"ר ישראל קסטנר, ואחריו של אדולף אייכמן - ואיש לא הירהר באפשרות להחזיר את צה"ל, יורשם של הפלמ"ח ואצ"ל, לשני שערים בחומת העיר העתיקה בירושלים כדי לשחרר את הרובע היהודי השמם והרמוס. אפילו בגין, שנחשב לסמן הימני בפרלמנטריזם של המדינה הנולדת, הכריז כי יש להמתין לשעת כושר, מין ביטוי מודרני הדומה ללשון התלמודית המקובלת על החרדים "לא לעלות בחומה".
רוח חדשה
עד שבמפתיע נחתה על ישראל מלחמת ששת הימים. איש לא רצה בה. איש לא תיכנן אותה. הכל פחדו מפניה. לא היה במבוא לקרבות שום סממן משיחי, גאולה. להפך, בגן מאיר בתל אביב הכינו מקום לאלפי קורבנות. אך משנסתיימה וכל הארץ מן הים עד לנהר היתה בידי היהודים, קמה לפתע רוח חדשה בעצמות היבשות.
התנועה לשלמות הארץ נולדה לא כדי להשיגה אלא כדי לשמרה. טבעי שעם חבריה נמנו ש"י עגנון ואורי צבי גרינברג וחיים גורי ויצחק שלו, אבל כיצד אירע שהכוח המניע - כמעט הארגוני - היה משורר שלא היה לו כל ניסיון בניהול, וב־19 השנים שחלפו מאז תמה מלחמת השחרור לא כתב שיר געגוע אחד לכותל המערבי ולהר הבית?
נתן אלתרמן חי בתל אביב. במרחב של 400 מטרים רבועים. בין אישה ובת ומאהבת. מדוע דווקא הוא? בהגיעו לחברון ראה את המילים "מערת המכפלה" ונדלק. כשביקש לגייס לתנועה את נתן שחם הסביר לו כי הטלטלה הלאומית כה עזה, שניצחונו וכוחו של צה"ל לא יספיקו כדי להכילה. על מנת לקיים את מלוא הארץ תחת שלטון יהודי נחוצה גם תנועת חיזוק אזרחית. לדתיים היתה התעוררות במשנת הרב קוק, החילונים שהיו שותפיהם - נזקקו לתנועה לשלמות הארץ.
ספרי ההיסטוריה ימלאו את כרכיהם ברוח שפקדה אז את הארץ. יונה־לעתיד שמואל רוזן התפעל מבית לחם בכותבו "ראי, רחל, ראי... הם שבו אל גבולם". דליה רביקוביץ' התפעמה מכיבוש עמק דותן הזכור מתקופת האבות בתנ"ך בכותבה "עוד נשוב ניפגש, בלי קרב ובלי אש", בלי נימה של נסיגה, ורק לאחר שנים מחקה חרוזים אלה מספר שיריה. בראש כולם שינתה נעמי שמר את "ירושלים של זהב" ל"חזרנו אל בורות המים/ לשוק ולכיכר/ שופר קורא בהר הבית/ בעיר העתיקה".
הרב קוק הבין כבר בראשית המאה ה־20 כי הליכוד הפנימי הוא תנאי לגאולה, וזה ההסבר הסביר למסעותיו בקיבוצים החילוניים, בהם אוכלי טרפות. עתה, לאחר מלחמת ששת הימים, נקרתה ההזדמנות ההיסטורית, שהנהיג בנו צבי יהודה הכהן קוק. הימין המסורתי והשמאל־מרכז החילוני הושיטו יד ואף הובילו את המהלך הציבורי, ואלתרמן ציטט מן החשמונאים כי "לא ארץ זרה כבשנו, נחלת אבותינו היא", ואם כן - כיצד אירע שהכל קרס במהירות מפתיעה? שהאומה אשר קיבלה את הארץ מהים עד הנהר כמעט כמו מן מהשמיים נותרה אדישה. כמעט לא נאבקה למענה או נגדה לבד מקומץ?
הנהנתנות ניצחה
אין הסבר אלא שהתהליכים טרם הבשילו. מי שהתיישב בעפרה עם ברכת הדרך מפי שמעון פרס, שנטע בה עץ כמו בנימין זאב הרצל במוצא, לא הבין כי הוא כמו צנחן־חלוץ, שהלוגיסטיקה הלאומית לא הגיחה מאחור לספק לו דלק ותחמושת ומזון ומים ותרופות. כך לא מנצחים.
הנהנתנות - שאין בה רע כל עוד אינה הופכת לשחיתות - כבשה את המחויבות לכלל. ישראל ערבים זה לזה? לא באמת. ההכנה הלוגיסטית היתה צריכה להיות גיור המוני של יהודים חדשים, שימלאו את מקומם של ששת המיליונים בתנופה של יוחנן הורקנוס לפני 2,150 שנים; ובשיבה את שנות הריבונות הראשונות שבהן הירידה היתה חרפה ו"העלייה" עלתה מדרגה קונספטואלית בהיותה "קיבוץ גלויות" - פיסגת החלום הלאומי; ובהקמת חומות בידול ובכינון מחדש של גדוד מגיני השפה העברית נוכח החנופה וההתבטלות לפני לשונות זרות, אבל לא נמצאו אליעזר בן יהודה ודוד ילין ושמריהו לוין חדשים, והאקדמיה שנבנתה כאן בשפת הנביאים המשוקמת נסוגה וביקשה להמירה בלעז, ורבים החרישו באדישותם.
עניי עירך קודמים? לא במקומותינו. החינוך הציוני וההומניסטי והטכנולוגי והמדעי בראש מאוויינו? דיברו על כך, אבל ללא התנופה הנחוצה. משהו נעשה, בטל בשישים.
הממשלות למיניהן לא תבעו מהאומה מיקוד מטרה. בנהנתנותן העצמית חשו צורך לפצות את האומה בגרגרי הנאה וחיים טובים ושפע. ברגע שעלו על נתיב החיים הטובים ויתרו על המאמץ והנחישות וחריקת השיניים. עם מסר כזה מגיעים לשום מקום. מפני שבאווירה כזאת מאבדים כל שאיפה קולקטיבית, מקיימים חיי ציבור שהם חיי רגע, מעניקים ל"עכשיו" יתרון על פני כל יעד רחוק.
האם באמת איננו מבינים מדוע הפקולטות למינהל עסקים וראיית חשבון דוחקות את הכימיה והפיזיקה והמתמטיקה? מדוע כל אם עברייה רוצה בן בוגר משפטים ולא סטודנט בחוג לתנ"ך ולהיסטוריה ושאר מדעי הרוח? הכל קשור. דבר אינו מקרי.
עדיין יש באומה אימהות עבריות הגאות בבנים המשרתים ביחידות מובחרות. אך אין כבר כמעט מי שמבקשות לראות את בניהן מותחים גדר סביב הכרם, וכמה מהן כועסות עליהם בהעתיקם את כתובתם לניו יורק ולברלין? "אין לי ארץ אחרת"? זה לחן לגן הילדים ופעם בשנה ביום העצמאות.
מלכתחילה אני נמנה עם מי שסבור כי עד ביאת המשיח עדיף הפתרון של שתי מדינות לשני עמים אם יתממש בתנאי ביטחון הולמים וביושר ותוך התחשבות הדדית בכבוד האדם.
אך רעיון שלמות המולדת לא התרסק והתנפץ בגלל התפיסה המתחרה בו של "שתי מדינות". הוא נבלם מפני שכל חזון המבוסס על מאמץ קולקטיבי ממושך אינו תואם את דור הנהנתנות, את היעד של "המיצוי העצמי".
אם "תחיינה העצמות היבשות האלה", על העם היהודי לחזור לקיבוץ הגלויות ולקיר הברזל ולהגנת השפה ולמוסר הנביאים לנו ולמיעוטנו ול"עניי עירנו" ולגר הגר בתוכנו. זה החזון המעשי, ליומיום, וקשה לחיות על פיו לאורך שנים, מפני שאינו זוהר כמו "שלמות המולדת" או "שתי מדינות". הוא גם תלוי רק בנו, ואם איננו מממשים אותו - רק אנו אחראים לכישלון ואי אפשר לשלוח אצבע מאשימה כלפי האחרים.
אלתרמן הלך לעולמו שלוש שנים לאחר שהיה פעיל בהקמת התנועה לארץ ישראל השלמה. הוא היה נבעת אילו ראה במו עיניו את השאננות והעצלות וכל איש לעצמו. אך עם כל הצער שבדבר - על רקע רשימת יותר מ־23 אלף ששילמו בחייהם לכינון מדינת היהודים - חובה להודות כי מימוש רעיון שלמות המולדת הקדים את זמנו. אולי איחר את זמנו. לא נפל עלינו בזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו