בכיר משוררי דור תש"ח חיים גורי, שמלאו לו כבר 90, כתב שלושה מהחשובים שבשירי מלחמת השחרור: "הנה מוטלות גופותינו" על מחלקת ה־ל"ה של הפלמ"ח, ו"באב אל־ואד" למראה המשוריינים השרופים בשער הגיא בקרב לפריצת המצור על ירושלים, ו"הרעות".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
נזדמן לי לשוחח עימו בימים אלה. שים לב, אמר, שירי כל המשוררים עצובים. בלי צהלת מנצחים. גם בלי מחאה.
מחרתיים תרד שכינה משמיים וישרו אבל ויגון ייחודיים על ישראל. "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר" - כתב גורי.
()()()(!2.jpg)
חיים גורי // צילום: גדעון מרקוביץ
רעי לב או רפויי שכל סברו כי כתב "טוהר" ולא "תואר" ופירשו את שורותיו כאילו מדובר בהתנשאות אשכנזית. הוא התכוון, כמובן, רק ל־6,000 יפי התואר שנפלו בתובענית שבמלחמות ישראל - בזו שנמשכת עד לימים אלה. גם עתה, כאשר יש קרע בענן והשמש זורחת, ויש פסק של שלווה. אבל הסכנה בעינה.
בתש"ח נהרג ונפצע דור שלם של צעירים, ילידי הארץ וניצולי שואה. כיצד אירע שלא קמה מחאה? זו היתה מדינה של "שקט, יורים", או "שקט, לא בוכים". צומת היסטורי שחלף לבלי שוב.
הם נהרגו על תקומת ישראל - רק שלוש שנים אחרי השואה. הערבים רצו להטיל עוד 600 אלף יהודים לים. הם סירבו לחלק את הארץ עם ישראל. בכל זאת, כשהמלחמה הסתיימה במה שעתיד להיות הקו הירוק, במדינה ששטחה רחב מזו שהציע האו"ם ב־47' - לא פרצה שאגת מנצחים.
הד לכך נשמע 19 שנים מאוחר יותר. אחרי הניצחון המזהיר בששת הימים עלה הרמטכ"ל יצחק רבין להר הצופים, ששוחרר מהמצור הערבי. נאומו היה מלאכת מחשבת של תוגת מנצחים. בלי מצהלות, בלי מחאה מבית. עם שמחה עצורה. עם כאב וספק.
ממלחמה למלחמה. עם הזיכרון החוזר ומוצף. כלשונה של נעמי שמר, "בכל שנה בסתיו, גיורא", והמובן מאליו - "עצוב למות באמצע התמוז".
לייק לדוד הנחלאווי
דרמה מרתקת מתנהלת בימים אלה בצה"ל עקב כליאתו של החייל המכונה "דוד הנחלאי" ובעגה - "הנחלאווי". בהתייצבו בודד בעמדה רחוקה בחברון הרוחשת זדון הניף את נשקו לעבר צעירים פלשתינים, שנופפו באגרופן ובמצלמה לנגד פניו. אחר כך נכלא, ורבבות חיילים הגיבו בדף הפייסבוק בהבעת הזדהות עם "דוד הנחלאווי". 75 אלף תקתוקים - like.
דובר צה"ל מוטי אלמוז טען כי נכלא בגלל אלימות כלפי מפקדיו. אם ההסבר נכון - אין בעיה. גם אין ספק, מקומו מאחורי סורג ובריח. אך לא זה הסיפור הטורד מנוחת כל אזרח הגון. הבעיה היא מה תובע צה"ל מהחייל על משמרתו.
צפיתי בסרטון של "דוד הנחלאווי". הוא היה נתון במצוקה. נערים פלשתינים סגרו עליו. התגרו בו. כאשר חש מאוים - כיוון את נשקו כלפי שניים או שלושה מהם. אילו נקלעתי למצבו הייתי נוהג כמותו, ואילו היה בני והתברר כי לא נופף בנשקו לעבר תוקפיו - היה נכלא בחופשתו הקרובה בבית.
אם הצבא אינו רוצה שדוד הנחלאווי יממש את זכותו הבסיסית להגנה עצמית - שלא ישלח אותו לעיר האבות הקרועה. גם נכון שהפייסבוק אינו המקום הראוי לתגובת חיילי צה"ל. אך אני אזרח. עוד like.
מפברקים למען אבו מאזן
כמה עיוותים מפברקים יהודים מהשמאל הרחוק כדי לגונן על אבו מאזן? היתה לו בשבוע שעבר הצעה ישראלית גמישה במיוחד, והוא כדרכו לא הגיב עליה אלא הודיע כי יבטל את הרשות הפלשתינית והלך לחתום על הסכם עם חמאס. לא צריך להתרגש. מפירוק הרשות הוא כבר חזר בו. גם ההסכם עם חמאס אינו יותר מאחיזת עיניים, אך מזיק מאוד.
הוא יקים ממשלת אחדות ויפנה בשם כל העם הפלשתיני למוסדות האו"ם, אבל לא יניח לחמאס המוחלש להכניס את גורמי הביטחון שלו ליהודה ושומרון. מפני שאם יעשה כן אפילו צה"ל לא יוכל להצילו מכדור מכוון־תועה.
בכל פעם שמונחת לפניו הצעה ישראלית הוא נמלט לזרועות חמאס. עם אהוד ברק (2000) ואהוד אולמרט (2009) ובנימין נתניהו (2011), ועתה שוב נתניהו עם ציפי לבני ויצחק מולכו.
למרות זאת נמצאים לו מליצי יושר. הם טוענים כי אולמרט, שהציע לו הסדר מרחיק לכת לטובתו, היה כבר בדרך לפרוש. אז מה? יש
רציפות שלטונית. הסכם שנעשה עימו היה תקף. אבו מאזן לא רצה בו ולכן נמלט מאולמרט. שום כזב לא ימחק את הכתם הזה ממנו.
מי אחראי ל"השתוללות"?
יומיים תמימים נמשך מצעד עדי האופי, שבאו לספר בשבחם של נותני השוחד ונוטליו בפרשת "הולילנד". גם סנגוריהם דיברו בשבחם. זה תקני, כראוי. גם זכותו של אהוד אולמרט לא להיתפס לשביב של צניעות אלא להכריז מלחמה על פסק הדין של השופט דוד רוזן בהגשת ערעור לעליון.
בסופו של יום נקבע כי גזרי הדין יינתנו בעוד שבועיים, ועדיין הדיון בפרשת השוחד הגדולה שידעה ישראל מעודה תם ולא נשלם. כי למחרת ידון רוזן עם התביעה והסנגוריה בבקשתן המשותפת לאשר את עיסקת הטיעון שנחתמה עם שולה זקן ולפיה תיכלא ל־11 חודשים בלבד. נותרו עוד עניינים רבים הראויים לליבון, אבל שניים מרכזיים במיוחד:
• בדברי הסיכום שלו הדגיש עורך הדין אלי זהר כי אולמרט היה נתון לביקורת חריפה. בעיקר לאחר שנודע כי זקן החלה לדבר. "השתוללות", כינה את הפרסומים האלה. אחד הנוכחים באולם העיר באוזניי כי אם זה מצדיק הקלה בעונש - כי אז יש גם להחמירו בשל המניפולציות שעשה אולמרט בתקשורת במהלך משפטיו.
עוד לא היתה יחצ"נות כה תוקפנית במהלך המשפט. אם פרסומים בתקשורת מעלים או מורידים בסולם הענישה - כי אז אולמרט תקף בחריפות, ולעיתים בלשון בלתי ראויה, בולטים במחנה בני האור כמו מיכה לינדנשטראוס ומשה לדור וירון זליכה ויעקב בורובסקי והתובע אורי קורב ושורה של אנשי תקשורת שלא סרו למרותו.
האם על התנהגות זו יעלו את רף ענישתו? ומי יתנצל בפניהם? מי יודה למבקר המדינה ועובדי משרדו, שהצילו מתהום הנשייה את "יומני שולה" ממחשבי משרד התעשייה והמסחר? ומי יביע הוקרה ללדור שהציל את המערכה המשפטית כאשר הקדים את עדותו של משה טלנסקי?
• עדותה של זקן במשטרה והקלטות משיחותיה עם אולמרט ועורך דינו נבות תל־צור יהיו נושא לשני דיונים. האחד ב־14 במאי לפני השופט רוזן, שיחליט אם לקבל את עיסקת הטיעון, אם לאו; והאחר בבית המשפט העליון שיתכנס לדון בבקשת הפרקליטות לחדש את המשפט בפרשיות טלנסקי וראשונטורס על רקע החומר של זקן.
ההחלטה מסורה בידי בתי המשפט. אך התקשורת צריכה להיות מיוצגת כדי להעלות את הטיעון המבוסס על האינטרס הציבורי: אם נושאים אלה לא יגיעו להכרעה במחוזי בירושלים או בעליון - תוכנם המלא יימסר באורח מוסמך ומלא לפרסום. זה מקרה קלאסי לממש את זכות הציבור לדעת.
אין חשש לאפרטהייד
אין חשש ממשי שישראל תיהפך למדינת אפרטהייד. ג'ון קרי יכול להירגע. גם הוא יודע. ההתבטאות שלו לא נועדה להזהיר מפני התפתחות עגומה אלא להפעיל לחץ של דעת הקהל על ישראל להיערך לוויתורים.
ישראל לא תרצה להיות מדינת אפרטהייד. העולם גם לא יאפשר לה. אפילו יהדות אמריקה תפנה לה עורף. אבל יש סכנה של ממש כי המשך המצב הקיים והיעדר מו"מ להקמת שתי מדינות יביאו לכינון מדינה דו־לאומית.
בהיסטוריה הציונית היו מי שתמכו בפתרון כזה. מפ"ם ההיסטורית רצתה בכך, עד כי היו רגעים שאביה־מייסדה מאיר יערי ביקש למתן את העלייה מהארצות הקומוניסטיות. כאשר הפלשתינים תקפו את משמר העמק החלה ההתפכחות.
אך לא רק הם. באוניברסיטה העברית התקבצה קבוצה בראשות יהודה לייב מאגנס, שהיה ציוני בצעירותו, אבל ב־48' ניסה לשכנע את הבית הלבן לחדול מתמיכה בהקמת ישראל.
זה פתרון רע. הוא נושא בחובו שפיכות דמים. מהותו עימות ללא גבולות. למרות שאריאל שרון עקר את גוש קטיף באורח שגוי וגרם לעזה ליפול בידי חמאס - עדיין יש תועלת בכך שישראל אינה שולטת ב־1.2 מיליון פלשתינים.
ביהודה ובשומרון המצב שונה. נוכח סירובו של אבו מאזן להתדיין ברצינות על הקמת פלשתין בגבולות מוסכמים תוך הכרה בישראל כבמדינה יהודית - נכון לישראל ליזום מהלך: היא מתכווצת כדי להעביר את האוכלוסייה היהודית ביהודה ובשומרון לגושי ההתיישבות בלבד. לאריאל ולאלקנה ולגוש עציון. צה"ל יישאר לפי שעה בכל השטח למנוע את נפילתו בידי חמאס. כאשר הפלשתינים ירצו בהסדר, הם יודעים מה הכתובת בלשכת ראש הממשלה ויפנו אליה.
עם זה אפשר לנהל מדיניות סבירה בזירה הבינלאומית. לקבל הכרה בנוכחות הצה"לית עד לנהר הירדן. ליהנות מהבנה שבשתיקה מצד מדינות ערב. ממילא בעידן שבו אין עלייה יהודית לארץ ישראל לחרפת האומה כולה - הוספת יישובים או הרחבתם מעבר לגדר ההפרדה היא בעיקרה התגרות, לא צורך מהותי. על פי הכלל ש"לא עליך המלאכה לגמור".
ההכרה בשואה
בעיניי יש חשיבות רבה להצהרתו של אבו מאזן כי השואה היא הפשע הגדול בתולדות האנושות. העובדה שבנימין נתניהו מנהל מערכה מדינית נכונה נגד אבו מאזן, שחבר אל חמאס ונטש את המו"מ, אינה עומדת בסתירה להכרה במשמעות העמוקה של ההודעה. החיים הבינלאומיים אינם התנהלות של שחור־לבן.
ניתן לצבור טיעונים להוכחת הדבר כאסוף־ביצים־עזובות. האחת, האם השיח היהודי־ערבי או הישראלי־פלשתיני היה עולה מדרגה אילו הצטרף אבו מאזן אל אחמדינג'אד הזכור־לרע ולתעמולת המשטר האיראני כאילו אושוויץ היא בדותה? ומה התועלת בדחיקת הפלשתינים לעמדה המסרבת להכיר בשואה ולהתעלם ממנה?
יש נטייה רעה כזאת אצל העם השכן. פרופ' מוחמד דג'אני דאודי עמד בראש סטודנטים שביקרו באושוויץ ובשובם הוכפשו כאילו היו "בוגדים"; וגרוע מזה - לבד מסטודנטית אחת, זיינה ברכאת, שיצאה להגנת הפרופסור - שמרו שאר 20 המשתתפים במסע על אלם תקשורתי. האם חרם פלשתיני על זכר השואה עדיף?
אבו מאזן הוא פוליטיקאי מתוחכם. לא נעלמה מן העין כוונתו, שכדאי לו להציג את השואה כפיסגת המפלצתיות כדי לשמור על דימויו התרבותי, בעודו מתחבר לחמאס. אך החיבור הזה יתקיים או לא, ואילו העמדה הפלשתינית כלפי השואה התקבעה.
זה אינו מפחית מהוויכוח ההיסטורי עם ההשלכות העכשוויות לגבי אירועי 48'. הפלשתינים מבכים את מר גורלם כאסון, והיהודים רואים ב"נכבה" פרי של אווילותם בסרבם לחלק את הארץ. רק שבמדרג הרשע מאפשרת הצהרת אבו מאזן להעמיד את השואה על הרף הנכון, הגבוה מכל, בסולם תולדות הרשע. בדיעבד, במשתמע, חוברת הגדרת השואה שבפי אבו מאזן עם התביעה החוזרת ונשנית של נתניהו, שפלשתין תכיר בהיותה של ישראל מדינה יהודית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו