לב של אבן

מאות בשנים הוגבלו יהודים בתפילתם ליד הכותל המערבי ונתחמו אל תוך סמטה צרה, צמודה לבתי שכונת המוגרבים. "סמטת הכותל", קראו לה, וההיסטוריה שלה רוויה בפרעות ובדמעות. עולי רגל תיארוה לא פעם כ"שאול תחתיה" ש"המון ערבים עומדים מעליה, מהתלים ומלגלגים ביהודים". 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

19 שנה (בתקופת השלטון הירדני) היו היהודים מנועים מלגשת לכותל, אבל ב־1967, כששוחררה ירושלים, החל פרק חדש בחייו. הדחפורים הסירו את שכונת המוגרבים ורווחה גדולה באה למתפללים. במקום סמטה צרה ששטחה כ־90 מ"ר בלבד, הוכשרה רחבת ענק המשתרעת על פני יותר מ־50 אלף מ"ר, בעלת קיבולת קליטה של רבבות ומאות אלפי איש. 

הפרק השלישי בחיי הכותל המערבי בעת החדשה משתרע על פני כ־20 שנה. באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת השלימה מדינת ישראל את חשיפת הכותל לכל אורכו - 488 מ' - עד הפינה הצפונית שלו, באזור הידוע כיום כמנהרות הכותל המערבי. 

*   *   *

עכשיו - פרק ד', עידן חדש: בשקט בשקט מרחיבים הארכיאולוגים את תחום החפירה שלהם וחושפים את יסודות הכותל המערבי. תחילה היה מדובר במטרים בודדים בלבד ("הכותל השלם", "ישראל השבוע" 2.9.2011); עכשיו - אנו מפרסמים לראשונה - הושלמה חשיפתם של כ־60 מטרים מיסודות הכותל המערבי, באזור הדרומי שלו, כולם מתחת לשטח הגן הארכיאולוגי ("דוידסון"). 

הנדבכים הללו, אבני גזית מרשימות, מונחות על סלע האם של הר הבית בנקודה הנמוכה ביותר שלו (הסלע הולך ומתגבה מדרום לצפון). הן היו מוסתרות וטמונות מתחת לפני האדמה גם בתקופת בית שני, ממש כפי שיסודות של בניין בימינו טמונים במעבה האדמה ואינם חשופים לעין. לכן גם צבען כהה יותר מזה של אבני הכותל המוכרות; לכן אפילו עולי הרגל לבית המקדש לא חזו בהן. בשנים האחרונות הגיע אליהן הארכיאולוג אלי שוקרון, שעד לפני חודשים אחדים ניהל מטעם רשות העתיקות את מבצע חשיפת יסודות הכותל (בשטח הגן הארכיאולוגי ע"ש דוידסון) ובמימון עמותת אלע"ד.

הממצא המשמעותי ביותר שפורסם עד כה נוגע לתארוך מחודש של בניית הכותל. שוקרון ועמיתו, פרופ' רוני רייך (שותפו לחפירות באזור עיר דוד), קבעו בניגוד לדעה הרווחת - שהכותל המערבי כלל לא נבנה על ידי הורדוס, אלא על ידי אגריפס הראשון ואגריפס השני, נכדו ונינו של הורדוס. מה שהוביל את השניים למסקנה שוברת המוסכמה הזאת, היה גילויים של 17 מטבעות עתיקים שהוטבעו בתקופת הנציב הרומי ולריוס גרטוס, ששלט בארץ בשנים 18-17 לספירה. 

המטבעות התגלו בתוך אדמת מילוי, שבוני הכותל מילאו בה מקוואות טהרה, בורות מים ומרתפים, שעליהם נבנה הכותל המערבי. בסינון אדמת המילוי הזאת התגלו המטבעות מתקופת ולריוס, ומשמעות הדבר היתה שהרס המקווה ובניית הנדבך הראשון של הכותל על גביו, היו לכל המוקדם בשנת 17 לספירה, ואולי אף מאוחר יותר. 

מכיוון שהורדוס החל לבנות את בית המקדש בשנת 22 לפני הספירה ומת בשנת 4 לפניה, יורשיו, ולא הוא, הם שהחלו רק כ־20 שנה לאחר מותו בבניית המסדים התחתונים של הכותל המערבי. למסדיו העליונים, בכלל זה גרם המדרגות של קשת רובינסון, שהוביל להר מכיוון מערב - הם, או צאצאיהם - הגיעו אף מאוחר יותר.

ממתינים לאבן נוספת

המטבעות שהובילו למסקנה המהפכנית התגלו לפני כשנתיים וחצי, ומאז הפתעה רודפת הפתעה וממצא רודף ממצא. התגלית האחרונה מסקרנת, אם לא יותר מזה: אבן אחת, שונה במראה מכל חברותיה, שמעוררת הרבה סימני שאלה. האבן חלקה לחלוטין. היא נעדרת סיתות שוליים הרודיאני (שוליים שקועים), המוכר לנו היטב מאבני הכותל האחרות. 

בניגוד לשאר האבנים, אין לה סיתות שוליים. האבן הייחודית שנחשפה  //  צילום: ולדימיר נייחין

מהיכן ומדוע הגיעה האבן לכאן, ומדוע היא שונה מיתר חברותיה? הרי כל אבני היסוד הללו של הכותל המערבי - הן בעלות סיתות הרודיאני (שוליים שקועים); הרי כל אבני היסוד הללו - אף שהבנאים של הורדוס עיבדו אותן בגסות יחסית - דומות מאוד לאלה של אבני הכותל המוכר, מעל פני הקרקע. רק האבן הזאת, אחת ויחידה בין כל אבני הכותל האחרות, היא אבן חלקה. לכולן יש סיתות שוליים. רק לזו אין.

התיאוריה של אלי שוקרון, חושף יסודות הכותל, מעוררת עניין רב: "האבן הזאת", הוא אומר, "היא אבן שהגיעה לכאן מהר הבית, מעודפי מאגרי האבן ששימשו לבניין בית המקדש עצמו, אבנים מהודרות, מסותתות וחלקות, כמו זו החריגה, שהתגלתה עתה בין יסודות הכותל. האבן הזאת, שהיתה מיועדת לבית המקדש השני, ושמכדוגמתה נבנה המקדש, נותרה ללא שימוש", סבור שוקרון, "בוני הכותל הורידו אותה לכאן, כי לא נזקקו לה יותר שם, למעלה, וכך ממש - חלקות ומהודרות - נראו גם אבני המקדש האחרות", הוא משוכנע. עוד מוסיף שוקרון כי "מי שמעביר בעדינות יד על גבי האבן הזו, מרגיש טקסטורה מעט גלית, בדיוק כפי שמתואר בגמרא".

השערה מסקרנת. הארכיאולוג אלי שוקרון  //  צילום: אוריה תדמור

שוקרון הציג את ההשערה שלו במפגש בלתי פורמלי, שהארכיאולוגים המובילים בירושלים מקיימים אחת לחודש או חודשיים. רובם לא שללו את האפשרות שהוא צודק, אבל הוכחות מוצקות - אין. 

ד"ר אילת מזר, שהשלימה לאחרונה את פרויקט תיעוד כותלי הר הבית, פרויקט תלת־שנתי (בחסות מרכז שלם) שבמסגרתו צולמה, נחקרה ומוספרה כל אבן ואבן בכותלי הר הבית, מאשרת את דבריו של שוקרון. "אכן - אין בכל כותלי ההר ולו אבן אחת חלקה נוספת. כולן עם סיתות שוליים", היא אומרת. עם זאת, מזר מציינת כי "על בסיס אבן אחת בלבד, קשה לבנות תיאוריה. אם בעתיד תתגלה עוד אבן כזו או עוד שתיים כאלה - והדבר ייתכן - אפשר יהיה לבסס מעט יותר את ההשערה שמעלה שוקרון, ולפיה מדובר בעודפים מהאבנים שיועדו למקדש, דוגמת אלה שהמקדש נבנה מהן". בינתיים, מבהירה מזר, "מדובר ברעיון ראוי ומעניין, אבל צריך לגלות זהירות".

הגיא כבר לא מטושטש

הפעם האחרונה שבה עוררה אבן מאבני הכותל התרגשות כה רבה היתה לפני שנים רבות, כשהארכיאולוג דן בהט חשף את "נדבך רבא" בחלקו הצפוני של הכותל המערבי, לאורך תוואי "מנהרות הכותל". מדובר בנדבך שנועד כנראה לייצב במשקלו הרב את הנדבכים שמתחתיו. האבן הראשונה באבני "נדבך רבא", לכיוון דרום, היא הגדולה שבאבני הכותל המערבי: אורכה 13.60 מטרים, רוחבה מוערך בין 3.5 ל־4.6 מ'; גובהה כ־3.3 מטרים ומשקלה כ־570 טונות. 

מהנדסיו של הורדוס והבנאים שבנו את חומת הר הבית המערבית לכל אורכה, לא הציבו את הנדבכים זה על גב זה באופן חופף ומושלם, אלא בשיטה מיוחדת, שבה כל נדבך הוסג פנימה בכשני סנטימטרים מן הנדבך שמתחתיו. דרך הנחת האבנים נועדה להעניק למבנה יציבות ושיוותה לו, בעיקר ממרחק, מראה משופע ומרשים. "האבן החלקה" שהתגלתה עתה ביסודות הכותל היא רגילה במימדיה ביחס לאבני הכותל האחרות, וקטנה בהרבה מ"נדבך רבא". 

בניגוד לאזורים רבים אחרים בכותל המערבי, באזור יסודות הכותל ההולך ונחשף עתה אפשר לראות בין האבנים סוג של טיט בצבע לבן. זהו ממצא מפתיע נוסף, שכן ההנחה הרווחת עד כה היתה שהכותל נבנה בשיטת "הבנייה היבשה", כלומר ללא טיט וללא מילוי כלשהו בין אבניו, שהונחו זו על גב זו, ותו לא. הממצא השונה ביסודות הכותל מלמד על האפשרות שבנדבכי הכותל מעל פני הקרקע - המילוי שבין האבנים פשוט התבלה והתכלה עם השנים.

מי שמהלך כיום לאורך יסודות הכותל המערבי יוכל לראות בפעם הראשונה בעיניו כיצד הכותל חוצה את עמק הטירופיון (עמק עושי הגבינה), הוא הגיא המפורסם שבמשך דורות רבים חצה את אגן העיר העתיקה בירושלים, מצפון לדרום. תוואי הגיא מטושטש כיום, מרוב בנייה והצטברות סחף, אך בשנים עברו הוא היה גורם משמעותי בשטח והפריד בין הר ציון ממערב לבין הר המוריה מצפון ושלוחת עיר דוד מדרום. במשך שנים - עד ימי חזקיהו - סימן הגיא את גבולה המערבי של ירושלים.

באזור יסודות הכותל אפשר לראות את הנקודה שבה נפגש הכותל בערוץ. בנקודה זו הוסטה זרימת הטירופיון אל תוך תעלת הניקוז ההרודיאנית שנמצאת ממערב לכותל (גם תעלת הניקוז הזאת סיפקה בשנים האחרונות גילויים; "ישראל השבוע", 7.9.12).

עכשיו אפשר אפוא לראות בעין, ולשרטט בדיוק רב יותר, את תוואי הטירופיון כפי שמתאר אותו ב"מלחמות היהודים" יוסף בן מתתיהו:

"העיר נוסדה על שתי גבעות צופות ועמק מפריד ביניהן בתווך... משתי הגבעות האלה, האחת, אשר נמצאת עליה העיר העליונה, היא גבוהה הרבה מאחותה וגם ישרה ממנה באורכה... הגבעה השנייה היא הנקראת בשם  'חקרא'... ממול הגבעה הזאת נמצאת גבעה שלישית... והגיא הנקרא בשם עמק עושי הגבינה, אשר אמרנו עליו כי הוא המפריד בין העיר העליונה והעיר התחתונה, משתרע עד השילוח... ומפני מורדות־הגבעות התלולים מכל הרוחות אין לעלות על העיר משום עבר".

למי נפל אזמל?

למרגלות יסודות הכותל המתינו לחופרים של שוקרון שתי הפתעות נוספות. הראשונה משקולת בקע מימי הבית הראשון, שבה היו שוקלים בצעי כסף של חצי השקל ועליה נכתבה בכתב עברי כנעני המילה "בקע". בארץ נמצאו כבר אבני משקל מסוג זה; הבקע מוזכר במקרא כיחידת משקל, שבה שקלו את מחצית השקל. מחצית השקל ניתנה על ידי הנמנים במיפקד בני ישראל כאמצעי ספירה שלהם. אחר כך הוא שימש גם לעבודת המשכן ולצרכיו.

נמצא בתוך פסולת חציבה. האזמל  //  צילום: קלרה עמית באדיבות רשות העתיקות

ההפתעה השנייה קשורה שוב לכותל המערבי עצמו, וליתר דיוק לבוניו: אזמל סיתות באורך של כ־15 ס"מ, ששימש כפי הנראה את מסתתי הכותל ונמצא בתוך ערימה של פסולת חציבה בתחתית הכותל. שוקרון מעריך כי אחד הפועלים שסיתתו במקום שמט את האזמל מידו, בעת שעבד על גבי פיגום, באחד המסדים העליונים של יסודות הכותל. "הוא כנראה לא טרח לרדת למטה, או שפשוט שכח ממנו", אומר שוקרון.

האזמל, לדברי שוקרון, "הוא בוודאות מזמן בניית הכותל. באותו אזור נמצאו קרמיקה ומטבעות שמזהים את התקופה בבירור. אבני הכותל אמנם הגיעו ממחצבות שמחוץ להר הבית, אך הסיתות הסופי שלהן וההתאמות הסופיות נעשו במקום". 

ראשו של האזמל שבור או מעוך, כתוצאה ממכות פטיש חוזרות ונשנות, אך את סימני החציבה שלו או של תאומיו מאותה התקופה, אפשר לזהות באבני הגזית של יסודות הכותל. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו