בדיון הציבורי הסוער שהתנהל השבוע סביב החלטת משרד החינוך להפעיל תוכנית חדשה ללימודי השואה כבר בגיל הגן, היחידים שדעתם לא נשמעה בכל הדיונים בטלוויזיה והטורים בעד ונגד הם הילדים עצמם. לא שאני מציעה לפנות אליהם בנושא הזה ולשאול אותם אבל בכל זאת מסקרן לחשוב מה הם היו אומרים. יכול להיות שתגובתם היתה מצליחה להפתיע. אחרי שנתיים או שלוש שבהן הם לומדים במסגרות לגיל הרך תכנים פחות או יותר קבועים, כולל נפנוף בסטיקלייט בכל חנוכה וטנא שאמא אילתרה לילה קודם בשבועות, אני חושדת שהילדים דווקא יתלהבו ללמוד על שואת יהודי אירופה כמו על כל דבר אחר שאינו חגי ישראל.
לעדכוני חדשות נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הרבה טיעונים נשמעו בימים האחרונים בעד ונגד היוזמה, כשמצד אחד עומדים הורים שסבורים שעם כל הכבוד למציאות הקשה של חיינו, אפשר לחכות עוד כמה שנים לפני שמתחילים לדבר עם ילדים בני ארבע או חמש על פרק בהיסטוריה שגם לאנשים מבוגרים אין שום דרך להבין. מהצד השני ניצבים אנשי חינוך, שטוענים שמכיוון שהילדים גם ככה נחשפים לנושא, מוטב כבר לקבוע מה אומרים להם ומה לא. בדרך כמו תמיד הרימו את ראשם גם כמה מנפנפי דגלים קומפולסיביים שטוענים ברגש שאף פעם לא מוקדם מדי להנחיל לילדינו את מורשת ישראל. למה לא. ילדים בגיל הגן הרי כבר הוכיחו שהם מסוגלים לעכל עובדות חיים קשות בבגרות ובקור רוח. האיום הקודם שהם נאלצו להתמודד איתו, לפני השואה, היה קריוס ובקטוס.
מבין כל הטיעונים האלה, הכי מפתיע הוא ההסבר של משרד החינוך כי תוכנית לימודים כזאת היא מחויבת המציאות בגלל המורים, שהיו להוטים ללמד את הנושא אך לעיתים חשפו את התלמידים הרכים לחומרים שלא מתאימים לגילם או שהם קשים מדי לעיכול. הנה בעיה שבחיים לא הייתי יכולה לחשוב עליה. גננת מסורה יושבת מול 35 ילדי טרום חובה, אחרי ששרו כמו בפתח כל מפגש "מי שטוב לו ושמח כף ימחא", וממש לא יכולה להתאפק מלספר להם על אנטישמיות ורצח עם. או שאולי זו בכלל שושי המורה למוסיקה בימי שני שהרייך השלישי יושב לה על קצה הלשון. אני רק מקווה שכולנו נצליח לכבוש את ההתלהבות ולהימנע במקרה הזה מלקשט את הגן ולחלק לילדים דפי צביעה בנושא.
למרות שלעניות דעתי ממש מומלץ לחכות קצת לפני שמטילים על זאטוטים את כובד ההיסטוריה, חשוב בכל זאת לנסות להקפיד על רצף הגיוני. הגדול שלומד בכיתה א' סיפר לי לקראת פסח האחרון, באמצע הפקקים הבלתי נגמרים הביתה, על הכנת חבילות בבית הספר למען ניצולי שואה, יוזמה חשובה ומצוינת אבל כזו שחייבה את שאלת ההמשך הבלתי נמנעת, אם הוא יודע מי בדיוק הם ניצולי השואה. עכשיו נסו להעביר לילד בן 7
מסר אמיתי אבל גם מעצים על האירוע הנורא ביותר בהיסטוריה האנושית בזמן שנהגת מטומטמת בנתיב לידכם מתעקשת להמשיך ישר בצומת שמותרת בו רק פנייה שמאלה. חריגה בוטה מכלל הברזל שקבעתי שעל פיו לא פותחים באוטו שום דבר שלא ניתן לספוג בעזרת מגבונים לחים.
איור: יעל בר
הנחת העבודה העקרונית מאחורי כל זה היא כי בין שמדברים איתם ובין שלא, ילדים בכל מקרה "יודעים". תפיסה פופולרית שרואה בילדים ספוגים אינטואיטיביים ורגישים להפליא שקולטים ומפנימים ניואנסים - סודות, אמיתות, בעיות בריאות, קשיים במשפחה - גם בלי שתיאמר עליהם מילה. אין לי את הסמכות לקבוע אבל מאז שאני מגדלת ילדים הגישה הרומנטית הזאת מבחינתי קצת התערערה.
קחו למשל את הנושא השגרתי של חינוך מיני. אין ויכוח שהעולם מוצף בסקס, שלא לדבר על סתם הריונות סטנדרטיים ותינוקות בכל פינה, מה שלא הפריע לבכור, שלא מתעניין בשום דבר שלא כולל כדור, לשאול ברצינות גמורה לפני כמה ימים במקלחת אם שני בנים יכולים להוליד תינוק. נאלצתי להסביר את עובדות החיים ולנחם בזה ששני בנים יכולים עדיין להוליד פנדל מגניב. אם אתם שואלים אותי, הילד היה ממשיך לרדוף בבורות מאושרת אחרי כדור גם אם הייתי יולדת באמצע הסלון בלידת בית.
מה שלא יהיה עם הכוונה המטורללת ללמד את השואה בגן - למה לא להתחיל עוד קודם, אולי קלטת "בייבי וגנר" - היא מציפה מגמה שאי אפשר לפספס: עולם שהופך יותר ויותר מאיים ומסוכן, ילדים שנחשפים אליו בגיל יותר ויותר צעיר, והורים שבתגובה של חרדה ופאניקה הופכים מגוננים באופן מופרז לגמרי וחסר סיכוי. עיזבו אתכם משואה בגיל הגן, אתם צריכים לראות מה קורה בבית הספר ביום של חיסון שגרתי. שיירת אימהות חיוורות מדאגה, מצוידות בנורופן ובתירוץ ממש קלוש בעבודה, מתייצבות במסדרון כדי ללוות את הקטין חסר הישע לחדר האחות, ולקלוט אחר כך את קורבן ההתעללות כשהוא ממרר בבכי.
זה לא שאצלי בבית המצב טוב יותר. אתם לא רוצים לדעת מה קורה אם לאחד הילדים נתקע חלילה קוץ ברגל - התקף היסטריה שאין שום דרך להשקיט אלא באמצעות שימוש בחומר ההרגעה החזק ביותר המוכר לרפואה - נוטלה. שלא לדבר על המקרה הטראומטי שהבית כולו עדיין לא התאושש ממנו - פלסטר שנדבק חזק מדי וחייב את ניתוח השדה המורכב - הסרה במשיכה תחת זרם מים מהברז. ובהצלחה לצה"ל, שאני מניחה שמייעד יום אחד לילד תפקיד פיקודי בצבא.
במשרד החינוך בכל מקרה מרגיעים שהכוונה היא לא להציף את התלמידים בפרטים מעוררי אימה אלא לספק לילדים בגן הסבר כללי וראשוני מאוד על יום השואה, כשההמלצה לגננות היא להסביר את הצפירה כ"יום שבו רוצים להזכיר לכל האנשים תקופה קשה שהיתה לפני שנים רבות".
אני לא רוצה לערער על דעתו של שר החינוך אבל יכול להיות שאם כבר פותחים את הנושא, כדאי בכל זאת להיות טיפה יותר ספציפיים. לפי הניסוח הזה - "תקופה קשה שהיתה לפני שנים רבות" - נשמע כאילו המדינה כולה עומדת דום לזכר האייטיז.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו