"להורים שלי, אני כותבת לכם מרחוק כי אתם מאוד חסרים לי. אני רוצה לספר למישהו מה שעבר עלי בששת החודשים האחרונים. עברו עלי הרבה דברים. ראיתי ושמעתי יותר מדי דברים. נפשי הזדקנה בתקופה זו. כל ערב אני מתפללת בשבילכם. מספרת בכנות מה שעובר עלי ולרוב אני מסיימת בבכי כי הרי אתם לא שומעים אותי. עד שנהיה יחד לא רק במחשבה, אלא באמת" (עדות חדשה מרכבת קסטנר - קטע מתוך יומנה של אגנוס לוי בת ה־14, שנכתב בנובמבר-דצמבר 1944).
לפני 70 שנה בדיוק יצאה מבודפשט לשווייץ רכבת קסטנר המפורסמת, על שמו של ד"ר ישראל קסטנר שהואשם לאחר מכן כי "מכר את נשמתו לשטן". זה היה באפריל 1944. כחודשיים קודם לכן נכנסו הגרמנים לבודפשט. הרכבת היתה אמורה להגיע לישראל דרך קונסטנטין (איסטנבול כיום). חוסר הוודאות היה מוחלט, והשמועות היו מפחידות לא פחות מהמציאות הקשה והדחוסה בתוך הרכבת, עד שנוסעיה הבחינו כי הם נכנסים לתוך אדמת גרמניה, היישר לשערי הגיהינום של ברגן בלזן. לאחר חודשיים יצאו שוב נוסעי רכבת קסטנר, הפעם לכיוון שווייץ.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בנוסעים היתה אגי (אגנוס) לוי בת ה־14, שעלתה לרכבת עם דודיה יוסף ופרידה פרנצי. למזלה, את הדרך הזו, שארכה כשבועיים, תיעדה אגי, בת יחידה, ביומן אישי שכתבה כדי להתגבר על הגעגועים להוריה. רק בשנים האחרונות הגיע יומן המסע, בן 91 העמודים המאוגדים במחברת ישנה ירוקה וכתובים בשפה ההונגרית, למשואה - המכון ללימוד השואה שבקיבוץ תל יצחק. היומן, שטרם פורסם עד כה ונחשף לראשונה, מתאר ברגישות ובפירוט את תלאות הנסיעה ואת תחושות הנוסעים על העצב, התקווה והפחד שאפפו אותם, והכל דרך עיניה של נערה צעירה.
"שני פרמטרים עיקריים נתנו לך את כרטיס הכניסה לרכבת קסטנר", פותחת אגי, אישה יפה ומטופחת שכלום בה לא מסגיר את גילה, בעלת עיניים תכולות רושפות אנרגיה, "קירבה לציונות, ורצוי לעסקנות הציונית, וכסף. ואת שניהם היה לנו בשפע".
אגי בחתונתה עם בעלה הראשון בבודפשט.
כיום אגי בת ה־85 מתגוררת בקומה החמישית בדיור המוגן "עד 120" ברמת החייל עם בן זוגה ב־11 השנים האחרונות, צבי עגנון (ראש עיריית גדרה בשנות ה־60) בן ה־86. היא אם לשלושה ילדים וסבתא לחמישה. מאז עלתה לישראל התברגה במערכת הביטחון, ולפני פרישתה שימשה במשך עשור ראש משלחת התעשייה הצבאית באיטליה ובשווייץ. כיום היא שופטת מוערכת בתחרויות כלבים בינלאומיות ומכונה "הגברת הראשונה של עולם השיפוט".
בביתה, כשהיא חזקה מתמיד וכבר לא הילדה עם הצמות הארוכות ועם החיוך הכובש שמציצה מתוך צילומי השחור־לבן הפזורים על שולחן הזכוכית השקופה של פינת האוכל, היא חושפת לראשונה פיסות מחייה, ובהן את היומן הקטן שכתבה בגעגועים עזים להוריה. צבי מפטיר: "אילולי הייתי מספר על היומן הזה לבני רפי, שהיה מנהל ארכיון מכון משואה, אני מניח שהוא עדיין היה קבור בתוך קופסה".
אגי מאשרת בחיוך: "הוא צודק. אני מניחה שמתוך עצלות לא הייתי מעבירה אותו הלאה, וכשרפי בא זו היתה הזדמנות מצוינת עבורי. הוא בהחלט הבין מייד את החשיבות של היומן, שלא קיבל כל התייחסות מצידי. בעיניי, תעודת הפליט הרשמית שנתנו לנו השוויצרים הרבה יותר משמעותית. את שניהם נתתי למכון משואה, ולא בצורה דרמטית".
רפי יושב בשקט בצד, אבל כשהוא שומע את אגי הוא מתערב: "אגי מדהימה, לוקחת הכל בקלות. זה החלק ההישרדותי שהשאיר אותה בחיים".
אגי היא בת יחידה לליוש (אריה) וחנה לוי, שהחזיקו במפעל שימורים אמיד ומצליח שהעסיק פועלים רבים, אך מאז פלישת הגרמנים הכל השתנה. את היום הזה היא זוכרת היטב, וגם מציינת זאת ביומנה: "ב־19.2 נכנסו הגרמנים לבודפשט. באותו היום המורה פיזר אותנו הביתה. הוא רעד מרוב היסטריה". אביה, שהיה פעיל ציוני דומיננטי בבודפשט, גויס לצבא ההונגרי עוד לפני צאת הרכבת ושימש נהג משאית שהעבירה נשק ותחמושת מהונגריה לגבול עם רוסיה, בקרפטים. כציוני טוב הוא נהג בנסיעות חזרה להבריח בסתר יהודים, שנלקחו למחנות עבודה ברוסיה, בחזרה להונגריה. כשנתפס קיבל גזר דין מוות, אך באמצעות עורך דין טוב ושוחד רב הומתקה הגזירה והוא נשלח להיות נהג בחזית. משם נמלט ונדד בערבות רוסיה. כשנתפס, הוגלה למחנה מארקהאוזן שבאוסטריה ורק בסוף המלחמה שב לבודפשט.
"בעשר בבוקר הגענו ל־Weil am Rhein, גבול גרמניה־שווייץ. שוב עברנו ביקורת גבולות. בדקו את החבילות שלנו וזרקו לנו את הכל... זאת היתה הבעיטה האחרונה שקיבלנו מהם. התרחשו שם תמונות זוועה" - מתוך היומן
בכל הזמן הזה המשיכה האם חנה לנהל את מפעל השימורים המשפחתי. כשנכנסו הגרמנים לבודפשט, היא הסתתרה בביתו של זוג פועלים שעבד אצל המשפחה. האם גם היתה הראשונה מבני המשפחה ששבה הביתה לקראת סוף המלחמה. עיסוקו של אביה של אגי, שגידל כלבי דוברמן ואף הציגם בתערוכות, היה הבסיס למקצועה היום. שניים מכלבי הדוברמן נהרגו על ידי חיילים רוסים, ומאז לא חזרו הוריה לגדל ולהציג כלבים.
דף ביומן שכתבה
אגי, שעד גיל 12 למדה בבית ספר גרמני כדי שתוכל לדבר עם סבתה האוסטרית, המשיכה לגימנסיה היהודית בבודפשט. כשכבר הגיעה לשווייץ שהתה בפנימייה קתולית עד לסוף המלחמה. אז חזרה הביתה לבודפשט והתאחדה עם הוריה. היא סיימה תיכון ונמנתה עם הנשים הראשונות שסיימו לימודי הנדסה כימית בטכניון בבודפשט. במהלך לימודיה הכירה את יוסף ולטר, קיבוצניק שהיה שליח השומר הצעיר, לימים נספח תרבות בשגרירות, ובשנת 1953 עלתה לישראל, לקיבוץ עברון שבצפון. שלוש שנים אחר כך עברו השניים להתגורר בתל אביב. לאחר כעשור התאלמנה אגי ונשארה עם שני ילדים קטנים - ענת בכורתה, בת 8, ועודד, בן 5. לאחר כשנה נישאה שוב לאפרים קרטס - אבי בנה השלישי, אמיר, שאת שמו היא נושאת עד היום.
מאז אגי אמנם לקחה את ילדיה למסע שורשים בבודפשט, אך היא מדגישה כי זהו לא יעד מועדף עליה, בוודאי לא לחופשות: "כשאני מגיעה לשם, זה רק כשמזמינים אותי לשפוט. אני לא מטריאליסטית, אבל פה אני בהחלט כן. רוצים אותי שם - שלמו לי. אין סיכוי שתראי אותי שם בחופשות פרטיות. שרדתי שם רק בגלל שהייתי בת למשפחה אמידה ומיוחסת".
את היומן תירגמה אגי לעברית כשהילדים היו קטנים והקריאה להם ממנו: "מצאתי אותו במהלך חיפושים אחרי דבר מה אחר. הצחיק אותי לקרוא בו. השתגעתי עד כמה טיפשית וילדותית הייתי, אבל בעיקר הצחיקה אותי כל ההתייחסות לשוקולד". כשאני מעירה לה שגם בסלון ובפינת האוכל אני רואה שהשוקולדים מככבים, היא מודה בצחוק גדול: "יש דברים שלא מצליחים להיפטר מהם לעולם, מה?"
"הגענו לשוויצריה החופשית. האחיות עזרו לנו לרדת מהקרונות ולשאת את החבילות. כולם בכו מרוב התרגשות. לאחר מכן הובילו אותנו לאולם ההמתנה של מחלקה ראשונה. קיבלנו תה טוב ולחם. המבוגרים קיבלו סיגריות, והילדים - שוקולדה ללא הגבלה" - מתוך היומן
את המסע ההוא, אומרת אגי, היא לא תשכח לעולם. "זה היה מסע טראומטי למרות שאז חלק מהחוויות נתפסו אצלי כמצחיקות. הייתי ילדה עם רצון לחיים, שהדחיקה והכחישה את מה שראתה. היו הרבה היתקלויות שחקוקות לי עד היום, לכן הייתי חייבת לפרוק את כל הפחדים, את מראות הזוועה שראיתי, את המכות שחטפתי מהגרמנים. והיומן היה הזדמנות טובה. התגעגעתי מאוד לאמא ורציתי לשתף אותה במה שאני עוברת. באופי שלי יש לי את זה, את כל עניין הקטלוג, הסידור, התיעוד של הדברים. משהו בכתיבה הרגיע בי את החששות קצת, אבל מעל לכל - זהו בהחלט יומן געגועים".
תמונת מחזור מביה"ס היהודי בבודפשט. אגי בשורה התחתונה באמצע
על המסע ברכבת היא מספרת: "המסע היה לא מובן ובלי יעד. בכל פעם באו עם איזה רעיון אחר, פעם שמוציאים אותנו להורג, פעם שעכשיו נוסעים לאושוויץ, וכולנו ידענו בדיוק מה יש באושוויץ. מצאנו את עצמנו נוסעים לילה שלם, ובבוקר התעוררנו בבודפשט. אחר כך נסענו לילה שלם והגענו לכיוון הגבול המערבי של הונגריה, ולמחרת פתאום הרכבת התחילה לנסוע מזרחה".
במאי 1944 הגיעה הרכבת לברגן בלזן. "מעמד אחד זכור לי במיוחד", מספרת אגי, "זה היה באוגוסט, כשפתאום הופיע קרומיי, העוזר של אייכמן. שעות חיכינו ל'דבר החשוב' שיאמר, אבל הוא לא נאמר. ביומן אני כותבת: 'ציפינו לשחרור, אך לא יצא מזה כלום'. וזה נכון. אחרי שלושה שבועות שמעתי צעקות: 'קרומיי שוב הגיע, התפקדות'. התרגשתי מאוד. כולנו התרגשנו. העמידו פודיום, ושפטר, אחד המנהיגים במחנה, התחיל להקריא שמות מתוך דף. ביומן כתבתי: 'התרגשתי וכססתי ציפורניי עד לבשר'. השמות של דודיי הוקראו ורק בסוף גם שלי. לא היה גבול לאושרי. הסיכוי לצאת משם הפיח בנו אושר עילאי. אלה שנותרו במחנה פרצו בבכי וגידפו. זה היה מחזה קורע לב, אבל אנחנו כבר התחלנו להתארגן לנסיעה שהובילה אותנו החוצה, לגבול שווייץ".
אגי אומרת שיש פרטים שהיא לא זוכרת, אבל נדמה כי גם המעט הוא בעצם הרבה. "מדובר ברכבת של בהמות, עם קש מסביב, כשהבעיה הגדולה ביותר היתה המחסור בשירותים. תחשבי, את ברכבת אחת עם ילדים וזקנים, כשאת אף פעם לא יודעת מתי עוצרים ומתי לא. לא היו לי מחשבות על מוות, או שלא אשרוד. פעם אחת היה לי פחד מוות במקלחת הלינץ', אבל היומן נכתב כמה ימים אחרי שהגעתי לשווייץ והראש היה פנוי מחששות והרגיש בטוח. אז התחלתי לכתוב. הבנתי בחושים שלי שזו נסיעה שאני חייבת להוציא החוצה".
"הוריי המתוקים, האמינו לי שהכל היה טוב יותר אילו היינו ביחד. עכשיו למדתי להעריך אתכם, אבל בית הספר היה קשה. שאלוהים יהיה אתכם, הוריי היקרים, שישמור עליכם וילווה את צעדכם. האמינו באלוהים ותראו שהכל יסתדר. אני מוסרת אתכם לידי אלוהים - אמן!" - סוף היומן.
צילום: גדעון מרקוביץ'טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו