19 במארס 1944 היה ועודנו תאריך מכונן בתולדות יהדות הונגריה, שכמעט נכחדה בתוך כשנה על ידי הנאצים שפלשו למדינה באותו יום ארור. "הרגשנו כאילו שהעולם נחרב", מתאר דוד גור, פעיל בתנועות הנוער הציוניות בהונגריה, את מה שאירע באותו יום. הממשל ההונגרי, שהיה בעל ברית של גרמניה במלחמת העולם השנייה, שלל כבר ב־1941 את זכויות היהודים ברחבי המדינה, ובשל כך בוטל שוויון הזכויות שהיה להם מ־1895 והופקעו אדמות חקלאיות של יהודים בטענה שהם גזע זר שאינו קשור לאדמה ההונגרית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כמו כן, בהונגריה חלה חובת גיוס על גברים יהודים בני 52-18, שנשלחו ליחידות עבודה בצבא מאחר שהשירות בצבא נאסר עליהם בגלל יהדותם. היחידות הצבאיות היו למעשה יחידות עבודות כפייה בתנאים קשים בחזיתות שבהם נלחם הצבא ההונגרי לצד הצבא הגרמני, וכ־42 אלף יהודים מצאו את מותם בדרך הזו עד סוף המלחמה.
עם זאת, ולמרות החוקים שדרסו כל זכויות אדם בקרב היהודים, מצבה של יהדות הונגריה עד הפלישה הנאצית היה טוב יותר ממצבם של שאר היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני. אולם הכל השתנה עם הפלישה הנאצית. הגרמנים, בשיתוף הממשל ההונגרי, החלו לשלוח במאי 1944 את כל יהודי הונגריה שחיו בערי השדה למחנה ההשמדה אושוויץ, ובתוך פחות משישה שבועות כ־450 אלף יהודים הונגרים הושמדו באושוויץ־בירקנאו ולא נותרו יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט (אלו שנותרו שם רוכזו בבתים מיוחדים ברובעים ומאוחר יותר, בדצמבר 1944, הועברו לגטו).
לציון 70 שנה לפלישה הנאצית להונגריה, יינעלו אירועי יום השואה בישראל בעצרת בקיבוץ יד מרדכי בסימן התאריך שהוביל לחורבן הקהילה היהודית שם. שניים ממדליקי המשואות בעצרת יהיו דוד גור, פעיל תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, ואגנס קלטי, הספורטאית היהודייה הגדולה ביותר, ששרדו את התקופה הנוראה במולדתם.
* * *
אגנס קלטי נזקקה לזהות בדויה כדי לשרוד את המלחמה. קלטי (אז קליין) היתה בת 23 כשהנאצים פלשו להונגריה, וכבר אז נחשבה לאחת המתעמלות הבכירות במדינה. אמה ואחותה השיגו אישור מעבר לשבדיה בחסות חסיד אומות העולם ראול וולנברג, אך אביה של קלטי, שהיה בעל מפעל לייצוא נקניקים, נתפס, גורש לאושוויץ ונרצח שם, כמו שאר משפחתה המורחבת. קלטי, שנשארה בהונגריה, קנתה את זהותה של עוזרת הבית שלהם, יוהאס פירושקה, והעבירה את שאר ימי המלחמה כמשרתת בכפר הונגרי ולאחר מכן עבדה, עדיין תחת זהותה של העוזרת הנוצרייה, בבית חרושת של הצבא.
קלטי, כיום בת 93, מספרת כי היא מעדיפה לשכוח את מה שהיה בהונגריה. פניה חרושות קמטים, אבל היא לא מפסיקה לחייך ולצחוק וטוענת על עצמה כי היא "צעירה, בת 25, אבל לא מסתכלת בראי". כששהתה בבודפשט בזמן המלחמה היתה קלטי, לטענתה, מהאנשים הבודדים שלא הסתתרו מהפצצות הרוסים. "רציתי לדעת מה קורה, מתי משחררים אותנו", היא מספרת, "לא פחדתי בכלל, המטרה שלי היתה להישאר בחיים".
לאחר המלחמה חזרה קלטי להתחרות תחת הדגל ההונגרי וזכתה בלא פחות מחמש מדליות זהב באולימפיאדות הלסינקי (1952) ומלבורן, ויש לה עוד שלוש מדליות כסף בשתי האולימפיאדות הללו, נוסף על שתי מדליות ארד בהלסינקי.
בזמן אולימפיאדת מלבורן התרחש המרד ההונגרי במולדתה, וקלטי, כמו לא מעט ספורטאים הונגרים אחרים, נותרה באוסטרליה, שם קיבלה מקלט מדיני. ב־1957 היא הגיעה לישראל לכבוד המכבייה החמישית, הכירה את בעלה, רוברט בירו ז"ל (מורה לחינוך גופני), והחליטה להשתקע בארץ. קלטי היתה ממקימי האקדמיה לחינוך גופני במכון וינגייט, שם לימדה במשך 32 שנים, שאותן היא מתארת כ"אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי בחיי".
בהיותה אחת הספורטאיות הבכירות ביותר של הונגריה היא מקבלת כבוד רב מהממסד ההונגרי, אולם לטענתה היא לא מתגעגעת. "אני לא כועסת, למרות שאבא שלי נשרף על אדמת הונגריה. הממסד ההונגרי מעניק לי כבוד ופרסים, ומדי פעם גם מזמינים אותי לבודפשט, אבל כל זה קרה אחרי שהפכתי לאגנס קלטי הספורטאית. איפה הם היו כשהייתי אגנס קליין ההונגרייה?"
* * *
דוד גור נולד בכפר אוקאני בדרום־מזרח הונגריה, וכשהיה בן 17 הגיע לבודפשט כדי ללמוד מקצוע שיעזור לו לעלות לארץ ישראל. "התחלתי ללמוד את מקצוע הבנייה - כיצד להניח לבנים, לערבל טיח ולכופף ברזלים", מספר גור, שכנער חדור ציונות חיפש בני נוער כמוהו ומצא את תנועת הנוער של השומר הצעיר. התנועה, כמו שאר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, הוצאה מחוץ לחוק ופעלה בדרכים לא חוקיות, ולכן סיפור הכיסוי שלה השתנה מפעם לפעם - החל בחוג להשכלה עצמית וכלה בחוג הספרייה של ההסתדרות הציונית.
את מה שקרה ב־19 במארס 1944 הוא מגדיר כ"חורבן", לא פחות. "אני כבר הייתי חבר בשומר הצעיר, ובאותו היום הגיעה הוראה מתנועות הנוער הציוניות לרדת למחתרת ולגבש זהות חדשה כדי להתחיל בהצלת אחרים.
"חברי תנועה ממדינות אחרות, שנכבשו על ידי הגרמנים, הגיעו להונגריה וסיפרו על המנגנון הנאצי - קודם חוקים נגד יהודים, אחר כך גטו ובסוף גירוש. הנהגת התנועה ידעה זאת ולכן ניתנה הוראה לרדת למחתרת, גם כדי שנינצל וגם כדי שנציל אחרים. הירידה למחתרת היתה כדי להציל אחרים".
עם הירידה למחתרת של תנועות הנוער הציוניות פעיליה הצטיידו בזהות בדויה, כדי להמשיך לפעול בבודפשט וכדי שלא יישלחו לגיוס החובה למחנות הכפייה של ההונגרים. גור, ששהה פחות משנה בבודפשט, הפך להיות אחד הפעילים המרכזיים. הוא הצטרף לצוות בית המלאכה לזיוף תעודות, שפעל כמובן בחשאי, הפך להיות האחראי וניהל אותו כמעט עד סוף הכיבוש הנאצי.
במסווה של תלמידי תיכון, סטודנטים, פקידים וכד', נשלחו חברי תנועות הנוער לערי השדה, כדי לספר על הגטואיזציה ועל האסון הקרב לבוא. על ידי כך הצליחו חברי התנועות להבריח כ־15 אלף בני נוער מערי השדה שעברו את הגבול לרומניה, עלו שם על סירות והגיעו לפלשתינה דרך היום השחור.
בד בבד, באותה תקופה, החל בית המלאכה של גור וחבריו במבצע זיוף גדול מימדים, שכלל בתוכו תעודות וניירות ממגוון רחב של אפשרויות: כתבי חסות של ממשלות שווייץ, תעודות לידה, תעודות נישואים, תעודות שחרור מהצבא, תעודות סטודנטים, תעודות זהות, תעודות מקצוע (פקיד, יצרן מזוודות, יצרן תרופות וכד') ועוד.
זה המקום לציין כי אזרחים בהונגריה באותה העת, בייחוד יהודים, היו מחויבים לשאת עליהם תעודות משום שבכל רגע הם עלולים להיעצר לבדיקה על ידי המשטר הפשיסטי ההונגרי או על ידי הגרמנים. כתבי החסות המזויפים, למשל, הגיעו למספר של 120 אלף, והצילו לא מעט נפשות.
16 פעמים, ממארס 1944 ועד דצמבר 1944, נדד בית המלאכה לתיעוד מזויף של תנועת הנוער ממקום למקום בבודפשט, כדי שלא יתגלה. "מרבית אנשי הצוות התחזו לסטודנטים, כדי להסביר את אי הגיוס שלהם", מסביר גור, "חלקנו שהינו בדירתו של דן צימרמן (מייסד בית המלאכה לזיוף תעודות ופעיל מרכזי במחתרת תנועות הנוער הציוניות), המורה שלי בתחום התיעוד המזויף, כדי שאף אחד לא יחשוד בכניסה וביציאה של כמה אנשים ממקום מסוים בכל יום. לאחר מכן הצייר שרגא ווייל שכר סטודיו, שם נתלו תמונות והוכנה סקיצה שלי חצי ערום, כך שאם מישהו נכנס יכולנו להסביר שזהו סטודיו לציור ולהמשיך בעבודתנו".
זמן לא רב לאחר הפלישה הנאצית להונגריה החלו בעלות הברית להפציץ את בודפשט. לא מעט הונגרים נוצרים ברחו מהעיר לערי השדה כדי לחמוק מההפצצות וחלקים נרחבים בעיר היו נטושים. גור וחבריו ניצלו זאת כדי להסוות את בית המלאכה בדירה בקרבת אזור התעשייה, ומאוחר יותר בביתה של הפעילה האנזי בראנד, שהצליחה להסתיר את מזוודות הציוד בחיפוש שנערך בביתה.
גור: "בית המלאכה היה בספרייה של אגודת הסטודנטים הפשיסטית באוניברסיטה ברחוב בארוש בבודפשט. ב־10 בדצמבר 1944 המקשר (בין בית המלאכה למחתרת) לא הופיע לפגישה הראשונה ולא לשנייה. על פי החוקים הבלתי כתובים שלנו, היה ברור שמשהו קרה. דיוושתי עם תלת־האופן שלי ועם שש המזוודות לפרברי בודפשט, שם חיו שלוש חברות מתחרת במסווה של נערות נוצריות, והחבאנו מתחת למיטתן את המזוודות.
"בודפשט היתה מוקפת מכל כיוון, והממשלה הפשיסטית הוציאה הוראה לפנות את העיר. כדי להישאר ולא להתפנות, היה צורך בתעודות ובאנשי מחתרת יהודים ולא יהודים כדי שינפיקו תעודות הגנה. רק ככה נמנע הגירוש של רבים לגרמניה ולפולין".
גור וחבריו התמקמו ב־21 בדצמבר 1944 במשרד מהנדס העיר, שמוקם בבניין עם מאה דירות, אולם כשעה לאחר הגעתם התפרצו למקום בלשים שחיפשו יהודים. "הם לקחו אותנו לחקירה", מספר גור, "ובדרך הצלחנו לדבר בינינו והשמדנו את התעודות שיכלו להסגיר את החברים שלנו על ידי בליעתן".
במהלך החקירה נפטר אחד מחברי הצוות, מיקלוש "מיקי" לנגר, שלא עמד בעינויים. שאר אנשי הצוות הועברו לבית הסוהר הצבאי המרכזי, שם עבר גור עינויים קשים שכללו גם מכות חשמל.
כיצד נחלצתם מבית המאסר?
"באחד המסדרים הקריאו שמות ושום שם לא תאם את שלנו. היו לנו כמה שמות מזויפים, אבל את השם שבו התהלכנו ברחובות העיר ידעו רק השותפים לדירות שבהן גרנו בבודפשט. פתאום הקריאו את השם 'טיבור ראפוש', שאותו ידע רק שותפי לדירה (משה אלפן). מייד הבנתי שיש כאן פעולה של המחתרת, ולכן צעדתי קדימה. הוא סידר שהרשימה של הסוהרים תהיה מורכבת מהשמות הסודיים, כך שרק אסירי המחתרת ידעו על כך. בתום המסדר הוציאו אותנו מחוץ לבית הסוהר לכיוון הקונסוליה השוויצרית, ומי שלקח אותנו לשם היו אנשים שנשכרו על ידי אנשי המחתרת, שבעורמה לא קטנה שיחררה כ־120 מאנשיה בדרך הזו".
עד לסיום המלחמה פעלו אנשי המחתרת במסווה בקונסוליה השוויצרית ובארגון הצלב האדום הבינלאומי. גור: "בית המלאכה היה לב ליבה של עבודת המחתרת, ואנו היינו צריכים לשמור מכל משמר על זהותנו ושאיש לא יגלה את מקומנו. התיעוד המזויף היה מחויב המציאות, זה היה הנשק היעיל ביותר שלנו. כשהוזמנתי להנהגה ומינו אותי להיות חבר בצוות, זה היה מעמד מכונן בחיי. לא הבנתי אז שאהיה ממונה על החיים ועל המוות בתקופת המחתרת. קיבלתי משימה לשמור ולשמר את מעשי המחתרת ואת זיכרון המחתרת".
ב־1949 היה גור מפקד הבריחה האחרון בהונגריה, ולאחר שעזב נשפט שלא בפניו בגין בגידה. ב־1984 חזר גור לראשונה להונגריה, אולם הוא אינו מבקר בה לעיתים תכופות. מאז 1964 ועד היום הוא ראש העמותה שחוקרת את פעולות מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה בעת מלחמת העולם השנייה.
"זה שהייתי חבר תנועה הציל את חיי, ולא רק את חיי, כי הם השכילו להטיל עלי משימות ולשלב אותי במפעל הצלה בלתי רגיל. מעשי תנועת ההצלה ההונגרית הם דברים יוצאי דופן שצריכים להירשם בתולדות העם היהודי. אני אסיר תודה שניתנה לי האפשרות לקחת חלק בפעולה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו