מתי תתבגרו כבר?
המשותף להורי מתבגרים הוא המבוכה ונקיפות המצפון. רובנו לא בוגרי מכון אדלר, בקושי ראינו "סופר נני", ואנחנו פועלים מתוך היגיון ושליפות מהמותן
, עודכן
הביחד של החגים והמשפחתיות הצפופה יכולים להיות כיף גדול, אבל גם סיר לחץ מבעבע. וכשהר הגעש הזה מתפרץ, הוא עלול לגרום לרעשי משנה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוקקחו אותי, למשל. הפסח הזה היה בשבילי שיעור בהתבגרות, וקשה לומר שהגעתי אליו מוכן. אני לא רוצה לפרט. אני רק מוכן לומר שהיה קשה. היתה מריבה, היו צעקות, והיתה טריקת דלת, שאחריה ישבתי עם עצמי וחשבתי לאן ממשיכים מכאן.
בגיל הרך מצמידים להתנהגות פרועה את המושג Terrible 2. הילד לוקה בהתקפות זעם, בודק גבולות וצועק, אבל מרגיעים אותך שזה אמור לעבור בגיל 3. עם השנים אתה קולט שעבדו עליך, ויש גם Terrible 4 ו־6 Terrible, ויש הורים שסובלים כל החיים מילד שהוא פשוט Terrible.
כשהילדים מגיעים לגיל 16, אתה מבין שהכל היה פרומו לדבר האמיתי. פעם, די היה בנביחה קטנה או ארטיק תותי פרוטי כדי להחזיר אותם למסלול. עכשיו הכל מתפוצץ כמו חצ׳קון.
המשותף להורים של מתבגרים הוא המבוכה ונקיפות המצפון. רובנו לא בוגרי מכון אדלר, בקושי ראינו "סופר נני", ואנחנו פועלים מתוך היגיון בריא במקרה הטוב ושליפות מהמותן במקרה הפחות טוב. צריך גם לזכור שאבא ואמא זה לא בדיוק ועד עובדי נמל אשדוד, ולא תמיד הם מדברים בקול אחד. כשהמתבגרת שלנו מאותתת לנו שכדאי שמישהו יציב לה גבולות, ואני זה שנענה לאתגר, אשתי חושבת שאני קשה איתה. אבל אם אני מחליט לזרום עם הילדה כדי למנוע חיכוכים, אשתי טוענת כלפיי שאני חלש ורכרוכי. דיברתי איתה, אבל היא אומרת שאני עושה לה בדיוק אותו דבר.
איור: טל לזר
הורים רבים מספרים לי בנוסטלגיה על ילדים מתוקים שעד לא מזמן חייכו אליהם, התפנקו בחיקם והתבדחו עם הסביבה. היום הזאטוטים האלה מסתגרים בחדר לשעות ארוכות ויוצאים רק לגיחות מקרר קצרות. כששואלים אותם מה שלומם, הם עונים בנהמות לא ברורות. לפעמים הם כועסים עליך בלי סיבה, וכדי להרגיע אותם אתה נותן להם את המפתח של האוטו.
אתה רוצה להיות הורה טוב, לא זעוף מדי אבל גם לא פראייר מוחלט, אז אתה מנסה להיות יותר מעורב. אבל יוזמת ההתקרבות שלך לא נענית, ובלית ברירה אתה מתחיל לבלוש. מציץ להם בטלפון, מנחש את הסיסמה בפייסבוק, מצותת לשיחות. עומד מחוץ לחדר ומנסה לברר אם הם מכינים שיעורים בהיסטוריה, מגלגלים ג'וינט, ישנים, רואים טלוויזיה, עושים לך נכד עם החבר או צוברים שעות התמחות באתר הפורנו האהוב עליהם.
לעיתים הם מדברים לא יפה. לעיתים הם נכנסים ויוצאים כאילו אתה אוויר וחוזרים הביתה בשעות שבהן הלחם יוצא חם במאפיות. יש ימים שהחדר שלהם נראה כאילו עבר בו הוריקן, ויש ימים שהוא נראה כמו מחסן בגדים לנזקקים. הם שואבים ממך מזומנים כאילו אתה מצאת גז ולא יצחק תשובה, ומתנהגים בפזרנות כאילו התחתנת עם רקפת רוסק עמינח ולא עם אמא שלהם.
במאמר שקראתי פעם נכתב שאם אתה רוצה להבין מה עובר בראש של מתבגר, אתה צריך להציץ בחדר שלו. הבלאגן בחדר מייצג את המחשבות, התשוקות, הדאגות והלחצים שבראשו. ניסיתי להבין מה קורה בראש של הטינאייג'רית שלי, ומה שהבנתי זה שיש לה בראש מיטה, ארון וטלוויזיה, ועל כל אחד מהם מונחת ערימה ענקית של ג'ינסים, חולצות, ספרים ותיקים. אני לא יודע מה זה אומר, אני רק יודע שלא אני האיש שיסדר את הברדק הזה, גם אם אצטרך לריב איתה על זה עד הלילה. תודה לאל שאין לי יותר שערות לתלוש.
בין שלל הקושיות שעלו בחג, על כמה טרם קיבלתי תשובה. איך אתה משכנע את הילדה לסדר את החדר, איך אתה גורם לה להרים את הראש מהאייפון, מה עושים כשהיא אומרת בפני האורחים ש"לא בא לה", וכיצד מגיבים כשהיא מרימה עליך את הקול. אם אני הייתי מדבר ככה לאבא שלי, הייתי מקבל מבט מקפיא דם, והלחי היתה כואבת לי רק מהאופציה לסטירה. אבל כשאני הייתי נער עוד לא המציאו את המועצה לשלום הילד, ויצחק קדמן היה תיכוניסט, שאולי שיגע גם הוא את ההורים שלו.
השוט היחיד שעומד לרשותנו הוא להחרים את מוצרי החשמל החיוניים לקיומם של המתבגרים שלנו - אייפון, אייפד, טאבלט, לפטופ. לא חסר מה. אבל אז תבוא אשתך ותסביר לך שכשאתה לוקח לילדה את הנייד, אתה מעניש בעיקר את עצמך, כי מאותו רגע אין לך מושג איפה היא. אתה יכול לאסור עליה לצאת מהבית, אבל מי אומר שהיא תישמע להוראה? אתה בן אדם עובד, יוצא בבוקר וחוזר בערב, איך בכלל תאכוף את הצו? ולכמה זמן תקפה הגזירה? עד שתבקש סליחה? עד שתתגייס לצבא? תמיד אפשר להקפיא את הסיוע הכלכלי, אבל אם לא תיתן לה כסף, איך היא תחזור הביתה? האם בתור אבא תוכל לישון בשקט כשאתה לא יודע מי מחזיר אותה, מאיפה, כמה וודקות הוא הוריד לפני וכמה קעקועים יש לו?
אולי הבעיה אצלי. אולי אני צריך בכלל להגיד תודה שהיא לא שיכורה ומסוממת, שהיא לא לובשת שחורים, שומעת פאנק ונזרקת על ספסל בדיזנגוף. שהיא קמה בבוקר והולכת לבית ספר, ואת אחר הצהריים מבלה בצופים. אחרי הכל, אני זה שבניגוד לרצונה דחף אותה לשם בכיתה ד׳, ועכשיו, כשהיא נמצאת שם ימים ולילות ונותנת את הנשמה בארגון פעולות ובהקמת מחנות, זה מכעיס אותי, כי אני מעדיף שהיא תלמד לבגרות.
אולי האשמה בנו. על האויבים הגדולים שלנו - הטלוויזיה, המחשב והסמארטפון - אנחנו שילמנו, וגם אנחנו בעצמנו רוב היום עם הראש בתוך המסכים, מנסים להבין מה העולם המשונה הזה רוצה מאיתנו. אז מה אנחנו רוצים מהילדים? אני מנסה לברר עם עצמי מה יותר חשוב: שהיא תלמד עוד שעה תנ"ך ותהיה תלמידה סבירה, או שתתנסה בהדרכת ילדים ותבין מה הן אחריות ומנהיגות. האמת כנראה נמצאת אי שם, אבל אני עוד לא מצאתי אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו