בית עם ערך מוסף

כאשר מיטש פילצר ואשתו סוזי החליטו לפני 20 שנה לרכוש משק נטוש ביישוב ציפורי, הם לא שיערו איזה ערך יהודי יש בחלקה שבה התיישבו. בהתחלה הם נטעו בשטח המשק גפנים ורימונים, אך כעבור שלוש שנים החליטו להקים בשטח המשק גם יחידות אירוח. בתקופה ההיא המילה צימרים לא היתה שגורה עדיין, ומיטש מספר שיחידות האירוח שלו היו מהצימרים הראשונים שנבנו בצפון. למתחם האירוח בשטח המשק שבו התגורר עם משפחתו קרא "כפר ציפורי", ובמהלך השנים הלך והתרחב: נבנו בו בריכות נוי ונוסף מבנה אירוח מרכזי, שנבנה כהעתק של המצודה הצלבנית העתיקה שנמצאת בגן הלאומי ציפורי שעל ההר שממול.

לפני ארבע שנים, כשבני הזוג פילצר כבר היו הורים לארבעה ילדים, הם החליטו לבנות בחצר גם בריכת שחייה. ואז התגלתה ההפתעה הגדולה: במהלך החפירה והכנת התשתית לבריכה נתגלתה דלת אבן שעליה טבוע המשפט "הדן משכביה דרבי יהושע בר לוי ספרה", כלומר: "זהו משכבו של רבי יהושע בן לוי הסופר (ובראשי תיבות ריב"ל, על שמו קרויים רחובות ברחבי הארץ).

רבי יהושע בן לוי, יליד לוד, היה מחשובי האמוראים שחיו בסוף ימיו של רבי יהודה הנשיא באמצע המאה השלישית לספירה. על פי חלק מהמסורות הוא אחד מעשרת הצדיקים שלא מתו, אלא עלו ישירות לגן העדן. מאחורי אותה דלת נתגלו חמישה כוכי קבורה שבהם קבורים, לפי אמונתם של רבים, הוא, אשתו ושלושת ילדיהם. כצפוי, התגלית ריגשה מאוד את פילצר ואת משפחתו, בייחוד לאור העובדה שהם עצמם מאמינים ושומרי מצוות. הוא הפסיק את הבנייה לאלתר ומיהר לדווח לרשות העתיקות. זו שלחה מצידה נציגים לבחון את חלקת הקבר ולקחה את דלת האבן לבדיקה. לאחר בחינת הממצאים ואימותם, הגיעה רשות העתיקות למסקנה שפילצר ומשפחתו מתגוררים על אתר בעל חשיבות ארכיאולוגית, ולכן ביקשה לבצע חפירות באתר. מדובר במקרה תקדימי שבו לראשונה נתגלה קבר היסטורי בשטח שנמצא בבעלות פרטית.

מיטש פילצר בביתו שבציפורי. דרישת שלום מהריב"ל. צילום: גיל אליהו

בני הזוג פילצר, שלמעשה גילו את מערת הקבורה בשטח הפרטי שלהם, סירבו. "הסיבה העיקרית שבגללה סירבתי היא שחששתי מכך שחרדים יתחילו להפגין מול ביתי מתוך התנגדות לחפירות ופגיעה בקדושת הקבורים שם", מסביר מיטש. רשות העתיקות לא ויתרה ובחרה לתבוע את פילצר על פגיעה בעתיקות. "בסופו של דבר הגעתי עם הרשות לפשרה ושילמתי להם 20 אלף שקלים בתמורה לכך שלא יבצעו חפירות בשטח שלי, אך אני עדין מחכה לקבל מהם בחזרה את דלת האבן העתיקה שסוגרת על הקבר ויש לה ערך עצום".

על הגילוי המפתיע של חלקת הקבר בשטח הפרטי שלו אומר מיטש: "השטח שרכשתי ממוקם מול העיר העתיקה של ציפורי ובסמוך לבית הקברות שבו קבורים כל חכמי ציפורי מהתקופה ההיא. האזור הזה היה מעין הר הזיתים של ציפורי העתיקה. זה חסר תקדים שקבר של צדיק נמצא בחצר של בית פרטי, אבל זה נפל בחלקנו ואנחנו מאמינים שזו סגולה טובה".

זה לא מפחיד קצת לגור ליד חמישה קברים?

"מדובר באיש שנחשב לצדיק גדול ושהמיתוס מספר שהוא עלה לגן עדן בעודו בחיים. אנחנו מאמינים שהוא שומר עלינו, ובתמורה אנחנו שומרים עליו".

הפכתם אותו לאתר תיירותי?

"ממש לא. לא פירסמנו את מקום הקבר, לא הפכנו אותו לאתר מסחרי, אנחנו לא מוכרים שם נרות או קמעות ואנחנו גם לא מעוניינים לקבל תרומות ממבקרים. עם זאת, אנחנו לא מונעים ממבקרים להגיע, למרות שזה בשטח שלנו. בנינו לצד הקבר מתחם נפרד עם שירותים, תאורה ומים לנטילת ידיים, ופתחנו את "עמותת הריב"ל" שמנהלת את הקבר - אבל אנחנו מממנים אותה, מכספנו. תודה לאל, אנחנו מתפרניסים יפה ממתחם האירוח שלנו וזאת תרומה מבחינתנו".

מי מגיע לפקוד את הקבר?

"בעיקר בני ישיבה וחרדים. לעיתים קרובות הם באים דווקא בלילה, ולפעמים מגיע אוטובוס מלא בני ישיבה. למרות שזה בחצר שלנו, זה במרחק של כ־30 מטר מהבית שלנו, וכבר התרגלנו".

למרות שכאמור המערה נתגלתה בשוגג כאשר הוא חפר בשטח ביתו, הודה פילצר ביולי 2012 במסגרת הסדר טיעון בעבירות של פגיעה בעתיקה או במערת עתיקות, זאת לאחר שרשות העתיקות טענה כי מעשיו גרמו לפגיעה ולנזק למערת הקבורה. רשות העתיקות טענה בכתב התביעה כי ביתו של פילצר נמצא בשטח אתר העתיקות ציפורי, ולכן גם בעת שבנה את הצימרים היא פיקחה על העבודות, דבר שלא קרה בעת חפירת הבריכה. הוא אולץ כאמור לשלם קנס בסך 20 אלף ש"ח, ואף חתם על התחייבות כספית שלא לחזור על מעשים אלו.

אוצר ושמו פיקוס

בכניסה לביתו של אבירם פז מקיבוץ משמר העמק שבעמק יזרעאל ניצבים ארבעה עצי פיקוס יפהפיים, כ־30 מטר גובהם, קוטר גזעיהם מגיע למטר וחצי והם מרשתים את חצרו במערכת מסועפת ביותר של שורשים עבים וגלויים. לפני 20 שנה, כשהוא חזר לקיבוץ שבו נולד אחרי שנים שבהן חי בהולנד עם אשתו אז, הוא קיבל את המבנה שעמד על גבעה קטנה בקצה הקיבוץ, ליד בית הספר הראשון של תנועת השומר הצעיר. חמישה עצי פיקוס גדולים הקיפו את הבית, שנבנה בשנות ה־30 כמקום מגורים עבור מורי בית הספר.

"העצים ניטעו בראשית חייו של הקיבוץ לפני 80 שנה ומאוד אהבתי אותם, אבל כשנתיים אחרי שעברתי לגור בבית ביקשו השכנים לכרות את אחד מהם משום שפירותיו הנשירים גרמו ללכלוך רב", הוא מספר, "אחראי הנוי בקיבוץ הזמין לבקשתם גננים שיכרתו את העץ. הם עבדו יום שלם ולא הצליחו לעקור אותו, משום ששורשיו היו עמוקים ומפותלים מאוד".

בעקבות התהליך המוזר של כריתת העץ הגדול, התעוררה סקרנותו של פז באשר לזהות העצים ולרמת נדירותם, והוא פנה לאנשי קרן קיימת לישראל וסיפר להם על העצים. "לתדהמתי, מייד למחרת התייצבה אצלי בחצר משלחת של 15 מומחים, שבמשך שעות ארוכות בדקו, מדדו, רשמו וצילמו את הפלא, תוך כדי שהם משתאים ומתלהבים מנדירותם של העצים".

בית המערה של ניסים כחלון בסידני עלי. מוקד עלייה לרגל. צילום: לירון אלמוג

בעקבות ביקור זה קיבל פז מכתב מהפקח הראשי של קק"ל אז, צביקה אבני, שאוסר עליו ועל כל אדם אחר לפגוע בעצים, ואף קובע שכריתתם תיחשב עבירה פלילית. "הם טענו שמדובר בעצי פיקוס מיוחדים מאוד, ולכן יש לשמור עליהם באופן מיוחד", הוא נזכר בהתלהבות, "מאוד התרגשתי מהמכתב הזה כי הבנתי שזכיתי לגור בסוג של שמורת טבע פרטית".

פז, שחי היום בגפו בבית היפה, כבר התרגל לסקרנים שמגיעים לראות את העצים ולצלם אותם, וגם לקבוצות סטודנטים לאדריכלות נוף בטכניון שמגיעות לחזות בעצים, שעל אחד מהם מתנוסס בית עץ מקסים שהוא בנה במו ידיו. ארבעת ילדיו, שכבר בגרו ועזבו את הבית, הירבו לשחק בבית העץ, וכעת הוא משמש מחסן. חיבתו לעץ מתבטאת בעבודות נגרות רבות שהוא עושה לביתו וגם לאנשי הקיבוץ ולחברים: רהיטים, פסלים ומזכרות שונות. במרפסת ביתו ניצבת פרגולת עץ ענקית שהוא בנה עם חבר, מעצי ברוש ואיקליפטוס. תחביב נוסף שמזמן לביתו של פז אורחים רבים הוא אספנות. בביתו הוא שומר אלפי פריטי אספנות יהודית מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד קום המדינה: הגדות של פסח, חנוכיות, כרטיסי שנה טובה ועוד ועוד. אלו דחוסים בשני חדרים עמוסים לעייפה, והוא מספר ומרצה על האוספים שלו באמצעות מצגות. לא מעט אספנים מגיעים אליו כיחידים או בקבוצות, וכולם תמיד משתאים נוכח עצי הפיקוס.

חוץ מעצי הפיקוס הגדולים אשר מבודדים את הבית מהבתים השכנים, גם החצר האחורית טובלת בעצים: עצי תות, חרוב, תפוז, לימונים, קלמנטינה ואשכולית אדומה, ושני עצי דקל, אבל פז מתרגש בעיקר מעצי הפיקוס הנדירים שלו. "אני מאוד אוהב את העצים ומאוד נהנה מהם. בחורף הם עוצרים את הגשם ומונעים ממנו להתקרב לבית, בקיץ הם מצלים ומקררים לי את הבית ואיני נזקק למזגן. כמו כן, אני מתעורר בכל בוקר לציוץ ציפורים ולקריאות העורבנים ששומרים על טריטוריות ומשתוללים בין העצים, ופעמיים בשנה מגיעים לביקור גם עטלפים. אני ממש אוהב לגור בבית הזה בזכות העצים הנדירים שמסביבו, ואין לי בעיה שאורחים יגיעו לצפות בעצים מקרוב".

ישראל גלאון, פקיד היערות במשרד החקלאות, מסביר כי "העצים שמסביב לביתו של פז מוגנים על פי חוק, ולמרות שהקיבוץ שתל אותם אסור לפגוע בהם. אם ירצו לכרות אותם בעתיד, יצטרכו לקבל רשות משפטית". עוד הוא מוסיף כי יחידת פקיד היערות במשרד החקלאות הוציאה חוברת טיולים בעקבות עצים, והעצים האלה מופיעים בה, למרות שהם נמצאים בשטח פרטי. "קיבלנו את אישור הקיבוץ ואת אישורו של פז לכלול אותה בחוברת ולאפשר למטיילים לבוא לראות את העצים. זאת הזדמנות נדירה לראות גוש של עצים ענקיים עם מערכת שורשים עצומה, ולפגוש איש שחי לידם ומרוצה מכך מאוד, למרות בעייתיות השורשים והלכלוך שהם עושים".

מערת הקסמים של ניסים

לבית של ניסים כחלון (67), החצוב כמערה בתוך צוק הכורכר בחוף סידני עלי בהרצליה, מתחת לשמורת אפולוניה, אני נכנסת בחיל וברעדה. כבר שנים שאני חולפת על פני הבית המיוחד הנושק לגלים, מצלמת אותו מכל כיוון אפשרי, מציצה בסקרנות מבעד לדלת ותוהה מי האיש המוזר והכה מוכשר שגר בבית הזה, ומה לעזאזל מתרחש בתוכו. במהלך טיוליי על החוף גיליתי בכל פעם תוספת אמנותית חדשה: פסל ראש גדול משקיף אל המים, עינו האחת סתומה; דמויות של חיות מפוסלות; כד ענקי עטור פסיפסים צבעוניים, דולפין כחול שמשקיף ממעל על המתרחצים ועוד. כשטיילתי על החוף בתקופות גאות וסערה, נעזרתי ב"מדרגות" שהוא בנה בין הסלעים המובילים לביתו: צמיגי טרקטור מצופים בטיח שבתוכו שברי קרמיקה צבעונית. הבית המיוחד על קירות חלוקי הנחל והאבנים שלו השתלב להפליא בנוף, וכל עבודות האמנות שעיטרו את הבית מבחוץ וייפו את הנוף היו עשויות מחומרים ממוחזרים.

הבית בחוף הצוק. כחלון: "כשהגיע החורף בניתי פסל של דינוזאור וגרתי בו". צילום: לירון אלמוג

כשהוא פותח בפניי את הדלת כחלון לא מנפץ את הדימוי שדבק בו. אף על פי שהסכים בטלפון לקבל אותי, הכנסת האורחים שלו מאוד עוינת: אין לו זמן אלי, נמאס לו מכולם, יש לו עבודה, ואני סתם מפריעה לו. ואני, שבמצב אחר כבר מזמן הייתי מתנדפת, נשארת נטועה במקומי בתוך מערכת המנהרות החצובות בסלע הכורכר העולה מן הים, הלומה ומוקסמת מכל מה שעיניי נחות עליו: התקרות המעוטרות באינספור צדפים, אבנים וחלקי קרמיקה וזכוכית, הכוננית המרהיבה שעל שלושת מדפי הצדפים שלה סדורים ספרי תורה וקבלה, המטבחון החצוב בצורה יפהפייה ומעוטר כולו בחלקיקי פסיפס צבעוניים, הרצפה המעוטרת אף היא בשילוב יוצא דופן של שברי קרמיקה צבעוניים וחרס, כורסאות הבוץ המהממות ביופיין, עומס צפוף של יופי אמנותי נדיר שכמעט קשה להכילו. "מה זאת אומרת איך עשיתי את כל זה?!" הוא עונה לשאלתי המטופשת בחוסר סבלנות, "בשתי ידיים! אני האדם הראשון שבנה כאן בנייה אקולוגית עוד לפני שקראו לה ככה. כל החומרים שאת רואה כאן הם מהטבע או משאריות של חומרי בניין שאספתי כל השנים ומיחזרתי. אמרו לי שאני השתלטתי על ההר, אבל בעצם ההר השתלט עלי. לא היתה לי שום דרך לעזוב".

אני מבקשת לראות עוד ועוד, מנסה להבין איך נפשו הסוערת ומלאת הכאב והכעס של האיש הנרגן שעומד מולי מצליחה ליצור בכל השנים האלה עוד ועוד יופי, שכולו אהבה וכבוד לטבע ולאדמה, ועשרות קבין של כישרון.

"באתי לכאן אחרי הצבא, כשהייתי בן 23", הוא מספר לי מאוחר יותר, כשנחה מעט דעתו, "הקמתי אוהל בחוף השרון וגרתי בו, אבל המשטרה והעירייה גירשו אותי, אמרו שזה מפריע לנוף של המלון. אז זזתי לכאן, לסידני עלי. כאן בקושי עברו אנשים ונדלקתי על סלעי הכורכר. אבל כשהגיע החורף הייתי חייב למצוא פתרון, אז בניתי פסל ענקי בצורת דינוזאור מחמרה, וגרתי בו. שוב הגיעו איומים מהעירייה וגם צו הריסה, כאילו אני איזה פושע. שלחו לי את משמר הגבול שיהרסו את הדינוזאור, אבל כשהם הגיעו להרוס הם כל כך התלהבו שלא הרסו, רק אמרו לי שאסור לי לגור בו".

כשהוא הבין שהחוק לא מאפשר לו לגור מעל האדמה, החליט לבנות מערה בתוך הסלע. חצב בסלעים במו ידיו, בנה קשתות מברזלים ממוחזרים ומטיח, ושנים ארוכות חי ללא חשמל, לעיתים גם ללא מים. בהמשך טיפח גינת ירק קטנה ולול תרנגולות, חצב עוד מערה ואפילו פתח בית קפה מצליח. הוא הרוויח מצוין, תיירות יפות הסתובבו סביבו, ולאחת מהן נישא ואף עבר לחיות עימה בארה"ב במשך שמונה שנים, שבהן נולד בנו הבכור דיויד. אבל נפשו כמהה למערת החוף שלו, והוא חזר לכאן בגפו, המשיך לבנות, ליצור ולטפח. בהמשך נישא בשנית לאחת העובדות בבית הקפה שלו, ונולדו לו שני ילדים נוספים: שרה ומשה, שגדלו וחיו במערה עד שבגרו. לפני כמה שנים נפרד מאשתו השנייה, ומאז הוא חי בבית בגפו, עובר תהליך של קירבה לדת והתחזקות, ולא מפסיק לעבוד. "יש כאן בלי סוף עבודה. אני גר צמוד לים, זה דורש אינסוף תחזוקה", הוא אומר. את בית הקפה סגרו לו לפני ארבע שנים, הוא חי בצניעות רבה מכספי הביטוח הלאומי, ישן על מיטת יחיד קטנה במערה הקטנה והמטריפה, במרחק נגיעה כמעט לים ולגלים.

לאט־לאט הוא מתרכך, מפסיק לכעוס, מדבר בשקט, מכין לי קפה שחור נפלא עם עוגיות כשרות לפסח. הוא מספר לי בכאב על געגועיו לילדיו, שדומה שהתרחקו ממנו בשל הדימוי המוזר שדבק בו, אומר בעצב עד כמה היה רוצה שבנו יעבור לגור איתו ושבתו האהובה תבוא לבקר. הוא מספר שנולד באבן יהודה למשפחה גדולה בת 11 ילדים, כולם אנשי אדמה בעלי חיים נורמטיביים. הוא סובל כרגע מכאבי גב וגורר רגל אחת, זה מקשה עליו לעבוד אך הוא לא מוותר. דווקא לחברים הוא מצליח לפתור בעיות ממושכות של כאבי גב ושרירים, בזכות שמנים מיוחדים שהוא רוקח ועיסויים, אף על פי שמעולם לא למד עיסוי מקצועי. לא מעט חברים יש לו, והם באים והולכים, את חלקם הוא פוגש בבית הכנסת של נוף ים בשישי ובשבת. למרות הדימוי המרוחק והאנטי חברתי, מפתיע אותי כחלון בסוף הפגישה ואומר שלפעמים אנשים נחמדים מגיעים לראות את הבית, בתיאום מראש איתו. "דווקא מחו"ל מגיעים לפה הרבה תיירים והם ממש משתגעים", הוא אומר, "אנשים שהיו פה כתבו עלי באתרים בחו"ל ומאז מגיעים תיירים. בארץ עדיין קוראים לי איש המערות וחושבים שאני סתם תימהוני או מוזר".

מעיריית הרצליה נמסר בתגובה כי "מתחם הצוק שבו נבנה הבית אינו נמצא בתחום אחריותנו".