לא מעט דברים מסעירים התרחשו בעולם גיבורי העל מאז ספיידרמן התעופף לראשונה אל המסך הגדול, אי אז ב־2002, בניצוחם של הבמאי סם ריימי והשחקן טובי מגווייר, והפך לסרט הראשון בהיסטוריה שמצליח להכניס לקופתו יותר מ־100 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון לצאתו (115 מיליון, אם להיות מדויקים).
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הבמאי/תסריטאי כריסטופר נולאן ואולפני האחים וורנר הוציאו את באטמן מהחורבות שהותיר אחריו ג'ואל שומאכר, המציאו אותו מחדש והגישו את "האביר האפל" (2008) - ששבר שיאים קופתיים על ימין ועל שמאל ונחשב ליצירת מופת של הז'אנר. במקביל, מארוול הקימו אולפן עצמאי, בנו במהרה ובתבונה יקום קולנועי מרשים, מסועף ועמוס עד עייפה בגיבורים רעננים ופופולריים דוגמת איירון מן, קפטן אמריקה ות'ור, ואיפשרו לבמאי/תסריטאי ג'וס ווידון להגיש את "הנוקמים" (2012) - שהיה לסרט הראשון בהיסטוריה שהכניס 200 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון לצאתו ושנחשב גם הוא ליצירת מופת של הז'אנר.
אלא שבזמן שכל זה התרחש ספיידרמן עצמו בעיקר קפא על שמריו, איבד גובה והפך פחות ופחות רלוונטי ומגניב. נכון, "ספיידרמן 2", שיצא ב־2004, הוא עדיין אחד מסרטי הקומיקס הטהורים, התמימים והטובים ביותר בכל הזמנים. ונכון, "ספיידרמן 3" (2007) רכב על הגל של קודמיו וריסק את הקופות. אך דחיסותו, זחיחותו וטיפשותו היו בעוכריו, וקבלת הפנים שציפתה לו - גם מהקהל וגם מהמבקרים - היתה קטלנית. עד כדי כך, שב־2010 החליטו אולפני סוני, שאוחזים בזכויות הקולנועיות של ספיידי, כי אין ברירה אלא לעשות לסידרה כולה "אלט־קונטרול־דליט", ולספר את סיפורו של פיטר פארקר שוב, מבראשית, עם במאי חדש - מארק ווב, הצעיר והלא מנוסה - ועם כוכב חדש - השחקן הבריטי־אמריקני־יהודי האלמוני יחסית, אנדרו גארפילד, שהיה מוכר עד אז בעיקר בזכות תפקיד המשנה שעשה ב"הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר.
אנדרו גארפילד ואמה סטון - הפנים החדשות של ספיידרמן ואהובתו. גם מחוץ למסך הטמפרטורות גבוהות. צילום: Gettyimages
אבל התגובות להחלטה השנויה במחלוקת, שהבטיחה להביא לנו את "ספיידרמן המופלא" עשר שנים בלבד לאחר ש"ספיידרמן" של ריימי ומגווייר סיפר את אותו סיפור בדיוק, לא היו חיוביות, בלשון המעטה. בייחוד לאחר שהתברר כי המניע העיקרי להחלטה היה נעוץ בכלל בענייני זכויות יוצרים (כדי למנוע מהזכויות על ספיידרמן לשוב למארוול, סוני מחויבים מבחינה משפטית להפיק לפחות סרט חדש אחד בכיכובו של איש העכביש בכל חמש שנים).
"זו נראית לי כמו דרך מאוד צינית להמשיך להרוויח כסף", אמר בשעתו השחקן וילם דפו, שלקח חלק בטרילוגיה המקורית של ריימי בתור נורמן אוסבורן. גם ג'יימס פרנקו, שגילם את בנו של אוסבורן, הארי, התבטא בחריפות חריגה נגד המהלך כשכתב במגזין "Vice" שהיה יכול להיות נחמד אם סוני היו לפחות מניחים לגופה להתקרר קצת קודם.
גיבור על ילדים
למזלם של אולפני סוני, הקונצנזוס השלילי שהקיף את המיחזור הבוטה שזממו עבור ספיידרמן לא ממש פגע בהכנסות של הסרט החדש, שגרף יותר מ־750 מיליון דולר ברחבי העולם כשיצא בתחילת קיץ 2012. הביקורות היו גם הן עדינות בהרבה ממה שיכלו להיות, בהתחשב בנסיבות המפוקפקות שהביאו להולדתו של הפרויקט המאוד מיותר הזה.
אך למרות ההצלחה היחסית, לתהליך הריסטארט של הסידרה היה גם מחיר. לאחר שהאבק שקע וההמולה נדמה, לא היה לאיש ספק שספיידי איבד את מקומו בראש פירמידת גיבורי העל. הנוקמים ובאטמן - שדפקו גם הם הופעה על המסכים בקיץ 2012 - עקפו אותו בסיבוב, והותירו אותו הרחק־הרחק מאחור. זה לא שספיידרמן זקוק לרחמים שלכם: עדיין מדובר במותג ששווה מיליארדים רבים. אבל המתחרים שלו שווים כרגע הרבה יותר.
אי לכך ובהתאם לזאת, לא מפתיע לגלות שהמטרה המוצהרת של "ספיידרמן המופלא 2", שעלה לאקרנים בישראל ביום חמישי האחרון, היא להשכיח מכולם את הפיאסקו של הפרק הקודם ולהעיף את איש העכביש בחזרה למקומו הטבעי בפיסגה. לזכותם של אולפני סוני ייאמר שהם לא חסכו במאמצים כדי לדאוג שזה יקרה, בעיקר לנוכח העובדה שהם שפכו יותר מ־200 מיליון דולר על הניסיון הנוכחי.
קטעי האקשן, האפקטים הממוחשבים והתלת־מימד נראים מדהים ומייצגים את הטוב ביותר שאפשר לקנות בכסף. עלילת הסרט, ששורבטה בידי צבא קטן של כותבים שבראשו עמד התסריטאי אלכס קורצמן, אחד משותפיו הקבועים של ג'יי.ג'יי אברמס, דחוסה ומורכבת לא פחות מהעלילות בבאטמנים של נולאן. הטון - שנע בהרף עין בין קומי, דרמטי, טרגי, פארודי, תיאטרלי, בומבסטי, מורבידי, סלפסטיקי, אבסורדי ורומנטי - ילדותי ומטופש לא פחות מהטון בבאטמנים של שומאכר. במקום נבל אחד, כמקובל, הפעם ספיידי ניצב מול שלושה רעים שונים המגולמים בידי זוכה האוסקר ג'יימי פוקס, זוכה פרס גלובוס הזהב פול ג'יאמטי והכישרון הצעיר והמבטיח דיין דיהאן ("כרוניקה בזמן אמת"). במקום מלחין אחד, כמקובל, הפעם הוקם סופר־גרופ של מוסיקאים, שבין השאר כלל את האנס זימר (שחיבר את המוסיקה לטרילוגיית באטמן של נולאן), את כוכב הפופ פארל וויליאמס ואת גיטריסט הסמיתס ג'וני מאר. נוסף על כך, המפיקים, שבוודאי שאבו השראה מסיפור ההצלחה המדהים של אולפני מארוול, כבר הכריזו בראש חוצות שבכוונתם להפוך את עולמו של איש העכביש ליקום קולנועי שלם, שיניב סרט אחד בשנה. בעקבות כך, הסרט החדש גם מניח לא מעט יסודות עבור ההמשכים והספין־אופים שבדרך.
בקיצור, הגזימו לגמרי, החבר'ה. ואם הגיל שלכם הוא מספר חד־ספרתי, אתם כנראה הולכים למות על זה.
"אנחנו ממש לא מודאגים מהמתחרים", אומר בחיוך מלא סיפוק המפיק הישראלי־אמריקני הוותיק אבי ארד (65) במפגש עם עיתונאים שמתקיים בבית מלון מהודר בפאריס לרגל יציאת הסרט. "אנחנו שמחים שקפטן אמריקה מצליח. אנחנו שמחים שבאטמן מצליח. אנחנו שמחים שסופרמן מצליח. הסיוט הכי גדול שלנו הוא דווקא שאחת החברות המתחרות תעשה סרט רע, כמו שהיה במקרה של 'גרין לאנטרן' לפני כמה שנים, כי הדבר היחיד שיביא לירידה בפופולריות של הז'אנר הוא סרטים לא טובים".
.jpg)
ג'יימי פוקס.
ארד, שהשתקע בארה"ב בתחילת שנות ה־70, אמור לדעת על מה הוא מדבר. הוא נמצא בעסק של סרטי גיבורי על מאז תחילת שנות ה־90, הרבה לפני שהדבר הפך לאופנתי. ברשימת הקרדיטים שלו כמפיק אפשר למצוא, בין השאר, את טרילוגיית "בלייד", את טרילוגיית "אקס מן", וכמובן, את הטרילוגיה הראשונה של "ספיידרמן".
"בכל מקרה", הוא ממשיך, "התחרות לא משפיעה עלינו באופן ישיר כי ספיידרמן הוא גיבור ייחודי, הגיבור של הילדים. הוא לא מיליארדר כמו ברוס וויין, לא חייזר כמו סופרמן. הוא נער ממעמד הפועלים, אחד מאיתנו, והוא נאבק עם חיי היומיום בדיוק כפי שכולנו נאבקים. הוא אף פעם לא הורג אף אחד, תמיד עוזר לחלשים, תמיד יהיה מודל לחיקוי. הסרטים איתו מוכרחים להיות מתאימים לכל המשפחה. כך שאפשר להשתעשע עם הרבה אלמנטים בעולם שלו, אבל אסור בשום פנים ואופן לשנות את התמצית של פיטר פארקר".
איך אתה מסביר את המשיכה המיידית של ילדים צעירים לדמות? זה קורה כבר בגיל מאוד מוקדם, ובלי קשר ישיר לסרטים או לחוברות הקומיקס.
"התיאוריה שלי היא שזה קשור למסיכה שלו. הילד או הילדה יכולים בקלות לדמיין שהם אלה שנמצאים מתחתיה. כמובן, גם האריזה הגרפית הגאונית של הדמות עוזרת. הצבעים העזים של החליפה - האדום, הכחול, העיניים הלבנות - מאוד מושכים ומגרים. ברגע שהילדים רואים את הדמות הזאת, הם מתחברים אליה ומזדהים איתה. זה נותן להם תחושה של עוצמה. זה גורם להם להרגיש חזקים".
סופר פאוור קאפל
אף על פי ש"ספיידרמן המופלא 2" באמת נותר נאמן לרוח המקורית של הדמות (שעשתה את הופעת הבכורה שלה ב־1962), ואף שבמובנים רבים הסרט הצבעוני, הקיצוני וההיפראקטיבי שיצרו הפעם ארד ושותפיו לעשייה באמת עשוי להיתפס כ"הסנדק 2" עבור צופים שטרם סיימו את בית הספר היסודי, דווקא עושה רושם שנקודת המכירה המרכזית של הסרט החדש היא הצמד־חמד שניצב במרכזו: אנדרו גארפילד ואמה סטון, שמגלמים כאן שוב את פיטר פארקר/ספיידרמן ואת אהובתו הבלונדינית גוון סטייסי.
השניים, שנפגשו לראשונה על הסט של הסרט הקודם, הפכו במהירות לזוג צמוד ומהמם גם בחיים. הכימיה הספונטנית, חסרת המאמץ והלכאורה טבעית שמבעבעת ביניהם בפרק הנוכחי, נתפסת בידי ארד ושותפו להפקה, מאט טולמאך, כלב האמיתי של הסרט וכדבר שעומד להפוך אותו ללהיט ענק.
"החיבור ביניהם פשוט מדהים", אומר טולמאך, "דבר כזה מתרחש אולי פעם־פעמיים בדור. בסופו של דבר, סיפור האהבה בין פיטר לגוון הוא החלק הכי קריטי בסרט שלנו, ובמובן הזה הניצוצות שיש בין אנדרו ואמה הם כמו ללכוד ברק בבקבוק. השמחה שיש להם בעיניים כשהם יחד, העצב על הפנים שלהם כשהם לא - אי אפשר לזייף את זה".
"הם כמו ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן", מוסיף ארד ברצינות גמורה, "אין ספק שאנדרו הוא אחד מהשחקנים הכי טובים של הדור שלו, והוא מכרה זהב עבורנו. מאז הסרט הקודם הוא הפך לפיטר פארקר. הוא הפך לספיידרמן".
.jpg)
גם הבמאי מארק ווב סבור שגארפילד וסטון הם הקלף המנצח של סרטו החדש. "מצד אחד", הוא מסביר, "רציתי לעשות את סרט הספיידרמן הגדול ביותר שנעשה אי פעם, לפוצץ את טיימס סקוור, לרסק 200 מכוניות משטרה, ובאמת עשיתי את כל הדברים האלה. אבל מצד אחר, בתוך כל הטירוף הסוריאליסטי ובתוך כל האקשן, האפקטים והמרדפים, יש לנו את אנדרו ואת אמה, וזה מוסיף משהו מאוד טבעי ומאוד אמיתי לתמהיל. הם פשוט כל כך טובים זה עם זה. אפשר לתת להם את החופש לאלתר, והם גורמים למערכת היחסים להרגיש אמיתית. זה מוסיף רגש ודרמה ונוטע את הסרט במקום מציאותי, תמים ולא ציני. אני מת על שני החבר'ה האלה. ברגע שסיימנו לצלם את הסצנה הראשונה שלהם יחד בסרט החדש, ידעתי שלא משנה מה יקרה - כל זמן שיש לי אותם, יהיה בסדר".
הבעיה היחידה בכל הנרטיב הרומנטי וממיס הלב הזה היא שגארפילד וסטון ממש אינם מעוניינים לשתף איתו פעולה. הם כמובן ערים לעניין התקשורתי/רכילותי/יחצ"ני סביב פרשיית האהבים הסוערת שלהם - הרשת הרי עמוסה בצילומי פפראצי שלוכדים את גילויי החיבה הפומביים והמאוד פוטוגניים שלהם - אך באופן מופגן ועקבי השניים מתעקשים לשמור את כל הפרטים העסיסיים לעצמם.
"אף פעם לא הרגשתי שום צורך או רצון לדבר על החיים הפרטיים שלי", אומר גארפילד בן ה־30 במבטא בריטי מעודן כשאני שואל אותו אם תמיד שמר על פרטיותו בקנאות כה גדולה. "אנונימיות היא משהו שכבר לא קיים בחברה שלנו", הוא מסביר, "וכל מה שאנדי וורהול ניבא שיקרה התגשם הלכה למעשה. אבל אני עדיין אוהב להיות לא זמין, להיות לבד לפעמים. בגלל זה אני מאוד מתחבר לאנונימיות של ספיידרמן, לעובדה שהוא יכול להסתתר מאחורי מסיכה".
קצת אירוני, בהתחשב בכך שסרט הפריצה שלך היה "הרשת החברתית", שעסק בעלייתן של פייסבוק והמדיה החברתית.
"'הרשת החברתית' היה סיפור שנועד להזהיר מפני הבאות. אבל די, אי אפשר לעצור את התהליך. הוא כבר התרחש והוא שינה את הדרך שבה אנו חיים. אין לי ספק שהאינטרנט והרשתות החברתיות משפיעים על רגשות, על מערכות יחסים, על אינטימיות בין אנשים".
"באופן אישי", הוא ממשיך, "אני לא אוהב לדבר על חיי הפרטיים. אני חושב שעדיף לציבור לדעת כמה שפחות על השחקנים שהם אוהבים. אם הצופה יודע יותר מדי, זה עשוי להפריע לו להתחבר לסיפור שמתרחש על המסך. כל ההמולה שמסביב ותשומת הלב התקשורתית הן שטותיות בעיניי".
"הכל השתנה בעשור האחרון", מסכימה סטון היפהפייה עם בן זוגה, "כיום דברים הופכים לוויראליים, לממים, לגיפים. זה מגניב, נכון, אבל גם מפחיד. אנחנו היפר־מחוברים. כולם מנסים לשלוט בתדמית שלהם. צריך להבין שיש גבול. אין לי דרך לשלוט באופן שבו הציבור תופס אותי, אבל בתוך זאת אני מרגישה צורך להגן על עצמי".
המניות של גארפילד וסטון בהוליווד עדיין נמצאות בנסיקה ואפשר לומר שהקריירות המלבלבות של שניהם טרם הגיעו לנקודת הרתיחה. סטון בת ה־25, שהפציעה על המסך לראשונה ב־2007 בקומדיית הנעורים "סופרבאד", תספיק לככב בלא פחות משלושה סרטים מדוברים עד סוף 2014, ובהם סרטו החדש של וודי אלן, סרטו החדש ועתיר הכוכבים של קמרון קרואו (שם תגלם את מושא אהבתו של בראדלי קופר) וסרטו החדש של הבמאי המקסיקני המוערך אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("אהבה נושכת").
גארפילד, מצידו, נטל בשנה שעברה פסק זמן לא קצר מהוליווד לטובת הפקה חדשה של "מותו של סוכן" של ארתור מילר שהועלתה בברודוויי. במשך חצי שנה עבד בהדרכתו הצמודה של הבמאי מייק ניקולס ("הבוגר") ושיחק לצד הגאון המנוח פיליפ סימור הופמן. "הוא היה אחד השחקנים האהובים עלי, ואחד האנשים האהובים עלי", אומר גארפילד על הופמן כשאני שואל אותו כיצד היה לעבוד איתו, "זה היה חלום. נהניתי מכל שנייה".
"ספיידרמן המופלא", בגירסה הפחות מוצלחת. צילום: אי. פי
בעוד כמה חודשים יחל גארפילד בצילומי "Silence", סרטו החדש של מרטין סקורסזה, שבו הוא מככב. "שלחו לי שלושה ארגזים ענקיים של חומרים לתחקיר, כך שמצפה לי המון עבודה כשאגיע הביתה. אני מגלם כומר פורטוגזי שיוצא לשליחות מיסיונרית ביפן כדי לתת קונטרה לבודהיזם. זה הסרט הכי אפל שיכול להיות. אנחנו מתחילים לצלם בטייוואן בחורף".
המחשבה על עבודה עם סקורסזה מלחיצה אותך?
"לא, להפך. נראה לי שמרגישים איתו מוגנים, כי יודעים למה הוא מסוגל. יודעים אילו הופעות הוא מוציא מהשחקנים שלו. אני מאוד נלהב לקראת זה".
לא כל אחד זוכה להיקרא "אחד השחקנים הכי טובים של הדור שלו", כפי שקורה לך לעיתים קרובות. איך אתה מסביר את העובדה שלא מפסיקים להציע לך את כל התפקידים המדהימים האלה ולעבוד עם גאונים דוגמת דיוויד פינצ'ר, מייק ניקולס ומרטין סקורסזה?
"אני מניח שיש לי המון מזל. אני פשוט משתדל ללכת במסלול שלי ומשתדל לתת לזה לעבור מעלי. אני לא יכול להסביר את זה ואני גם לא רוצה לנסות כי אני לא רוצה לעשות לעצמי נאחס. אבל אני יודע שגם אם לא הייתי עובד עם גאונים יצירתיים בסדר הגודל הזה, הייתי שמח בחלקי. אני בטוח שהייתי מוצא אנשים שאני יכול ללמוד מהם ואנשים שיכולים לעזור לי להפוך לשחקן טוב יותר".
הסרט שישנה הכל
כך או כך, כרגע גארפילד מושקע כל כולו בספיידרמן. הוא מודה ברגע של גילוי לב שהפרק הקודם בסידרה לא באמת סיפק את הסחורה, מספר שכיום הוא מסתובב עם חליפה של ספיידרמן בתוך המזוודה שלו ("אני שולף אותה באירועים מיוחדים") ומשוכנע שהפעם הקהל ירגיש שקיבל תמורה מלאה לכספו.
"אני מבין את ספיידי יותר ויותר לעומק", הוא אומר, "ואני אסיר תודה שקיבלתי הזדמנות לחקור אותו. הוא הרבה יותר מאייקון עבורי - הוא בשר ודם. אני מבין למה יש לו משמעות כל כך גדולה עבור כל כך הרבה אנשים".
"היה לי קצת קשה להתרגל אל הדמות בסרט הקודם", הוא ממשיך, "אבל בסרט הזה פיטר מתחיל ליהנות יותר מהיכולות ומהכוחות שלו, וכך זה גם היה עבורי. במובן הזה אני מרגיש שממש הצלחתי לשקף את מה שעובר על הדמות. הפעם היה הרבה יותר כיף".
נראה שהפעם גם שמתם דגש הרבה יותר גדול על ההומור. ספיידרמן הפך לבדחן לא קטן.
"זה משהו שדיברנו עליו הרבה בזמן הצילומים. הרגשנו שספיידי צריך ליהנות ורצינו שהילדים יראו וירגישו את הכיף הזה. לא רק במישור המילולי, אלא גם במישור הגופני. הפעם הוא משוויץ ביכולות שלו. כמו באגס באני או מוחמד עלי - הוא אוהב לשגע את היריבים שלו. לתסכל אותם. זה יותר כיף מסתם להרביץ להם".
גם מארק ווב, שהונחת במפתיע בכיסא הבמאי של "ספיידרמן המופלא" ב־2010 לאחר שעשה סרט אחד בלבד ("500 ימים של סאמר"), נהנה הרבה יותר בסיבוב השני שלו בתפקיד. "בסרט הקודם הכל היה חדש עבורי - קנה המידה, הלוגיסטיקה, האפקטים, התקציב, הציפיות - ואפשר לומר שהחוויה היתה די ברוטלית. גם אין ספק שעשיתי המון טעויות. הפעם, לעומת זאת, היה לי הרבה יותר ביטחון. הייתי מוכן לקחת יותר סיכונים. רציתי לדחוף את פיטר לכמה שיותר כיוונים ולהפוך את החיים שלו לכמה שיותר מסובכים. חוסר הריאליסטיות של הסרט עשוי לגרום למבוגרים להחמיץ פנים ולגרום להם לחוות סוג של שוק, אבל הגוזמה הבומבסטית הזאת מאוד כיפיית בעיניי והילדים פשוט מתים על השילוב הזה. הסרט בהחלט פונה לילד בן ה־8 שמעריץ את ספיידי".
אלא שבניגוד להבטחותיו של ווב, ובלי להסגיר יותר מדי, לא הכל ב"ספיידרמן המופלא 2" נסוב סביב כיף ומשחקים. כפי שהגיקים שביניכם בוודאי יודעים, עלילת הסרט, שממשיכה את קו העלילה של הסרט הקודם, מבוססת על אחד מהסיפורים המפורסמים ביותר במיתולוגיה ארוכת השנים של ספיידרמן. בואו רק נאמר שאם לא קראתם את הגיליון שבו מופיע הסיפור המדובר - שראה אור בתחילת שנות ה־70 ושגרר תרעומת גדולה בקרב המעריצים - צפוי לכם הלם אמיתי.
"יש סיבה טובה שהסיפור של פיטר וגוון הפך לאחד הסיפורים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של הקומיקס", אומר ווב, "הכל השתנה אחר כך. בלי להיכנס לספוילרים, אפשר להשוות את זה למה שקרה ב'משחקי הכס' אחרי הפרק עם 'החתונה האדומה'. כאילו, 'הולי שיט!' פתאום אתה מבין שיש השלכות, שאין שום הבטחה שבסוף 'הכל יהיה בסדר'".
"הסיפור הזה הוא ביג דיל עבור המעריצים של ספיידרמן", מסכם טולמאך, "תמיד ידענו שאנחנו צריכים לטפל בו בזהירות ולתת לו את הכבוד הראוי. היו מתעצבנים עלינו אם היינו מפשלים. הסיפור הזה משנה את פיטר לנצח, לא פחות. אבל הרגשנו שאנחנו פשוט מוכרחים לספר אותו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו