מי מסרבים ללמוד מן ההיסטוריה

אין לדעת אם בנימין נתניהו חותר בלב שלם לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, או רק מתמרן כדי לחמוק ממנו תוך כדי הטלת האשמה על אבו מאזן. אך ברור לגמרי שאבו מאזן אינו מעוניין בהסכם כזה, ששם קץ לתביעותיו מישראל.

הוא מועד לפורענות מאז דירבן את יאסר ערפאת לברוח מקמפ דיוויד ברגע שבו ניאות אהוד ברק לדון בחלוקת ירושלים; ונמלט מפני אהוד אולמרט שהציע לו עולם ומלואו; ועכשיו הוא רוצה הכל תמורת לא כלום.

פניו להתמודד בזירת האו"ם ולא למשא ומתן בחסות אמריקנית־אירופית. באו"ם יקבל הכל וחינם. הוא מעוניין במתח עם ישראל, שמחזק אותו מול יריבים מבית, ולא ברגיעה. גם אם תתפרק המסגרת שהקים ג'ון קרי הוא יעמיד פנים שהוא מוסיף לשוחח עם ציפי לבני ויצחק מולכו, מפני שהוא חושש מאלימות, מהתנגשויות דמים - החזית היחידה שבה הוא נחות וחלש מישראל.

במסגרת זו אין פסול בכך שקבוצת ח"כים מהאופוזיציה נפגשת עימו. כל הידברות טובה, גם אם המשתתפים הישראלים יוצאים ומדווחים כאילו גינה את רצח קצין המשטרה ברוך מזרחי וכאילו פניו להסדר. הוא הגיע למשא ומתן בלי מתן. מבחינתו זה דיון עם מלקוח בלבד: תנו אסירים ותנו איסורי בנייה ותנו מפות.

חבל שנפתלי בנט ואורי אריאל אינם יורדים לשורש הדברים. אילו האמינו לעצמם ובעצמם שאבו מאזן אינו מעוניין בשלום, היו חדלים להכביד על נתניהו המתמרן כדי שהעולם יבחין כי המנהיג הפלשתיני מאחז עיניים. אולי ילמדו משהו מן ההיסטוריה:

לפני 79 שנים טענו ציונים מתונים כי בכוחם לפייס בין העמים. "קבוצת חמישה" בראשות נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס, נפגשה עם המופתי חאג' אמין אל־חוסייני. הם הציעו להקים מדינה דו־לאומית, שבה היהודים יהיו במיעוט לעד.

דוד בן־גוריון וברל כצנלסון ומשה שרת התנגדו בתוקף, אבל לא הטילו על מאגנס את מרותם. רוצים לנסות את כוחם? בבקשה, ובלבד שידווחו על שיחותיהם להנהגה הציונית.

אבו מאזן. יו"ר הרשות מועד לפורענות מאז דירבן את ערפאת לברוח מקמפ דיוויד ונמלט מפני אולמרט. עכשיו הוא רוצה הכל תמורת לא כלום.צילום: אי.פי

מאגנס וקבוצתו כרעו ברך לפני המופתי הירושלמי, וחזרו בידיים ריקות. הערבים לא רצו שום הסכם.

בנט ואריאל חייבים היו לנהוג כבן־גוריון. להניח לנתניהו לבחון. מפני שכמו בן־גוריון ב־1935, כך גם נתניהו עתה: מנהיג ישראלי המתנגד להצעה מדינית חייב לדעת אם היתה ממשית או "הכל דיבורים". למאגנס לא היה הסכם עם המופתי, ולח"כים מהאופוזיציה אין הסדר עם אבו מאזן, וגם לא לממשלת נתניהו, ובנט ואריאל מכבידים על ישראל לשכנע בכך את העולם.

צל"ש לשוטרים

מתחם הר הבית ורחבת הכותל היו לזירת עימותים אלימים לאורך כל הסכסוך הישראלי־ערבי. הוא היה המצית להבעיר את האינתיפאדות עוד לפני שמילה ערבית זו חדרה למילון העברי. החל בתקריות מ־1929-1928, שהסתיימו בהקמת ועדות חקירה בריטיות, ואירועי מנהרות הכותל והאינתיפאדה שפרצה לאחר ביקורו של אריאל שרון במקום ועד יידוי האבנים שלשום. עוד יידוי אבנים. כפי שאירע כבר אינספור פעמים בעבר, וגם יתרחש בעתיד.

כבר נאמר לאחר תקרית "החיץ" - הפרדה בין גברים לנשים ב־1928 - כי המקום שבו נערכה לפי המסורת עקידת יצחק, אבל גם סוסו של מוחמד עלה לשמיים, הוא ליבת הסכסוך. הרב אברהם יצחק הכהן קוק הסביר כי "יש אנשים עם לב של אבן, ויש אבנים עם לב אדם", ונתניהו דיבר על "סלע קיומנו" ונעמי שמר התפעמה למשמע צליל "שופר קורא בהר הבית".

רק שבינתיים המוסלמים על ההר אינם מחמיצים הזדמנות לאלימות. התבוננתי שלשום בשורות של שוטרים, אשר היו יעד לאבנים מתגלגלות ועפות, והם ניצבו על משמרתם ולא הגיבו ולא התפרצו. משמעת עצמית קיצונית, כמעט בלתי אנושית, של איפוק וכושר ספיגה.

באיזו תלונה אפשר היה לבוא לשוטר שנמאס לו? שהיה מתפרץ ויוצא על דעת עצמו מהשורה ורודף אחרי מיידה אבנים ויורה לעברו, וכל השאר מסתכם באללה הוא אכבר? הבלגת המשטרה היתה נבונה. הפלשתינים זקוקים לכמה הרוגים כדי ללכת עם תצלומיהם לאו"ם. דווקא הישראלים, שטוענים כי בכוחם לקיים ממשל המכבד את זכויות כל הדתות, מעוניינים לעורר רושם בעולם כי הכל נמצא בשליטה.

הבלגת השוטרים חיונית לחיזוק הטיעון הישראלי, אבל על השליטה העצמית העומדת

בניגוד גמור ליכולת הטמונה בנשקו של השוטר הבודד - הוא ראוי לצל"ש ממלכתי. כל אחד מהם. אין מי שעונה על התיאור שבאמרת החכמים - "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" - יותר מהשוטר האלמוני בפתחו של הר הבית הסוער.

לתקן את העוול

הצטרפתי לפני כמה ימים בזיכרון יעקב למבקר המדינה בדימוס מיכה לינדנשטראוס וליד ימינו למלחמה בשחיתות יעקב בורובסקי ועימם עו"ד שולי אשבול. מין סיכום ביניים לשמונה שנות המאבק בעבירות של אהוד אולמרט. לינדנשטראוס ובורובסקי (ומזווית המכרז למכירת בנק לאומי, ירון זליכה) היו מחוללי המאבק כאשר חקרו את התנהלותו במרכז ההשקעות, ודלו מן המחשבים את "יומני שולה".

השיחה נפרסה על פני אירועים רבים. עד שלינדנשטראוס נאנח על "המכון הישראלי לדמוקרטיה". סתם ולא פירש. לא היה צורך. יושבי השולחן היו בקיאים. בראשו עמד אריק כרמון - חברו ושופרו ובן ביתו של אולמרט - שפירסם נייר עבודה, אשר בניגוד לנוהג במכון לדמוקרטיה לא נתמך בכתב אפילו על ידי אחד מחוקריו. הוא הסביר זאת בדחיפות שבפרסום. בנפרד, בשלהי 2006, אירגן כרמון מודעה מחפירה, שעליה חתמו עימו פרופסורים נוספים (עם פרסומה העירה האוניברסיטה העברית לכרמון כי אינו מוסמך עוד להשתמש בתואר פרופסור, והוא חדל).

אריק כרמון. יו"ר המכון לדמוקרטיה פירסם מודעה מבישה נגד לינדנשטראוס בגלל חקירות אולמרט. כעת ראוי להעניק למבקר את פרס ישראל. צילום: משה שי

כצפוי, זכרו הנוכחים את האירוע המביך. אך מפתיע לחיוב שבמנותק מהמפגש נמצא עמית צעיר, הוא עמית סגל מערוץ 2, ששב לעסוק בתוכנה המביש של המודעה.

הפרופסורים כתבו כי לינדנשטראוס הוא "איום ממשי על סדרי השלטון", וגם "מערער על תקפות חוקים" ואפילו "מוליך שולל" וש"התנהלות זו משבשת ועלולה לשתק את התנהלותו של ראש הממשלה הנבחר" (סגל הוסיף בדף הפייסבוק וב"מקור ראשון" כי תומכי אולמרט בכנסת הצטרפו אל עמדת כרמון נגד לינדנשטראוס, ובהם הח"כים שנלר, דליה איציק ובן־ששון).

בשנים שבהן פעל כרמון למען אולמרט, זכה מטעם מכונו בפרס ישראל (יש במכון חוקרים ראויים, אבל האם המוסד בנשיאותו?) חלפו שנים ואולמרט הורשע בארבע עבירות במרכז ההשקעות, שחקירתן ב־2006 היתה העילה לפרסום המודעה נגד לינדנשטראוס. בלעדי האירועים במשרד מבקר המדינה שהתניעו את רוב התהליכים, דבר לא היה נחשף עד היום.

אז, עם הפרסום, התעורר ויכוח מי יממן את המודעה. המכון לדמוקרטיה נדרש להימנע מכך. השבוע השיב לי כרמון כי הוא, אבינרי ורובינשטיין השקיעו בה 3,000 שקלים כל אחד, ודב לאוטמן נתן 9,000 שקלים. תהיתי אם לנוכח התוצאות כרמון חוזר בו מהמודעה הבלתי מכובדת. "אני עומד במאה אחוז מאחורי תוכנה!" לא ציפיתי שיכיר בטעותו. אבל עדיין נחוץ תיקון לעוול שנגרם ללינדנשטראוס. הדרך הנכונה לעמעם את המשגה היא להעניק לו השנה את פרס ישראל. עדיין לא מאוחר.

תעלומה שנותרה

צפיתי השבוע בסרטו של נסים דיין "מפריח היונים", המבוסס על רב המכר של אלי עמיר. לפני 22 שנים הנציח עמיר את הדרמה שליוותה את עליית 130 אלף יהודי עיראק בשנות ה־50 הראשונות. עכשיו הסרט, עם יפת תואר וסיפור אהבה פתלתל, וחידות מרתקות ובלתי פתורות.

גולי עיראק לא מיהרו לעלות לארץ. אך המציאות היתה קשה. בגדד לא סלחה על תבוסת צבאה במלחמת השחרור והיהודים נקרעו בתוך משפחותיהם בין מי שרצו להישאר בעיראק לבין מי שמרדו בשלטון במסגרת שתי מחתרות - הציונית והקומוניסטית (סמי מיכאל היטיב לתאר את הקרע ב"חופן של ערפל").

עליית יהודי עיראק לוותה בבגידה מבית. האם היה זה הסוחר היהודי העשיר מפריח היונים? עמיר הותיר בספרו את הסוגיה מעורפלת, ואילו בסרט של דיין האישור לבגידה חד־משמעי. היו עינויים ודיכוי ובתי כלא ותליות ומריבת אבות ובנים, וגם ויתור כפוי של היהודים על אזרחותם תוך אובדן הרכוש.

המחתרת הציונית פעלה. שניים מבכיריה - מרדכי בן־פורת ושלמה הלל - עדיין בין החיים. אך היא גם הותירה תעלומה: האם ישראל הטילה פצצה על בית הכנסת כדי לדרבן את המהססים לעלות לארץ? בספרו של הלל "רוח קדים" מצוי תיאור כיצד בטרם צאתו לשליחות מחתרתית בעיראק, נרמז לו שיעלה את היהודים במנות קטנות. הלל הבהיר שלא יקום ולא יהיה. האם המאבק על מימדי העלייה קשור איכשהו בפיצוץ בית הכנסת? ראש המוסד איסר הראל ובכירים כהלל ובן־פורת הכחישו בתוקף.

נסים דיין. סרטו "מפריח היונים", המבוסס על רב המכר של אלי עמיר,מנציח את הדרמה שליוותה את עליית 130 אלף יהודי עיראק.צילום: GFDL

עמיר אמר לי השבוע כי ייתכן שמדובר ביוזמה של הציונים המקומיים, שחששו כי ישראל אינה משגרת מספיק מטוסים לחלצם.

זכור לי כי הפרק האחרון בספרו של עמיר דן בגיבור מעיראק שרצה לחסוך מישראל את האיוולת שבייבוש אגם החולה, ולא עלה בידו. ההשתלבות בחברה הישראלית היתה קשה. אבל בשבוע שבו זוכר העם היהודי את יציאת מצרים - אין חגיגה מתאימה יותר מאשר יציאת בבל.

רק בעברית

נכון עשתה המועצה להשכלה גבוהה בסרבה לאשר הצעה של אחת המכללות ללמוד בפקולטה למשפטים באנגלית. התואנה לבקשה היא כי יש לייצר "עורך דין בינלאומי". נראה לי כי מדובר בקריצה לסטודנט המצוי: זה יקל עליו (אם ירצה בכך) לרדת לניו יורק וללונדון, לסידני ולאוטווה.

לא שהאנגלית השגורה בפי בוגרי תואר ראשון באקדמיה מניחה את הדעת. לעיתים נדמה כי פרקליט טוען בפני שופט באנגלית שרמתה היא, לערך, I was wasing. ברור שיש צורך להעלות את רמת האנגלית שבפי כל אקדמאי בישראל, גם משפטן. החרדים שמונעים מילדיהם ללמוד שפה זרה גורמים להם עוול כבד. אבל ללמד משפטים באנגלית?

גאוות הציונות על החייאת השפה העברית. ב־1914 התנהלה בארץ "מלחמת השפות". הקרב העיקרי התנהל בין אליעזר בן־יהודה ושמריהו לווין ודוד ילין לבין יהודי גרמניה, שתרמו להקמת הטכניון ותבעו כי הלימודים בו יתקיימו בשפתם. היה להם נימוק דומה ליוזמה הנוכחית: אין בעברית מספיק מינוחים מקצועיים. מהנדס ראוי לתוארו חייב לדעת גרמנית. מנגד התסיסו נאמני תחיית העברית את הרחוב היהודי. לפני 100 שנים וחודשיים העבירו את רוע הגזירה, ומאז בטכניון כותבים מימין לשמאל.

מדינות אירופיות בסדר הגודל של ישראל אינן מאפשרות ללמוד משפטים בלשון זרה. סביר להניח כי יוזמי ההצעה ללמד משפטים בלעז הם בעלי כוונה טובה, אך התוצאה של מימושה היתה מובילה את ישראל למקום רע. היא היתה מקלה בפועל על הלומדים באנגלית לעזוב את מולדתם. No Sir.