הקור חודר העצמות הזכיר לסטודנטים באוניברסיטת אופסלה שבשבדיה, מרחק 45 דקות נסיעה מהבירה שטוקהולם, שהחורף מסרב לעזוב גם אם לוח השנה כבר הראה שעוד רגע חג הפסחא כבר כאן. השמש קופצת מדי פעם לביקור של שעה־שעתיים, אבל העננים מצליחים לדכא אפילו את המקומיים המנוסים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
עבור המבקרים הזרים באוניברסיטה, החורף הקשה דווקא עוזר לזהות את ההבדלים האתניים בין קבוצות הסטודנטים שממלאים את המסדרונות העשויים מעץ: המהגרים הפלשתינים, הכורדים והעיראקים עטופים בכאפיות. מדובר בהצהרה חיצונית מאוד ברורה לגבי השיוך המדיני שלהם יותר מאשר פריט אופנה שאומץ על ידי צעירים אירופאים. הכאפייה הזו היא בבחינת סממן זהות אחרון מובהק, שכן הם זנחו את השפה הערבית לטובת השפה השבדית.
הסטודנטים המערביים טוענים שבשנים האחרונות מספרם של המהגרים המוסלמים גדל וגם קולם נשמע עתה יותר מתמיד. הדברים נאמרים בחיוך ובביישנות, אך האמירות שנשמעו בערב במתחם הכלכלה באחת האוניברסיטאות הוותיקות באירופה, רחוקות מלהיות תקינות פוליטית, וספק אם היה אפשר לשמוע אותן בקמפוסים אמריקניים לדוגמה.
* * *
השלטים הפזורים ברחבי הקמפוס מזמינים את הסטודנטים הצעירים לערב שבו יתקיים דיון בשאלה הפרובוקטיבית: "מי אחראי למצבם הגרוע של הפלשתינים?" אך בפועל יעסוק גם בהסברה ישראלית. ערב זה מאורגן על ידי מכון ירושלים לצדק, שמטרתו לשנות את השיח האקדמי והפוליטי בנושא של זכויות האדם במזרח התיכון, עם דגש על הסוגיה של זכויות האדם של הפלשתינים.
המכון מזמין עיתונאים כמה פעמים בשנה לצפות בפעילותו ההסברתית בקמפוסים שמעבר לים, והפעם בשבדיה. בראש הארגון עומד גם מייסדו, כלב מאיירס, שמחיפוש מהיר של שמו בגוגל עולה שמדובר ביליד פנסילבניה, עו"ד יהודי בעל השקפות ימניות קיצוניות, אך גם פעיל שלוקח על עצמו תיקים חברתיים לטובת הציבור, גם של פלשתינים ומהגרי עבודה שנלחמים על חירותם במדינה המעוניינת לגרש אותם. מאיירס הוא אחד האנשים החזקים בישראל בכל הקשור לפעילות אוונגליסטית, וכנראה אחד השגרירים הטובים ביותר שיש היום לישראל להציע לעולם.
כשאנחנו נכנסים לבניין האוניברסיטה, סטודנטים אוונגליסטים כבר מחכים לנו שם ומברכים אותנו בעברית. מאיירס מחייך ואומר ש"בטורונטו ובברקלי הוציאו אנשים בכוח מהאולם כשהגענו לשם. אני לא בטוח שפה באירופה תקבל את אותו אקשן שהיה לנו שם". אבל המארחים לא לוקחים סיכונים ושני מאבטחים בצורת מקרר אנושי ניצבים מול דלתות הכניסה והיציאה. עם זאת, הם בטלים בשישים מול הקהל, שאפשר לחלק אותו בצורה שווה לפלשתינים, לתומכי ישראל ולשבדים שבאו להקשיב לערב עיון מסקרן למדי בעיר המנומנמת, שבה רבע מיליון תושבים וכנסייה מפורסמת אחת.
"הקול שלנו לא נשמע"
שבדיה רותחת בשנים האחרונות סביב הנושא הפלשתיני־ישראלי. העיר מאלמו, שחולקת גבול עם קופנהגן הדנית, הופכת עם השנים לעיר שמנוהלת בשטח על ידי מהגרים מוסלמים, מה שמוציא את השד הגזעני הסקנדינבי מהבקבוק ומוביל לתקריות חוזרות ונשנות בעיר. או כמו שהגדיר זאת סטודנט אסטוני: "במאלמו ערב כזה לא היה עובר בשקט, כי המוסלמים לא היו נותנים לזה לקרות". ספק אם הוא מגזים. בשנת 2009 שיחקה נבחרת ישראל בטניס בעיר, והמארגנים הודיעו שהמשטרה המקומית והמאבטחים לא יכולים לערוב לביטחון השחקנים הישראלים אם ייכנס קהל לאולם. זה נגמר באולם ריק ובניצחון היסטורי של ישראל. בחוץ התגודדו מאות אנשים וקראו קריאות נגד ישראל. המשטרה השבדית עמדה חסרת אונים.
ובכלל, הספורט השבדי הוא דוגמה לא רעה לאלימות שמבעבעת מתחת לפני השטח. רק בתחילת החודש, במחזור הפתיחה של הליגה השבדית בכדורגל, נרצח אדם בקטטה בין אוהדים. המשטרה עמדה גם במקרה הזה חסרת אונים. השבדים עצמם מפרשים זאת בכך שבשונה ממשטרות אחרות בעולם, המשטרה שלהם שומרת על זכויות האזרח ברמה גבוהה יותר בשל העובדה שהחוקים המקומיים מגבילים את כוחה.
"אנחנו יודעים שהערב יהיה כאן דיון בין יהודים למוסלמים מהמזרח התיכון", אומרת לנו בחיוך ביישני סטודנטית בשם חנה. היא בת 20 ומשהו, בעלת שיער זהוב ועיניים כחולות, פרסומת לשבדיה הסטריאוטיפית, מושא הפנטזיה הישראלית הגברית והשחוקה כל כך. היא מדברת בשקט, ומסתירה צלב גדול מתחת לחולצה. "אתה יודע איך אנחנו יודעים את זה? כי זה הרגע היחיד באוניברסיטה הזו שמישהו מרים את הקול. בכלל, רק אנשים מהמזרח התיכון צועקים בשבדיה. אנחנו לא צועקים אף פעם, רק כשאנחנו באמת, אבל באמת, עצבניים, או אם אנחנו משתכרים. אבל אתם שונים לגמרי". היא מספרת ש"יש רחוב אחד באופסלה ששייך
לכורדים ולעוד מהגרים ובשבילי זה כמו לנסוע לחו"ל, אף על פי שאני ברחוב אחד באמצע העיר שלי. יש שם דברים שאתה לא תראה בשום מקום בשבדיה; אתה יודע שהם צועקים ממדרכה אחת של הכביש לעבר המדרכה השנייה? ושאפשר לשלם אצלם רק במזומן כי הם לא עובדים עם אשראי? זו חוויה מאוד מיוחדת בשבילי לגשת לשם".
לדבריה, כשביקרה בישראל היא התרגשה במיוחד מטבריה. על תל אביב היא ויתרה כי "בשטוקהולם היא יכולה למצוא את מה שתל אביב מציעה", אבל חנה נוצרייה קודם כל ולפני הכל, וכבר רוצה לחזור ל"מקומות הקדושים". נוסף על מאיירס ינאם הערב גם אלי חזן, שמשמש ראש יחידת ההסברה של המכון. לעיתים הוא מפרסם טורים בעיתון שאתם קוראים כעת, ורוב הזמן הוא לוחש לאוזניהם של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית. למרות שכיוונו הפוליטי נוטה ימינה, דווקא בערב הזה הוא עוד עשוי להיתפס כמרכז מתון: "אני מסכים עם כלב שמה שאנחנו עושים כאן צריך להיעשות ביתר שאת על ידי המדינה, שצריכה לחשוב על נושא ההסברה באופן אסטרטגי ולטווח ארוך", הוא קובע.
"אנחנו לא מבינים עד כמה הקרב על ההסברה חשוב. אנחנו עסוקים בעיקר בלקצץ את תקציב ההסברה". הוא מסביר שבמקום כמו שבדיה "הקול שלנו בכלל לא נשמע, הצד הישראלי לא מופיע בכלל במהדורות החדשות כי אף אחד לא טורח לקדם את ההסברה הישראלית כאן".
טיולים רדיקליים בישראל
במסגרת קידום ההסברה, ולכבוד הערב הזה, שלפו במכון ירושלים לצדק קלף מנצח. כריסטי היא פלשתינית צעירה שגורשה מבית לחם בעקבות איומים על חייה מצד גורמים מוסלמיים בעיר, בשל היותה נוצרייה ומשום שהעבירה ביקורת על נושאי זכויות אדם בעיר. כיום היא מתגוררת באנגליה ומנהלת קמפיין ציבורי בעד השלום ובניסיון להבין טוב יותר את הצד הישראלי בסכסוך. כצפוי, דבריה מצליחים להלהיט את האווירה בחדר: "אנחנו הפלשתינים כל הזמן עסוקים בלבדוק מה לא בסדר בצד הישראלי. למה אף פעם אנחנו לא עוצרים לשאול מה אנחנו עושים לא בסדר? לדוגמה, למה יש ירידה כל כך חדה במספר הנוצרים בקהילה הפלשתינית בישראל? האם ישראל אחראית לזה, או שהדבר שהכי קל לנו לעשות הוא להאשים את ישראל כפי שאנחנו עושים תמיד".
סטודנט אחד בעל חזות מזרח־תיכונית מרים את ידו ומבקש לדבר. עבור השבדי החביב שיושב לידי, זו שאלה קשה למדי אם מדובר בישראלי או בפלשתיני, אבל התשובה מתבררת מהר מאוד: "אני רוצה שתגידי לי מי אשם בכך שההורים שלי גורשו מצפת, מי אשם שהגעתי לכאן בשנת 1990 ממחנה הפליטים אל־ירמוכ ואיני יכול לחזור לבית שלי; אני רוצה שתגידי לי למה ראש עיריית נצרת, שמעון גפסו (הטעות במקור), לא מרשה לתושבים הנוצרים שלו להציב עצי אשוח ברחוב. האם גם בזה אנחנו אשמים, או שאת באת הנה להפיץ פרופגנדה שקרית בשם הישראלים?" חצי מהיושבים באולם פורצים במחיאות כפיים סוערות. כריסטי לא נשארת חייבת ועונה לו בתקיפות, וזוכה גם היא למחיאות כפיים סוערות.
כשהרוחות נרגעות, אני שואל את חזן אם שמעון גפסו, המושעה מתפקידו עקב כתב אישום נגדו בגין עבירות שוחד, מבין שכל מעשה לא אחראי של ראש עיר בישראל יכול להגיע עד לשבדיה, והוא מהנהן בהסכמה: "אמרתי לו שזו טעות ושבנושאים כאלה צריכים להיות רגישים".
אז בשבדיה בטוחים שבנצרת הקדושה לנוצרים אסור לתלות עצי אשוח. אז מה אם מדובר בנצרת עילית היהודית, כאן, זה רק עוד גפרור אחד שנוסף למדורת השנאה הגוברת כלפי ישראל.
בין סודאן לשבדיה
הדיון ממשיך ולבמה עולה מאיירס. "אני רוצה לשאול אותך משהו", מתרוממת לפתע מהספסל האחורי סטודנטית מאנגליה. מאיירס מחייך אליה בנימוס אמריקני שלא התקלקל למרות שהוא למוד ניסיון ממגורים בלב חבית הנפץ שנקראת ירושלים. "אתה באמת חושב שלמדינת ישראל אין שום קשר למצבם של הפלשתינים? ישראל לא אחראית למדיניות האפרטהייד שהיא מנהלת במזרח התיכון בכך שהיא כובשת עם אחר?" החלל שוב מתמלא במחיאות כפיים.
אחר כך אני מבקש לשוחח עימה. היא מבקשת שלא נציין את שמה ומספרת שנולדה ביורקשייר ושהיא לומדת באוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד. לשבדיה הגיעה במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים. "רוב החברים האנגלים שלי נוסעים לישראל לטיולים רדיקליים באזור המריבה, בדיוק במרכז המאבק ביניכם לבין הפלשתינים". היא עצמה לא מעוניינת בזה. "אני באמת מנסה לשמוע כמה שיותר דעות על ישראל. בדיונים מהסוג הזה אתה נחשף לסיפורים של ישראלים על כך שתל אביב היא העיר הכי קולית במזרח התיכון".
אני מספר לה שאזרחים עוזרים לאריתריאים ולפליטים סודאנים, ושבתל אביב וברחבי ישראל יש פעילי שמאל שמקדמים את תהליך השלום. כל זה לא ממש משכנע את האנגלייה הצעירה. "למרות כל זאת, אני אומרת לך שאתה גר במדינה שמקדמת את האפרטהייד, ולכן אני לעולם לא אגיע לביקור אצלכם. למה שאתן פרנסה לאנשים שכספי המיסים שלהם הולכים למימון כיבוש של עם אחר? זה כמו שאני לא אסע לבקר בצפון קוריאה או באריתריאה".
ממש לידה עומד איש מבוגר וכסוף שיער, ומצחקק. כשאני שואל אותו מה כל כך משעשע בדברים החמורים שהצעירה עם המבטא הבלתי אפשרי יורה לעברי, הוא אומר: "קודם כל בגלל אמירות כאלה טוב שנציגים של ישראל הגיעו הנה כדי להסביר את עמדתם. זה חשוב להציג את הצד השני שאף אחד לא נחשף אליו בשבדיה; לא דרך התקשורת, לא מצד ההסברה הישראלית ולא מצד הממשל הישראלי או השבדי.
"דבר נוסף, אילו היא היתה יודעת איזה מקום נפלא זה ישראל, היא היתה מדברת אחרת. בישראל חוויתי את התקופה היפה ביותר של חיי. קטפתי תפוזים בקיבוץ, ידעתי אהבה ראשונה, זה היה נפלא".
הוא מספר ש"התנדבתי בקיבוץ בית קשת, וכשהגעתי לביקור לפני כמה שנים פתאום ראיתי שבקיבוץ הצנוע שעבדתי בו, גרים עכשיו אנשים עשירים ויש שם תחנת רדיו. אבל בעיניי, המקום הזה תמיד יסמן את התקופה המעניינת ביותר בחיי. ישראל היא המקום היחיד שחייתי בו חוץ מאופסלה". כשאני שואל אותו מה נשאר לו מהעברית, הוא מחייך ומשיב: "חג שמח" ו"שבת שלום", אבל לא הרבה יותר מזה. "תשמע, זו היתה תקופה שבה אחד הדברים הפופולריים ביותר אצל צעירים וצעירות שבדים היה להתנדב בקיבוצים".ואכן, התוצאה של אותה פופולריות ניכרת באולם: צעירים בני שלושים, גבוהים כמו שרק סקנדינביה יכולה לייצר, מעידים ש"הם נולדו בישראל אבל אז אבא רצה לחזור לשבדיה ואמא באה אחריו". עבורם לשמוע כיום עברית בשבדיה זה דבר נדיר, לכן חלקם הגיעו לכאן כדי לשמוע קצת משפת הקודש, "זה פשוט עושה לנו טוב על הלב", הם מודים.
"בנו חומה מסביב לבית שלי"
אפשר שלא להסכים עם האווירה המתלהמת בקרב הדור הצעיר בשבדיה, אבל אפשר גם לקנא. אולי זה שטחי מדי להגדיר זאת כך, אבל יש צעירים ישראלים רבים שלא בקיאים בסכסוך המקומי כמו אותם סטודנטים שבדים: "כשאתה מטייל בהודו, אתה תמיד נתקל בישראלים שמשתמשים בסמים וכשאתה שואל אותם למה, הם אומרים לך 'בגלל דברים שעשינו בצבא ואנחנו רוצים לשכוח'", מספקת סטודנטית צעירה אמירה מעניינת. חברתה מבקשת "לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור לישראל. נדיר מאוד שבשבדיה שומעים את הצד שלכם ואם אפשר לעשות משהו בשביל לשנות את זה, אני אשמח מאוד".
לקראת סיומו של הערב מתגודדת לה מחוץ לאולם חבורת סטודנטים פלשתינים. "אני לא כועס עליך אבל אין לי שום עניין להתראיין", אומר אחד מהם, "אני מעריך את זה שבאת כל הדרך מישראל". "זה בסדר, אנחנו רגילים לתגובות כאלה", מרגיע מאיירס שלא מסיר לרגע את חיוכו. "יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות באירופה ובכלל, אבל אני חושב שזה שהבאנו לכאן את כריסטי שינה את התמונה של הדיון לגמרי. הדיון הזה שבין פלשתיני לפלשתיני הוא זה שמאיר את הדברים בדרך שהאירופאים וכל מי שבא לשמוע אותנו, לא נחשפו אליה לפני".
אמירות חתרניות. ערב העיון באוניברסיטת אופסלה // צילום: קלרה אינרסון
כריסטי עצמה מודעת לעובדה שחלק מהחופש שלה תלוי למעשה גם בחסדה של המשפחה האוונגליסטית באנגליה שאימצה אותה לחיקה. עם זאת, בשנה וחצי האחרונות היא נודדת ברחבי העולם ומבקשת להעביר את המסר הזה: "שלא יובן לא נכון - הכעס שלי על ישראל רב מאוד, אני חושבת שישראל מבצעת דברים איומים והמדיניות שלה לא נכונה, אבל כשבנו חומה מסביב לבית שלי, זה היה כי אנשים התפוצצו בבתי קפה ובמלון פארק ואני מרגישה שזו החובה שלי להגיד את זה, גם אם זה שם את החיים שלי בסכנה, כי יש המון צעירים כמוני שלא יכולים לחיות את חייהם בחברה הפלשתינית".
לחפש את הכסף
למחרת בבוקר העיתונאים המקומיים שסיקרו את האירוע לא ריחמו על מאיירס ועל אנשיו. "עצוב שאנשים עם דעות קיצוניות כל כך מקבלים במה במדינה שלנו", נכתב בכלי התקשורת המובילים.
עם זאת, כשמאיירס מגיע לביקור בפרלמנט השבדי הוא מתקבל בחמימות על ידי אנשי המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, שמודים כי הביקור הישראלי ריגש אותם. עבור הצד הזה של המפה הפוליטית בשבדיה, ידידות עם ישראל, ובטח עם אנשים דוגמת מאיירס, היא דבר מחייב. לצד השנאה ההולכת וגוברת למדינת ישראל, האוכלוסייה המוסלמית גורמת לכך שגם בשבדיה יש מי שיעשה הון פוליטי מתופעת התפשטות המסגדים. לכך יש להוסיף את העובדה שהאוונגליסטים מחוברים למקורות מימון לא רעים, וכך מהר מאוד מתגלים ידידיה הרבים של ישראל במערכת הפוליטית בשבדיה.
למרות כל זאת, המאבק על התודעה הציבורית וההסברה הישראלית בשבדיה רחוק מלהסתיים. גם המצב בפינלנד, בנורבגיה או בדנמרק אינו משביע רצון, לכן זאת שאלה של זמן עד שלשבדיה, שבה דעת הקהל מוסתת ברובה נגד ישראל, תצטרף עוד מדינה מהארצות הקפואות.
לנתונים הלא אופטימיים מצטרף עיתונאי מקומי, שמסביר כי המפה הפוליטית האירופית מראה שהתחזקות הימין מגיעה לכל מקום באירופה. "בשל העובדה שבסקנדינביה מתגוררים אזרחים רבים משלל מדינות אירופיות שהימין הקיצוני משגשג בהן, הרעיונות הללו חודרים אט־אט גם לפוליטיקה המקומית. לכך צריך להוסיף את הדלק שהמוסלמים שופכים באמצעות השנאה שלהם לישראל ומתקבלת תמונת מצב לא מחמיאה למה שעומד להתרחש".
לדבריו, "בחדשות אצלנו מראים קודם כל את הפשעים שישראל מבצעת, אבל כשלפני חודש בית ספר בשטוקהולם הושחת על ידי כתובות אנטישמיות וצלבי קרס, התקשורת הזדעזעה מזה בדיוק יום אחד ואחר כך זה ירד מהכותרות הראשיות".
* * *
מאיירס והחבורה שלו עולים על המטוס ומתכננים את המסע הבא. את הקור הצפוני הזה אנחנו משאירים מאחור, אבל את הסכסוך הבלתי נגמר הזה אנו ממשיכים לקחת איתנו לכל מקום בעולם.
* * *
סובלנית כלפי מהגרים ויצואנית נשק מובילה
נכון להיום, בשבדיה מתגוררים יותר מ־800 אלף מוסלמים, חלקם הגיעו מכורדיסטאן ומעיראק (יותר מ־100 אלף היגרו ב־20 השנים האחרונות), ואחרים הם מהגרים פלשתינים שהגיעו ממחנות הפליטים השונים.
כמו כן, יש מהגרים מוסלמים ממדינות אפריקניות כגון סומליה (יותר מ־40 אלף פליטים). שבדיה קלטה יותר מ־11 אלף פליטים סורים מאז פרוץ מלחמת האזרחים במדינה. חמישה אחוזים מהמהגרים שוהים במדינה באופן בלתי חוקי.
ככל הנראה, מדובר במדינה הטולרנטית ביותר כלפי מהגרים: הסטטיסטיקה מראה שכ־1.8 מיליון איש מתוך 9.5 מיליון התושבים במדינה הם מהגרים או בני דור שני למהגרים.
עם זאת, האבטלה בקרב מי שנולדו מחוץ לשבדיה עומדת על 16 אחוזים, בהשוואה לשישה אחוזים בלבד בקרב ילידי שבדיה.
הממשלה השבדית תומכת ברשות הפלשתינית בסכום של 700 מיליון קרונות שבדיות (420 מיליון שקלים) ומשקיעה במערכות הביטחון שלה סכום שלא נופל מהסכום שמשקיעה ישראל בתחום זה (שירותי הביטחון במדינה הם מהלקוחות הבכירים ביותר של חברות ביטחון ואבטחה ישראליות). בו בזמן היא גם נחשבת ליצואנית נשק מובילה, דבר שמעורר ביקורת בקרב תושביה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו