"אוי אליאס אליאס": מניה בטוחה

מכיוון שרצה הגורל ונולדתי באותו תאריך שבו חנוך לוין נפטר (והוא בסוף הקיץ), מעט הופתעתי כשגיליתי ש"אוי אליאס אליאס" עולה באפריל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מה, ככה סתם מתקבצים מאורות תיאטרון דוגמת דרור קרן, מוני מושונוב וליליאן ברטו (שגם היתה אשתו של לוין) ומעלים אסופה אקראית מיצירותיו?

אז לא, לא סתם. המופע נוצר לציון יום השנה ה־70 להולדתו של לוין, ומאחר שמדובר בערב עצמאי, בלי גב רפרטוארי, שהפיקו וביימו שלושת השחקנים המצוינים הללו בעצמם - ניחשתי שמדובר במניה בטוחה, וצדקתי לחלוטין.

בעזרת מסך בד פשוט ושלושה כיסאות גבוהים הגישה השלישייה המעולה הזו באולם של צוותא במשך שעה וחצי מבחר מערכונים ושירים של לוין.

חלקם מוכרים יותר ("הג'יגולו מקונגו", "שיר הקרואסון"), חלקם מוכרים פחות ("פוקס וקורץ", "צווינוס ושטיפטר"), חלקם בעיבוד חדש ומפתיע כגון "מה אכפת לציפור", שהופשט מהלחן והפך לטריאלוג הרבה פחות נוגה מהביצוע שאליו אנחנו רגילים.

מאחר שלא יכולתי להפסיק לצחוק, ויתרתי על רישום הערות שוליים תוך כדי ההצגה. פשוט לא רציתי להפסיד שום שנייה של השלישיה הנהדרת הזו, שהצניעות שבה היא נוגעת בחומרים הנפלאים האלה נוגעת ללב והמקצועיות שבה היא עושה זאת מרטיטה אותו.

"אוי אליאס אליאס" הוא ערב נדיר ולא יומרני מיצירות חנוך לוין שה"סתם" נודף מהן.

סתם פיספסתי את כוכבת הקולנוע שרצתה אותי אבל ברחה לאוסטרליה, סתם סירבתי להצעה להיות רמטכ"לית צבא סין, סתם תעוף הציפור אם העץ הוא ירוק, סתם עוד ערב של יוצר ענק המבוצע בידי הטובים ביותר.