מבט לאחור על תקופתו של ראש העיר אולמרט

"פוסט־מורטם" במקור הוא ניתוח שנעשה בחולה לאחר מותו במטרה לפענח את סיבת המוות. בהשאלה נעשה שימוש במושג הזה כדי להמחיש הפקת לקחים בסוף תהליך, פרויקט או פרק זמן. ארגונים גדולים גאים בתהליכי הפוסט־מורטם שהם מבצעים, אבל לחברה הישראלית, ש"נרדמה בשמירה", אין סיבה מיוחדת להתגאות בפוסט־מורטם שהיא עורכת עתה - ממרחק של 15 שנה - על תקופת כהונתו של אולמרט בראשות עיריית ירושלים. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הכתובת בסיפור הולילנד היתה על ההר. כולם ראו את המפגע הסביבתי הזה, שאושר באמצע שנות ה־90. קשה היה להימלט מצילה של המגלומניה הזו, שהיתה ניגוד מוחלט לכל מה שבנייה ירושלמית מסורתית מייצגת: צניעות, השתלבות בנוף והיטמעות במדרונות וברכסים. הולילנד היה ניגוד מוחלט לכל מה שטדי קולק כינה פעם "אנושיות תכנונית וארכיטקטונית". 

שנים חלפנו בדרך גולומב ליד המפלצת הזאת, הבטנו על מסת הבנייה הזאת שפרעה את הנוף הירושלמי, קיללנו בשקט והחרשנו. אטמנו אוזניים מפני השמועות. עצמנו עיניים מפני המראה.

לא אנחנו העיתונאים, ואפילו לא מבקרת העירייה, עלינו על סיפור הולילנד בזמן אמת. לא השמאל ולא הימין שאולמרט היה תקוותם במועדים ובנסיבות שונות, טרחו באמת לגרד את שכבת הטפלון שדבקה לאורך השנים באולמרט. שני המחנות, כפי שאפשר ללמוד - הן מדבריה של ח"כ זהבה גלאון השבוע, והן מחשבון הנפש שעורך עו"ד נדב העצני בסוף השורות הללו - מחלו לאולמרט בזמן אמת על נהנתנותו, מידותיו הרעות ושחיתויותיו. שניהם - כל אחד בשם אידיאולוגיה אחרת - העדיפו להתעלם מנורות האזהרה הרבות שהיבהבו. שניהם מכים היום על חטא. 

*   *   *

סימני הקריאה הרבים בפסק דינו של השופט רוזן השבוע הקלו את הבנת העלילה הבלתי נתפסת הזאת, אך גם חידדו סימני שאלה רבים. הנה אחד מהם: על ערש לידתה של התוכנית עמדו בכירי האדריכלים בישראל רם כרמי וארתור ספקטור. גם אם נצא מנקודת הנחה שהתוכניות המקוריות שלהם היו גרועות פחות מהתוכניות של "רוזיו־תשבי", שמומשו בסופו של דבר, עדיין נשאלת השאלה כיצד הניח להם מצפונם האדריכלי להציע בנייה מסיבית על גבעה ירוקה כה קטנה, ובעיקר - מדוע לא זעקו זעקה ציבורית על המפגע הסביבתי הזה בטרם בוצע, לאחר שעבר מטמורפוזה לתבניתו הנוכחית. 

והנה עוד תמיהה: אנו יודעים היום מי קיבל שוחד. איננו יודעים אם היו עוד מקבלי טובות הנאה שלא נחשפו. את הולילנד אישרו שלוש אינסטנציות תכנוניות: הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית והוועדה הארצית לתכנון ולבנייה. כיצד קרה שאף אחת מהן לא הפילה את הפרויקט? ומה אירע לוועד הציבורי שנלחם במגדלי הרובוטריקים הללו, שלבסוף השלים עם הפסדו? וגם - מדוע לא ייחסו הוועדות יותר משקל לחוות דעתו האמיצה של אורי בן אשר, מהנדס עיריית ירושלים באותה תקופה, שהגיש התנגדות אישית להולילנד בניגוד להשקפת הממונים עליו?

אחד מאנשי התכנון שאליהם הגיעו יזמי הולילנד בשלבים הראשונים של הפרויקט, נזכר השבוע בחוות דעת ראשונית שכתב בעבורם, ובה הציג פרויקט בעל מימדים צנועים בהרבה מזה, שאושר בסופו של דבר. "הם זרקו את חוות הדעת שלי לפח", אמר אז, "והלכו הלאה לאחרים. הזקן עם המקל אמר לי אז: הכל 'משומן', ואני לא הבנתי על מה הם מדברים..."

טוב לחרדים ולסרוגים

אהוד אולמרט כבש את עיריית ירושלים בסוף שנת 1993. החרדים שהצביעו בשבילו כמעט כאיש אחד, בעקבות הדיל הפוליטי שרקח עימם, הביאו לו את הניצחון. שיעור ההצבעה הנמוך בשכונות החילוניות, שזוהו עם קולק, ביסס את יתרונו. לניצחון היה מחיר גבוה, ויש שיאמרו - אסטרונומי. החרדים שנשאו את אולמרט על כפיים עד כיסא ראש העיר, קיבלו בתמורה עמדות כוח חסרות תקדים מבחינתם בעיר הגדולה בישראל.

תיק החינוך הכללי פוצל לשניים והוקם תיק חינוך חרדי נפרד. החרדים קיבלו גם את תיקי התרבות התורנית ושיפור פני העיר, וכן את תיק התכנון והבנייה, שמי ששולט בו שולט בירושלים. יהדות התורה קיבלה שני סגני ראש עיר. תמורת הצבעתם בעבורו ותמורת הסרת מועמדותו של מאיר פרוש, היה אולמרט נכון להשוות את תקציבי הציבור החרדי לתקציבי הציבור הכללי, ולאפשר להם השפעה רבה בקביעת המדיניות העירונית.  

הציבור הדתי־לאומי היה שותף מלא לדיל הפוליטי הזה. החרדים קיבלו כסף ומשאבים ו"הסרוגים" קיבלו את תיק הכספים ובעיקר ראש עיר שקידם את האג'נדה היהודית־לאומית. זה היה טוב לאולמרט, ששאף לכבוש את ראשות הממשלה וידע שהדרך לעשות זאת עוברת דרך ליבו של הציבור הימני. זה היה טוב גם לסרוגים ולירושלים השלמה: אולמרט בנה את שכונת הר חומה וסגר את "החור", שאליו איימה הבנייה הפלשתינית לגלוש מכיוון בית לחם; הוא חנך את מנהרת הכותל לכל אורכה, קידם וסייע להתיישבות במעלה הזיתים (ליד ראס אל־עמוד) ופרס רשת של כבישים ששירתה את תפיסת "ירושלים המאוחדת", שבה תמכו מרבית בוחריו. 

איש כמעט לא העלה אז על דעתו, שיום יבוא ואולמרט ימיר את דעתו, ויהפוך לסמן שמאלי החותר לחלוקת ירושלים.

החרדים ראו בהישגים חסרי התקדים שלהם תחת אולמרט אפליה מתקנת. החילונים היכו על חטא שאננותם. פרופ' שלמה חסון מצא במחקריו כי "במועצה שנבחרה לכהונתה בשנת 1993, שימשו החרדים והדתיים־לאומיים יושבי ראש של תשע מתוך 22 ועדות הקבע (41% מכלל הוועדות), לעומת חמש ועדות בלבד (24%) במועצה של שנת 1988. החרדים והדתיים־לאומיים החזיקו 11 מתוך 18 תיקים (60% מכלל התיקים) לעומת ארבעה תיקים בלבד (30%) במועצה של 1988. למרות העובדה שמשקלם של החרדים והדתיים־לאומיים במועצה לא השתנה, הם קיבלו עם עלייתו של אולמרט לראשות העיר, ייצוג כפול בעמדות הכוח במועצה ובעירייה".

פיתוח, וגירעון מפלצתי

אולמרט היה בולדוזר; הוא בנה בירושלים כפי שאף ראש עיר לא בנה, אפילו לא טדי קולק. תחקיר שערך "הארץ" בשנת 2006 העלה כי בשנות כהונתו של אולמרט כראש עיריית ירושלים (2003-1993) הושקעו 6.1 מיליארד שקל בפיתוח פיזי, פי 2.5 מהסכום שהשקיע טדי קולק בתשתיות בכל 28 שנות כהונתו. 

שורת כבישים ומחלפים הוקמו בעיר, נתיבי בגין נפתחו ונחנכה המנהרה להר הצופים. מאות מיליוני שקלים הושקעו בפרויקט הרכבת הקלה, שכיום נחשב לסיפור הצלחה. גם במזרח העיר, במגזר הערבי, הושקעו כספים רבים יותר מבימיו של קולק, אלא שגם לכך היו מחירים: אולמרט קיבל לידיו עירייה שהגירעון בה עמד על 65 מיליון שקל (7% מתקציב העירייה); כשפרש, בדרכו לראשות הממשלה, הותיר את העירייה בגירעון מצטבר של 534 מיליון שקל (19% מתקציבה!).

המחיר לא היה רק כלכלי, אלא גם סביבתי. הולילנד היה רק חלק ממנו. ירושלים של אולמרט היתה גן עדן ליזמים ולקבלנים, אך לא פעם ולא פעמיים - סיוט לכל מי שערכים של סביבה, טבע ומסורת ירושלמית היו נר לנגד עיניו. 

אחד מהם, המצוי ומכיר את המציאות התכנונית של ירושלים מקרוב, היה אברהם שקד, רכז החברה להגנת הטבע בהרי יהודה, ומי שהיום מייצג את הארגונים הסביבתיים בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של אזור ירושלים.

"האויב הגדול שלנו בשנות ה־90", נזכר שקד, "היה הרשות לפיתוח ירושלים. ראש העיר העניק לה גיבוי. הניצחון הגדול ביותר שלנו עליהם היה כאשר הצלחנו להפיל את תוכנית ספדי (כשאולמרט כבר לא היה שם) לבניית 20 אלף יחידות דיור בדרום־מערב ירושלים על שטחי טבע ונוף. היה גם עימות גדול על תוואי הרכבת לירושלים, שבו הצלחנו למנוע פגיעה עצומה בשמורות הטבע, וגם מאבק קשה נגד בנייה בעמק הצבאים. אולמרט הפסיד, אך לא ויתר על התוכנית הזאת, עירער והשקיע מאמץ עצום מול השכונות והארגונים החברתיים והסביבתיים". 

"לא חפרו שם מספיק"

שקד מודה כי "היו גם כישלונות". הוא מעיד כי הוא "יכול להסתובב היום בירושלים ולהצביע לפחות על עשרה פרויקטים שנבנו בשנות ה־90 ובראשית שנות ה־2000 ולטעון שלא היה אפשר לאשר דבר כזה, אלא בדרך של קומבינה".

תן לי דוגמאות.

"בבקשה - למשל, בניין ברחוב דוד המלך. התוכנית היתה לבנות שם שמונה קומות. נבנו 11. זה מבנה מזעזע של אבן וזכוכית, חסר כל טעם, ברחוב קלאסי של ירושלים, מול מבנים היסטוריים כמו מלון המלך דוד. מבחינתי, זה סימן שאלה גדול. תוכנית נוספת שאושרה, ולמזלנו לא יצאה אל הפועל, היא בית מפא"י באזור רחוב הנביאים - מבנה של יותר מ־20 קומות עם שיעורי בנייה מופלגים. מבחינתי, זה עוד סימן שאלה".

שקד מזכיר שבשנים שבהן אושר הולילנד, כיהנו בוועדה המחוזית קבלנים ופעילי נדל"ן שהורחקו ממנה, בעקבות עתירה לבג"ץ של החברה להגנת הטבע. היו בהם אישים כעו"ד ניסים אבולוף או שלמה דרעי, אחיו הצעיר של אריה דרעי. הם היו מינויים של הרשויות ובג"ץ קבע, ללא קשר להולילנד, אלא ברמת העיקרון, שאנשי נדל"ן פעילים אינם יכולים לשבת בוועדות הללו. 

השלבים הראשונים של הולילנד אושרו בוועדה הזאת. "לדעתי, לא חפרו שם מספיק", אומר שקד.

כאיש מקצוע - מה כל כך נורא בהולילנד?

שקד: "במשפט אחד, זה הרבה מדי בניין על מעט מאוד שטח. זו המהות של כל מה שקרה שם מבחינה תכנונית, ולאו דווקא הגובה. הולילנד הוא תוספת לא נורמלית של זכויות בנייה בשטח מוגבל, שמייצר דבר איום ונורא, ומנותק לחלוטין מהקונטקסט. למרבה הצער, בלי שום קשר לשחיתות - החלטות כאלה, שמייצרות הרבה מדי בניין במעט שטח - עדיין מתקבלות. מה שצפוי בשנים הקרובות במרכז העיר עלול להמחיש לנו זאת פעם נוספת".

הציבור אינו מודע לכך שסאגת הולילנד לא הסתיימה?

"נכון. הוועדה המחוזית דנה מחדש בתוכנית שטרם הושלמה והפקידה שינויים שיקטינו את מסת הבנייה שם. ביטלנו מגדל גבוה נוסף. ריווחנו בנייה; הפחתנו זכויות; שינינו את העמדת הבניינים, אבל כל זה מתברר בערכאות בגלל תביעה של הולילנד פארק. אני מקווה שבית המשפט יקבל את עמדתנו".

מה אפשר ללמוד מהולילנד על רפורמת התכנון?

"כל השינויים שממשלת ישראל מייצרת עכשיו, כמענה למצוקת הדיור, מנוגדים לצורך האמיתי להתנהלות מקצועית ומבוקרת של ועדות התכנון. הרעיון של ועדה אחת, ללא ביקורת של אינסטנציות תכנוניות נוספות מעליה, מזמין עוד הולילנדים ושחיתות. זה בלתי נמנע. צריך לייצר פתרון אחר לביורוקרטיה ולסחבת".

ראש עיר מעופף                               

אהוד אולמרט כיהן כראש עיר בירושלים כמעט עשור. ההבדל הבולט בינו לבין קודמו טדי קולק, היה בראייתו את התפקיד. קולק ראה בראשות העיר משימת חיים. אולמרט אולי ראה בו ייעוד, אבל גם מקפצה לתפקיד שר ולראשות הממשלה. 

לבד מבולמוס הבנייה שאפיין את ירושלים בתקופתו של אולמרט, נותרה העיר בשנותיו העיר הענייה בישראל. אולמרט לא בלם את הבריחה החילונית הגדולה מירושלים, שבימיו גברה מאוד. שיעור כוח האדם היצרני בה נותר מהנמוכים ביישובים העירוניים, והדיוקן התעסוקתי שלה לא השתנה. הצעירים נטשו אותה. לא כל התהליכים היו בשליטתו ובאחריותו. בחלק גדול מהאחריות נשא הדרג הממשלתי. המציאות הביטחונית הקשה - בתקופתו פקדה את העיר האינתיפאדה השנייה - ודאי שלא הקלה. למרות זאת אולמרט כראש עיר נשא ונושא באחריות למציאות ולתדמית של ירושלים בעשור ההוא.

נסיעותיו התכופות של אולמרט לחו"ל עוררו עליו ביקורת ציבורית. המקומון הירושלמי "כל העיר" הקדיש למסעותיו פינה קבועה: "אולמרט בשחקים", וכינה את ראש העיר "מעופף סדרתי". אולמרט עצמו הסביר שנסע כדי לגייס תרומות, אך רק לעיתים רחוקות סיפק הסבר על מקורות המימון של הנסיעות והשהייה בחו"ל. בקדנציה הראשונה שלו - רבו המינויים הפוליטיים. מבקר העירייה עוזי סיון מתח עליו ביקורת קשה ואולמרט נאלץ להיפרד מחלק מהם. תושבי העיר העריכו את הפיתוח המואץ של העיר, אבל התעניינו יותר ברחובות המלוכלכים, וב"דברים הקטנים" של החיים, שאולמרט הקדיש להם פחות תשומת לב: הגינה ליד הבית, בתי הספר, גני הילדים.

*   *   *

מימין ומשמאל התנערו השבוע מאולמרט וגם היכו על חטא התנהלות המחנה שלהם בעבר. ח"כ זהבה גלאון ממרצ אמרה כי מעולם לא קיבלה את טענת אחדים מחבריה, שהשותפות ההשקפתית עם אולמרט במסגרת מחנה השלום מאפשרת העלמת עין מהתנהלותו המושחתת. עו"ד נדב העצני, איש הימין, אמר באותו עניין: "למדנו על בשרנו, שמי שמושחת - מושחת. פעם הוא איתך ופעם הוא נגדך, ולא לעולם חוסן. בעתיד, המושחת יעקוץ גם אותך".

העצני סבור כי "קו ישר עובר בין הבגידה של אולמרט באמות מידה של מוסר, לבין הבגידה של אולמרט גם ברמה ההשקפתית בציבור בוחריו. הלקח המרכזי מהולילנד הוא שכל מי שמסוגל לבגוד בהבטחות ובעמדות שהציג לציבור הבוחרים שלו, מסוגל לבגוד גם במוסר וביושר, ולהפך". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו