במעין המשך לעיסוק במדור הקודם במקומן של הנשים במוסיקה הישראלית אנחנו היום עם היוצרת־זמרת הבולטת ביותר בזמר העברי מאז שנות השישים - חוה אלברשטיין. בעשרים השנים הראשונות לפעילותה היתה אלברשטיין "רק זמרת", כלומר לא כתבה או הלחינה את שיריה. היא לא היתה שונה בכך מכל חברותיה הזמרות הישראליות, שכן ההיסטוריה של הזמר העברי אינה עשירה בכותבות שגם מלחינות וגם שרות בעצמן, בוודאי ביחס למספר הסינגר־סונגרייטרז הזכרים. גם בכך, יש לציין, איננו מיוחדים, וגם בעולם יש פי עשרה יותר יוצרים מאשר יוצרות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
עד סוף שנות השבעים היו אצלנו בעיקר נעמי שמר (מילים ולחנים וגם שירה) ונורית הירש (שמלחינה אך לא כותבת) וגם כשהגיע הדור החדש של זמרות שגם כותבות או מלחינות, ובהן יהודית רביץ וקורין אלאל ואסתר שמיר ונורית גלרון, הזמרות הגדולות של התקופה המשיכו "רק לשיר". חוה אלברשטיין התחילה גם לכתוב רק ב־1986, אחרי 20 שנות קריירה.
מאז ראשית שנות השמונים המוסיקה הישראלית שונה לגמרי, ודי מפתיע לראות (ולשמוע) שחוה אלברשטיין לא רק שורדת את כל התהפוכות אלא נמצאת עכשיו, בגיל 66, בשיא פריחתה. בשנה החולפת היא שיתפה פעולה באלבום של אהובה עוזרי, הקליטה דואט באלבום החדש של שלומי שבן, הלחינה את השיר הכי בולט באלבום הסולו של שאנן סטריט ("יולי" שהוקדש לאחותו ז"ל) והפתיעה באלבום שונה מכל מה שעשתה בעבר - "ואיך אצלך" בהפקתו של תמיר מוסקט. זה כבר האלבום ה־60 שלה והוא מציג את אלברשטיין כזמרת ויוצרת חד־פעמית. אין כמעט מוסיקאים שעושים את זה כבר יותר מארבעים שנה ועדיין מצליחים לשרוד, להתחדש, לחפש ואף למצוא דרכי ביטוי מקוריות וגם לזכות בהצלחה, לפחות אמנותית אם לא תמיד גם מסחרית.
ב־45 שנות פעילותה הקליטה אלברשטיין מאות שירים שהפכו קלאסיקה של הזמר העברי, שירי עמים ושירי ילדים, נגיעות בפולק והשפעות של רוק וג'אז ובוסה נובה, הכל לתוך צליל פרטי שהפך עם השנים לצליל הישראלי. לכן, משונה אולי להגדיר את דרכה של אלברשטיין כ"מהפכנית". בסופו של דבר, היא הרי ה־זרם המרכזי, גם אם היו תקופות שבהן מקומה המרכזי בלט פחות.
ובכל זאת, מבט בדרכה מוכיח שהיא הלכה תמיד בדרך עצמאית ולא מתחשבת באופנות, מאוד מודעת למה שקורה מסביבה אך עומדת על שלה. גם כשהיא מגיבה לסגנונות חדשים ו"עכשוויים" היא עושה זאת בדרכה, לעיתים בצורה ברורה, בעבודה עם מוסיקאים צעירים או בחידוש שירים, ולעיתים במין תגובה הפוכה, כשאל מול מה שנראה אופנתי היא בוחרת להקליט משהו שונה לגמרי ברוחו. למשל, בתחילת דרכה בסוף שנות השישים (ושוב בשנות התשעים המאוחרות) כשבחרה לשיר ביידיש מול אווירת סקס סמים ורוקנרול וסגידה לנעורים. החזרה לשורשים היידישאיים שלה היתה מעשה נועז ומפתיע, לקיחת סיכון תדמיתי ומסחרי. וגם בהמשך דרכה לקחה אלברשטיין לא מעט סיכונים - בבחירות האמנותיות, במוסיקאים שהיא עובדת איתם, בשירים שהיא כותבת ובאומץ להביע דעות פוליטיות וחברתיות.
"אני גאה ומאושרת"
עכשיו יוצא אוסף חדש תחת הכותרת "שרות חוה אלברשטיין" ובו גרסאות נשיות צעירות לשיריה של חוה, חלקם כאלה שכתבה והלחינה, חלקם כאלה שהפכו ללהיטים, וגם שירים קצת פחות מוכרים. כל המשתתפות בהפקה המיוחדת הזו, שהוקלטה כבר לפני כשנתיים, הן סינגר־סונגרייטרז בפני עצמן שיצרו כבר צליל משלהן, ולכן מעניין במיוחד להאזין להן שרות חוה. המגוון הסגנוני עצום - פולק, רגאיי, מזרחי כבד ורוק חזק. על רוב העיבודים אחראי נגן הבס יונתן לוי (איזבו) ואת חלקם עיבדו הזמרות והמוסיקאים שאיתן. בכל המקרים נדמה לי שהן מעורבות לגמרי באיך יישמע השיר. הזמרות המשתתפות באלבום הן נעם נבו, אפרת גוש, רוני אלטר, קרני פוסטל, לי טריפון, אסתר רדא, הדרה לוין ארדי, איה זהבי פייגלין וכל החתיכים אצלי, תמר אפק וקרוסלה, שילה פרבר, עינב ג'קסון כהן, אפרת בן צור, מיכל גבע, אביגייל רוז, איילה אינגדשט, דיקלה, שני פלג, דניאלה ספקטור ויעל דקלבאום.
וכך, האוסף הזה הוא לא רק התודה של הדור החדש לאם מייסדת אלא בעיקר הוכחה להשפעה העצומה של אלברשטיין על המוסיקה הישראלית ולרלוונטיות שלה גם כיום.
שרות חוה
לא את כל הביצועים החדשים אני אוהב, חלקם מצוינים, חלקים סתמיים, אבל אני מעריך מאוד את ההתעקשות לעשות את זה אחרת. כי מה החוכמה לעשות קאברים דומים למקור, כשהמקור כל כך טוב? מבחינה מסחרית, אולי, היה משתלם יותר ליוצרי האוסף להקליט גרסאות נחמדות ולא שונות ברוחן מהמקור. אבל בעיניי לגרסאות כיסוי שנעשות מסיבות מסחריות בלבד לא רק שאין חשיבות אמנותית, אלא הן עושות נזק ליוצרי השיר המקורי ולמבצעיו. איך אמר מישהו (אני) - "אתם קוברים את השירים".
והשירים עצמם? האם יש בהם גישה פמיניסטית? האם הם מייצגים העצמה נשית? חלקם כן, בטקסט עצמו או בגישה המוסיקלית, ולחלקם, במיוחד כשזוכרים מתי הוקלטו במקור, יש עוצמה ויופי במיוחד על רקע מה שנחשב מקובל כשהושרו לראשונה. מפתיע עד כמה רבים מהשירים הישנים האלה עדיין מרגשים גם כיום. טעם טוב תמיד היה לה.
ומה חוה אומרת על הפרויקט? נדמה לי שהמכתב ששלחה אל הזמרות (והגיע לידיי) מלמד יותר מכל על איך חוה מתייחסת ליצירה שלה: "אני רוצה להודות לבנות שפינו מזמנן היקר והקדישו זמן לבצע שירים שלי. אני יודעת שהזמן יקר אצל הזמרות האלה, שהן בדרך למימוש עצמי ולמציאת הקול הפרטי שלהן בתוך ההמולה הכללית.
"יש הרבה נחת בהקשבה לביצועים החדשים. שירים שבחרתי לשיר לפני שנים רבות והנה (לפחות באוזניי שלי) זה עדיין עובד. הפלא הזה של מילים ומנגינות שנקרא פזמון עברי עדיין מתנגן גם בפי הבנות האלה.
"שמחתי על בחירת השירים. יש בהם מאוד אינטימיים, יש חברתיים ויש גם הומור. והכל קרה כאילו מעצמו, לא הייתי מעורבת בתהליך העבודה על הדיסק, אבל עכשיו כשאני מקשיבה לו לא יכולתי לבחור מבצעות טובות יותר או שירים אחרים.
"בלי להיסחף לסנטימנטליות יתרה אני מאוד מאוד גאה ומאושרת שככה הדברים מתגלגלים ואני מתגלגלת איתם... תודה גדולה ממני ומהשירים למי שיזם את הרעיון ולמבצעות הנפלאות".
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו