איך פגשתי את אמא: מה, כבר 9?

פרק סיום של סיטקום אמריקני בעל ותק הוא אירוע טלוויזיוני שאינו נופל מגמר כלשהו עם כדור. הצופים חיכו לראות כיצד תסתיים "מ.א.ש" ב־1983, ושנים אחר כך עקבנו בדריכות אחר הפינאלות של "סיינפלד" ו"חברים", אשר לוו בניתוחי פוסט־מורטם ובהספדים. אחרי תשע עונות הגיע זמנה של "איך פגשתי" להיפרד. יש שיגידו שהיא היתה יכולה ללכת הרבה קודם, ולא היינו מרגישים. תכל'ס. תשע עונות הן הישג מרשים לקומדיה, בעיקר לכזו שמעולם לא דיגדגה את מעמדן האייקוני של הניו־יורקיות הגדולות. הסיום הקיטשי, שכלל - אזהרת ספוילר!!! סתם. על מי אני עובדת? כאילו שלא ניחשתם - איחוד רומנטי בין טד לבין רובין אי שם בעתיד, השאיר טעם מתקתק חמצמץ בפה. זהו? זה הכל? בשביל זה חיכינו תשע עונות? אתם רציניים? איפה ג'ק דונגי כשצריך פאנץ' מריר לסגור איתו את הבסטה?

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ל"איך פגשתי" מעולם לא היה ג'ק דונגי. או צ'נדלר. או ג'ורג'. היה לה את ברני, ולא פעם היא נראתה בעיקר כבמה להוכחת כישרונו העצום של ניל פטריק האריס. הכוכב האמיתי של הסידרה מעולם לא היה הגיבור שלה, טד, האיש שמספר לילדיו סיפור מתיש על אמא. בין השורות נרמז שבזמן הווה האם כבר איננה, וכשהגיעה הסצנה המיוחלת שחתמה את הגולל על השאלה שעמדה בלב הסידרה, התברר שטרייסי מקונול, שבה מבחין טד לראשונה בחתונתם של ברני ורובין, מתה כבר לפני שש שנים. המעריצים שהצליחו לעקוב, פגשו כבר העונה את מקונול. באוויר ריחפה רק התהייה באיזו סיטואציה השניים חברו והפכו להורים. פרק הפינאלה השיב על השאלה בצורה הסכרינית ביותר שיכולתם לדמיין: תחנת רכבת, לילה גשום, פגישה מתחת למטרייה שלו/שלה, רגע לפני שטד עוזב את העיר לטובת שיקגו. רגע לפני שאתם מביאים את שקיות ההקאה, התגלה שלמעשה השניים כבר חלפו זה על פני זו בעבר כמה פעמים. הו, יקום אכזר! הו, גורל מצחיק שכמוך! אז האם אפשר היה לחסוך כמה עונות ולהפגיש את השניים האלו קודם לכן? התשובה היא: בוודאי.

כמובן, לא הכל היה רע ב"איך פגשתי". לחבורה המגובשת היה את הפאב החביב שלה (מק'לרנס), הבדיחות שלה (כמה אפשר להשפיל קנדים? בלי סוף) וההומור הפיזי שלה (מחוות כיפק ילדותיות, שהגיעו לשיא בפינאלה). הדמויות עוצבו בצורה שקל היה לחבב אותן ולכל אחת מהן היו רגעים יפים, גם אם לא כאלו שייחרתו בזיכרון. למעט ברני. בסוף, גם אותו הפילה השיטה. ברני, רודף השמלות הנועז, השנון והמלא בעצמו, הפך בסיום לגוש פתטי, אשר מתאהב בבתו הקטנה עם לידתה. מטריד. מטריד עוד יותר שקומדיה שמרנית ונוסחתית הצליחה לשרוד תשע עונות בלי לומר דבר משמעותי על החברה האמריקנית.

ל"איך פגשתי" לא היו יומרות לחדש, לחולל שינוי או לגרום לצופיה לחשוב. היא מיחזרה את עצמה עד קצה גבול היכולת (מייג'ור!), והפכה לשבלונית וצפויה מהעונה השנייה (יש שיגידו, עוד קודם). היא שירטטה קווים ברורים בין הטוב והרע, ולא שברה טאבו אחד לרפואה. העובדה שהיא נחתמת כאשר כל בני החבורה המקורית שמחים ומאושרים בחלקם, בעלי קריירות משגשגות ומשפחות (מרשל ולילי כבר הורים ל־3, ו"דודה" רובין צפויה לאמץ את הילדים של טד), מאששת את החשש כי הקומדיה שהיתה חסרת נשמה בשלב מוקדם בחייה, תחיה עוד שנים ארוכות בשידורים חוזרים הודות לסינדיקציה. גם זו דרך להחיות את הרומנטיקה: לצפות בה מתהווה שוב ושוב. ושוב.