שתים עשרה משימות הוטלו על הרקולס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית; החמישית מתוכן היתה ניקוי האורוות. היו אלו אורוותיו המזוהמות של אוגיאס, מלך אליס. כה מזוהמות היו, עד שהניקוי שלהן נחשב מעל לכוח בן־אנוש. אבל הרקולס, חצי־אל, מצא בנחישותו את הפתרון: הוא היטה שני נהרות, כך שמימיהם שטפו את הזוהמה וניקו את האורוות בתוך לילה אחד בלבד.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
משימה דומה ניצבה בפני השופט דוד רוזן. במהלך המשפט שניהל, נערמו לפניו, כדברי הכרעת הדין, "מערכות ציבור ושלטון מושחתות, שהרקיבו והתרקבו לאורך השנים... כספים מזוהמים נמסרו לעובדי ונבחרי הציבור למען יקדמו ענייניהם של נותני אותם כספים, בדרך קלוקלת".
וכמו אותו הרקולס, היפנה השופט רוזן צינור של מים רעננים אל הזוהמה - ושטף אותה, וניקה את הבוץ, והסיר את המסיכות, וחשף את פניה האמיתיות של השחיתות. ואת פניו של המושחת מכולם, אהוד אולמרט, ראש־הממשלה הישראלי הראשון שהורשע בקבלת שוחד.
הרקולס מנקה את האורוות, איור מהמאה ה־19
נסחפנו לסיפורי אגדות? לא ממש. אם קו־ההגנה של אהוד אולמרט, כך כותב השופט בהכרעת הדין, מבקש לשכנע כי מהאי־שם מגיחים "אנשים נדיבים ובעלי ממון, המשפיעים עליו מטובם ושותקים", וכסף נשלף מ"אוצר הפלא" - אם אהוד אולמרט שולף סיפורים מהאגדות כדי לברוח מידו הארוכה של הצדק, בהחלט אפשר לראות במה שקרה אתמול חומר שממנו נוצרות אגדות. וליתר דיוק: הונחה אבן־יסוד בחומת שלטון החוק.
"לתמוך בשלטון החוק", כך התחייבנו ב"ישראל היום" עם צאת הגיליון הראשון שלנו לפני שבע שנים. ומאז, תמכנו בו. בשלטון החוק במשמעות הנרחבת ביותר: בהנחה שיש טוב ויש רע. ושהטוב עדיף על הרע. שמעבר לחוקים יומיומיים מעשי־אדם, כאלה שנחקקים היום ומתבטלים מחר, שמעבר לאסופה של סעיפי־חוק, יש חוק עליון, כללי־יסוד, המילה "ציווי" במובנה הרחב ביותר: שיש צדק ואי־צדק, חוק טבעי שנכון לכל אדם באשר הוא.
לא המצאנו את זה, את השאיפה האנושית לצדק, לסדר, לאמת־מידה ברורה. מרדכי גילת ודן מרגלית היו המובילים בקו החזית. אבל שבע שנים שאנחנו במערכה הזו - כמעט לבד. כי ראו מה קרה כאן: "מערכות ציבור ושלטון מושחתות, שהרקיבו והתרקבו", אומר השופט רוזן. ולזה אפשר לצרף גם תקשורת מושחתת.
אימפריית הרשע של נוני מוזס נעשתה בית מקלט לרעים ולמושחתים. "ידיעות אחרונות" טיפח אותם, ריפד אותם, והגן עליהם. די לעלעל בארכיונים שבהם שמורים גיליונות העיתון ההוא: הדברים מדברים בעד עצמם. כך שמר העיתון על אריאל שרון המנוח, איתרג אותו, הוביל בהתלהבות את ההתנתקות.
כך נהג העיתון גם כלפי יורשו אהוד אולמרט. בכירי הכותבים ב"ידיעות אחרונות" פרסו רשת מגוננת על האיש שלהם. עד כדי כך, שכאשר הודיעה הפרקליטות על כתב־אישום נגדו, אחד מיני רבים, נקברה הידיעה אי־שם בירכתי העיתון, כאילו היה זה דיווח של מה־בכך.
וכאשר בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק־דין מעורר מחלוקת שהעירעור עליו עדיין מונח בפני בית המשפט העליון, זיכה את אולמרט בחלק מהסעיפים אך הרשיע אותו בארבעה סעיפים של הפרת אמונים, חגג "ידיעות" את הזיכוי, כאילו דרייפוס יצא מבית־המשפט, ולא אולמרט. ומאז, ועד הימים האחרונים - המשיכו שם ב"ידיעות אחרונות" לגונן עליו.
ואולי בעצם "ידיעות אחרונות" הוא "פראבדה"? כן, "פראבדה" של הרעים, למען הרעים. כי זהו רק חלק מהתמונה הרחבה־יותר. ראו מי התכנס ומתכנס שם, תחת כנפיו של נוני מוזס: אותם פוליטיקאים, אותם טייקונים, אותם עורכי־דין יוקרתיים, אותם אנשי־ביטחון לשעברים שהפכו בן־לילה לפוליטיקאים, וחלקם, לפי החשד, כאלה שלא היססו להפוך לפוליטיקאים עוד בשירות. כי לא רק בפרשות אולמרט עסקו ועוסקים שם, אלא גם בפרשת אשכנזי הנמצאת עתה בחקירה, ובפרשיות דני דנקנר ונוחי דנקנר, ובבחישות ובעירבובים בכל תחום בתחומי חיינו - ובמלחמה בלתי־פוסקת נגד שלטון החוק, נגד בית המשפט העליון, נגד הפרקליטות, נגד המשטרה.
ובמלחמה בלתי־פוסקת נגד ראש־הממשלה המכהן, בנימין נתניהו. כי הוא לא משלהם. מה לעשות, שדווקא בתקופת כהונתו ספגו הטייקונים מהלומות עזות, וחוק הריכוזיות עבר, והמס על רווחי הגז הוגדל, ובני־הדודים דנקנר הסתבכו ונפלו מגדולתם. ומה לעשות, ששלטון נוני כמונופול תקשורת במדינה, עם אהוד אולמרט ודומיו ככלי־שרת - התמוטט?
בעוד "ישראל היום" תומך בשלטון החוק, "ידיעות אחרונות" תוקף אותו ללא הרף (וראו, בין השאר, מאמריו של הפרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר). כי בעוד "ישראל היום" רואה במשטרה שירות חיוני ובעל ערך עליון לחיים במדינה - "ידיעות אחרונות" תוקף אותה, ואת העומד בראשה, בחמת־זעם. כי בעוד "ישראל היום" תומך במערכת הביטחון ובצה"ל, "ידיעות אחרונות" לא מהסס להשוות את פעולת ההשתלטות של כוחותינו על אוניית טילים מאיראן ל"מעשה פיראטי".
ולצערנו, "ידיעות אחרונות" לא פעל לבד לצד הרעים. לנוני זרועות ארוכות, ושליחים ונציגים בכלי־תקשורת נוספים. ומתחת למסך העשן של "תהליך השלום", רבים מצאו הצדקה להצטרף לקמפיינים של נוני. אחרי הכל, צריך "לאתרג" את נביאי השלום, גם אם הם מושחתים עד היסוד. טוב יעשו גופי התקשורת שנסחפו אחרי "ידיעות אחרונות" אם יבדקו את עצמם. אחד השדרים הודה אתמול בחצי־פה, כי הכרעת הדין במשפט אולמרט היא, בעצם, "יום הכיפורים" של התקשורת.
ב"ידיעות אחרונות" יעשו הכל כדי להחזיר לידי נוני מוזס את השלטון במדינה, ויש מי שמסייע להם. רק שאתמול, קרתה להם תקלה גדולה: אהוד אולמרט, מי שלכאורה כבר התכונן ל"קאמבק" הגדול, הורשע. בשוחד. זכותו לערער, כמובן. אבל בדרך, יש נגדו חקירה חדשה, על שיבוש הליכי המשפט שבו הורשע, ועדת־מדינה בשם שולה זקן, וקלטות.
זה לא סוף המלחמה, אבל זהו אולי סוף ההתחלה. פרק אחד נגמר, אבל "ידיעות אחרונות" עדיין מושך בחוטיהם של פוליטיקאים; הגיע הזמן שהללו יתעשתו, ויתנערו מן הבושה. כן, נוני מוזס אירגן הצעת חוק נגדנו; ראוי שזו תושלך לפח, עוד בטרם הוגשה רשמית.
הכרעת הדין של השופט דוד רוזן יכולה, וצריכה, להיות הסמן נוסח הרקולס לניקוי האורוות, כולן. לקבוע אמות־מידה חדשות. להוכיח לרעים את מה שאנחנו ב"ישראל היום" מאמינים בו: שבסופו של דבר, הטובים מנצחים. והרעים הולכים לכלא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו