ביקורת קריאה: "הבית אשר נחרב"

מדינת ישראל הוקמה כדי לפתור את היעדר זכויות היהודים בתפוצות ואת רדיפותיהם, אך גם כדי להתמודד עם חילון ביהדות. עם זאת, קריאה בספרו השני של ראובן נמדר, "הבית אשר נחרב", מגלה כי היהדות נשארת לא פתורה בהקשר הלאומי הישראלי. נמדר מצטרף למסורת של סופרים יהודים שתחילתם בבשביס זינגר, שגלו למערב ולא מצאו מזור לבעיית יהדותם.

ראובן נמדר הוא בן למשפחה ממוצא משהדית־פרסית. הוא מתגורר בניו יורק, ואך טבעי הוא שהספר עוסק בכמה הקשרים של הגירה. הראשון שבהם הוא של התרבות האמריקנית על מהגריה החדשים, השני של זיכרון המהגרים היהודים שבנו את ניו יורק והשלישי יחסי יהודי אמריקה ויהודי ישראל. היהודים האמריקנים, לפי נמדר, בזים לפתרון הדל שהוענק לשאלת היהדות בתקופה המודרנית. "סדקים בלתי נראים נבעים בקירות הבתים, משרטטים עליהם רשת סבוכה של נחלי חורבן ההולכים כולם אל ים הכיליון", הוא כותב.

לעלילת הספר שני צירים. הראשון: אנדרו כהן, פרופסור ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, גבר ניו־יורקי נאה שמתמודד עם גירושיו מלינדה, אשתו הראשונה, ועם היחסים המורכבים עם בתו רייצ'ל ועם חברתו הצעירה אן לי, וכן המאבק בגבריותו המתפוררת. הציר השני מלמד על חזיונות אפוקליפטיים המתרחשים בניו יורק. לספר שבעה ספרים פנימיים, כמיטב המסורת היהודית, ובהם טקסטים של חז"ל המתארים את העלאת קורבן יום הכיפורים.

המבנה הספרותי של נמדר פונה גם לקוראים החילונים (בכך שהוא עוסק במשבר אמצע החיים) וגם לדתיים (נמדר דוחה את הצורות הרפורמיות של היהדות). גם ללא הקטעים התיאולוגיים, היה הרומן עומד איתן בפני עצמו. גיבורו של נמדר הופך למעין עקוד־נעקד בחזיונות הפולשים ללא רחם לתודעתו. ההקשר הפוליטי האמריקני והגלובלי של נפילת התאומים עומד לצד ההקשר הישראלי של התפוררות החילוניות שאליה נכספו הוגי המדינה, שכמו אמרו לנו "אנחנו לא מאמינים באלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ הזאת".

"הבית שנחרב" שובר את הטריטוריה המדומיינת של הספרות בישראל. השפה העשירה והמורכבת של נמדר מסמנת (אולי) את תחייתה המחודשת של תרבות העברית - גם מעבר לים.

הבית אשר נחרב / ראובן נמדר

כנרת זמורה ביתן, 535 עמ'