בין פרשות אולמרט ואשכנזי: מבוכה ובושה

שתי פרשיות מביכות חגות זו סביב זו במישור הפוליטי והפלילי של ישראל. האחת נושאת את שמם של אהוד אולמרט ומרעיו, והאחרת של גבי אשכנזי ועושי דברו. מין יד נעלמה של במאי כישרוני חיברה השבוע ביניהן, זו של אולמרט בקרשצ'נדו של צלילי סיום במשפט הולילנד, וזו של אשכנזי אשר שקעה בתרדמת ומתעוררת עתה לחיים. שולה זקן תוקפת את אולמרט, ואילו בועז הרפז מאשים מאז מאי 2012 את אשכנזי. שניהם, אולמרט ואשכנזי, מכפישים את אמינות גרסתם המאוחרת, הכבושה, של זקן והרפז כמעט באותן מילים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בעניינו של אולמרט אוזל הזמן. אם לא תימצא דרך חוקית להעיד את זקן ולשמוע מפיה מה באמת היה במעטפות הנפץ הכספי של משה טלנסקי ובכרטיסי ראשונטורס ובכספי הולילנד - יפסוק דוד רוזן את פסוקו בעוד עשרה ימים. גורלות ייחרצו.

לא כן בפרשת אשכנזי־הרפז. שם טרם החל הבישול. למה התכוון אבי בניהו - הבן־יקיר־לי של התקשורת הישראלית - באומרו כי נקלע בין שתי לשכות, זו של אהוד ברק וזו של אשכנזי? הילך בדרכי הרפז וזקן, וימסור עדות שתחשוף כיצד באמת הידרדרו הדברים? זאת במקום לחזור לעייפה על טיעונים שכבר אינם מחזיקים מים כאילו נחוץ לחקור לאן נעלמו הקלטות בלשכת שר הביטחון?

בעניין זה ראוי להעניק לחוקרים חומר למחשבה: בשעתו פירסמתי ב"ישראל היום" כי ברק לא הקליט את כל השיחות שנכנסו ללשכתו בניגוד לבולמוס שאחז באשכנזי. הוא הקליט שיחות מבצעיות, או עם מנהיגים זרים. רק למאבטחים היתה נגישות לחדר ההקלטות, ובראשם ראש מלמ"ב, אמיר קין. הוא היה בדעה כי לברק אין יד בגריסת הקלטות אלא אחד הכפופים לו, לקין, עשה כן מחשש לביטחונן בעת שהמתינו לגריסה.

מוצע, אפוא, לחוקרי מצ"ח ולמשטרה לבדוק אפשרות שאין לה לפי שעה הוכחה: דווקא יריביו של ברק הפעילו אלמונים להאזין לשיחות היוצאות מלשכתו. האם ייתכן שכאשר התפוצצה הפרשה נבעתו שמא יתברר כי ביצעו מעקב בלתי חוקי אחרי שר הביטחון. ופגעו בקלטות?

הרמטכ"ל לשעבר היה אהוד, ואילו אהוד ברק היה מאוד לא אהוד. צילום: יהושע יוסף

המציאות ברורה: מלשכתו של גבי אשכנזי נמסר המסמך המזויף לד"ר גבי סיבוני - חבר קרוב של גדי אייזנקוט וארז ווינר - שהעבירו בשרשור לאמנון אברמוביץ' ורוני דניאל בערוץ־2. הם פירסמוהו. (גם אני הייתי נוהג כמותם, אבל מדוע לאחר מכן נמנעו מלהינתק מהגירסה השקרית שעלתה ממנו?).

ההיסטוריה ידועה: חקירה נלוזה של המשטרה. חמקנות של יהודה וינשטיין. תקיפות ראויה של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. גיוס בני האור בחברה הישראלית למנוע את דעיכת החקירה.

אשכנזי היה אדם אהוד. ברק היה מאוד לא אהוד. אבל אשכנזי הוא האיש הרע בסיפור הזה מרגע מתן התפוצה למסמך הכוזב ולשיחתו החשודה עם הרפז מבית חברה של רעייתו ועד למה שהתגלה לחוקרים בשני סיבובי הבירור: תחילה, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שביקש והפציר לבדוק במשטרה את גירסת הרפז ממאי 2012 ולא נענה; ועתה המהלך הנאות של הפרקליט הצבאי הראשי החדש דני עפרוני, שמה ששמע בהקלטות בלשכת אשכנזי - "תצילינה שתי אוזניו", ובאומץ כפה את המשך החקירה. מה גם שעתה כבר עמד רב־ניצב יוחנן דנינו בראש המשטרה והוא הבטיח לחקור בנוסח הסיסמה שקישטה פעם את השבועון "העולם הזה" - "בלי מורא, בלי משוא פנים".

ממקום מעצרו התגונן בקשר לכך בניהו באומרו כי החקירה מתנהלת רק בחצי מגרש - אצל אשכנזי ולא אצל ברק. אדרבה, אני מקווה בכל נפשי ובכל מאודי, כמי שעסק בנושא זה ימים ולילות מאז אוגוסט 2010, כי שר הביטחון דאז ויד ימינו יוני קורן ייבדקו ויישאלו, ואם יש לאשכנזי מה להציע לדנינו - שיגיש לו המלצה לשאלות נוקבות.

כדי שלא תישאר אבן על אבן. כדי שלא תיוותר פינה בלתי מוארת. כדי שלא יימצאו צל אחד ולא זווית שחורה המסתירים מידע כלשהו. הכל, ואז - כך אני משוכנע מאז 8 באוגוסט 2010 בו כתבתי כי מסמך הכזב שיצא מלשכת אשכנזי הוא "מכתב זינובייב" - יתברר כי היה פה ניסיון חמור מצד קבוצת קצינים לכפות על הממשלה החלטה שאינה רוצה בה. זה בגרמנית של אחרי מלחמת העולם הראשונה - "פוטש".

ובבואי להשוות בין שתי הפרשיות המרחפות כעורבים שחורים בשמי הציבוריות הישראלית גוברת ומעמיקה תחושתי כי ככל שהמעשים המיוחסים לאולמרט חמורים - החשדות הקשורים ללשכת אשכנזי מסוכנים מהם לתקינותה של הדמוקרטיה הישראלית.

מגבלותיה של הכנות

אין ספק כי משה (בוגי) יעלון איש אמת. הוא מתבונן במציאות בגובה העיניים. נמנה עם הזן הסבור כי עדיף לדעת עובדה כואבת מאשר להתעלם ממנה. בדרך כלל הצדק עימו.

עדיף לדעת עובדה כואבת מאשר להתעלם ממנה, שר הביטחון יעלון. צילום: יהושע יוסף

לשונו ישירה: ארה"ב חלשה. אומה המפגינה חולשה מפסידה. לכן ארה"ב של ברק אובאמה בנסיגה. היא גם אינה עושה חסד עם מדינת ישראל. תמורת שלושה מיליארד דולרים יש לה כאן נושאת מטוסים ממטולה עד אילת. דבריו טובים ונכוחים, אך שומע אין להם מאת הנשיא בבית הלבן, וגם אינם צריכים להיאמר מטעם כפול:

• ביקורת כזאת על הממשל האמריקני מחלישה את טיעונו של בנימין נתניהו כי הפלשתינים הם המכשול לשלום. שכן "בוגי" תוקף את ג'ון קרי על רקע הערכתו, שאבו מאזן אינו מעוניין בהסכם עם ישראל. דבריו - הסבירים - דוחקים את האמריקנים, שלא לצורך, להזדהות עם הפלשתינים.

• ברגע נתון התבטאותו של יעלון מחזקת אותו בדעת הקהל בארץ ובמרכז הליכוד. אך לא לעולם חוסן. זה מצריך הסבר.

העם בישראל העריך מנהיגים שעמדו על דעתם מול ארה"ב. דוד בן־גוריון (הכרזה על ירושלים כבירת ישראל), מנחם בגין (הפצצת הכור הגרעיני בעיראק), יצחק רבין (בסרבו בסיבוב הראשון לנסיגה בסיני). אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, נמנעו מלקרוע את החוט המקשר עם וושינגטון.

לא רק מפני שזה רע לביטחון הלאומי - אלא גם מפני שבסופו של דבר, ברגע המבחן, הישראלי המצוי מפנה עורף וכתף למנהיגו או לנציגו שמתעמת במלוא העוצמה עם אמריקה. במהות היא מעצמת־על נוחה, ובוויכוח עימה ניתן להשיג ויתורים רבים. אך מי שמביא את העימות עימה לקצה מיצויו, משלם מחיר כבד. אמנם אמריקה נדיבה ואדיבה ומוכנה להתחשב, אבל עימות גורם לה להיות נקמנית, ואז אינה סולחת לאורך זמן.

האמריקנים אינם מהססים להודיע לישראל עם מי לא יסכימו לעבוד, וישראל מתקפלת. תחת "בוגי" הייתי בודק מה עשו לאיש ראוי כמו ד"ר אביאם סלע, שעד היום לא מחלו לו על חלקו הזעיר בפרשת ג'ונתן פולארד וכתב אישום עדיין תלוי ועומד נגדו בארצם. רבין רצה לגונן עליו ונאלץ לסגת, ולא היה יחיד. במציאות של עימות חריף עם ארה"ב יפקיר כל ראש ממשלה ישראלי את יעלון לפני שיסכן את הקשרים המעולים עם הפנטגון.

געגועים לחכמים של פעם

לקרוא, לשפשף עיניים ולא להאמין: הרבנות מסרבת לגייר את אלין לוי הזכורה מן "האח הגדול" משום שהיא שחקנית. רשעות וצרות עין וזדון שולטים בעולם הרבני, וציבור שלם "רואה את הקולות" ואפילו אינו נכלם.

לא כולם. הרב חיים אמסלם, שהוא גדול בתורה גם על פי האסכולה המקורית של הרב עובדיה יוסף, כתב לי: "מה עדיף, שהיא תחיה עם יהודי בלי גיור?"

על הרבנים הפוסלים את נטייתה של אלין לוי להתגייר, לברר כיצד נהגו גאוני צפון אפריקה. "דרכם וחוכמתם מנעו התבוללות". חכמי מרוקו, הוסיף אמסלם, הבינו כי "המחמיר בגיור מקל בהתבוללות".

"המחמיר בגיור מקל בהתבוללות", אלין לוי. צילום: מאיר פרטוש

היכן סיעת הבית היהודי בסאגה של הביזיון והתסכול הנכפית על אנשים טובים המבקשים להסתפח לעם היהודי? בכנסת נדונה הצעתו של אלעזר שטרן (התנועה) לקבוע חוק גיור חדש. יש בו תבונה בסיסית. הגיור יעבור מהרבנות הראשית החרדית לרבני הערים. מי שיסבול מרשעות או מצרות מוח במקום אחד - ילך לרב בעיר השכנה. כלשון התנאים במשנה, "עשה לך רב".

שטרן נתמך ביו"ר ועדת החוקה דוד רותם (ישראל ביתנו). כל אדם הגון יתמוך בחוק זה. הן ישראל ביתנו, הן רבני צהר שרבים מהם ייהנו מן הסמכות. הן רבני ערים המקורבים לסיעת הבית היהודי ומבקשים להתחזק על חשבון הגוף המרכזי שבראשו עומדים שני חרדים.

אך לא, החרדים הולכים ומתחזקים בבית היהודי. נפתלי בנט ואיילת שקד ואורית סטרוק תוקעים מקלות בגלגלים. אפילו הרב חיים דרוקמן, שעסק בגיור והושפל על ידי החרדים שכמעט פסלו את פסיקותיו בבית הדין הרבני, הצטרף לאומרי ה"לאו". זקנתו אינה מכבדת את עברו המפואר.

המאבק אינו מן השפה ולחוץ. בסוף השבוע מימשו ח"כי הבית היהודי את איומם ולא הצביעו עם הממשלה בגלל חוק הגיור של שטרן. גם רבני צהר הציונים מושכים בכתפם.

אחותנו את, אלין לוי, מ"האח הגדול", ועז רצוני לברכך בלשון התורה - "את היי לאלפי רבבה".

תנו לה לדבר

שבועיים לפני מתן פסק הדין במשפט הולילנד, שבו נאשם אהוד אולמרט בקבלת שוחד, פורסם כי הקים חברה עסקית עם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ וראש המוסד בדימוס מאיר דגן. העיתוי מתמיה. הרי אם יזוכה מן החמורה שבהאשמות המיוחסות לאנשי הצווארון הלבן - אין מניעה להקים עסק כלכלי פורח בעוד שבועיים, אבל מה אם יורשע?

חלוץ סירב להסביר. דגן אמר כי הוא מוקיר את אולמרט ולפי שעה הוא חף מפשע, ואם חלילה יורשע - יהיה זמן לשקול ולהיוועץ.

לא כך זה נראה למשקיף מן הצד. בידיעה על הקמת החברה המשולשת משדר אולמרט באמצעות שותפיו נשואי הפנים לשופט דוד רוזן כי "העסקים כרגיל". הוא מתנהג ערב ההכרעה כאילו זה "סתם יום של חול". התועלת שידיעה כזאת עשויה להעניק לו בעיתוי הנוכחי ברורה, אבל סביר להניח כי השופט לא יושפע ממנה, לכאן או לכאן.

זה צעד חוקי, הסביר דגן. נכון, אבל לא ראוי. לא רצוי. זו התרסה המשדרת נורמה בעייתית לציבור. אולמרט בעולם העסקי, ופרקליטיו עמלים ששולה זקן לא תמסור עדות. התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ לחייב את פרקליט המדינה שי ניצן לגבות עדות מזקן. זכות הציבור לדעת. כמעט חובת הציבור לדעת. זקן הגיבה בציינה כי תהיה מוכנה למסור עדות אם תיקרא לבית המשפט. אולמרט הגיב כי היא מושחתת. כל פרשייה עצובה זקוקה לרגע של אתנחתא, פרץ של צחוק.

זה מעניין במיוחד. היא אינה מתעקשת על קבלת תמורה, אבל גם לא תנדב עדות. אם תוזמן על ידי השופט - תמסור עדות. אז למה לא? יש עדיין תוקף ציבורי־מוסרי לחזור על מה שכבר הוצע כאן - תנו לשולה לדבר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו