קשה להתכחש לעוצמה הרגשית שטמונה בסיפור האישי המדהים של "פילומנה". סיפורים מזן זה הם המקבילה לזכייה בלוטו עבור תסריטאים. די בקריאת הסינופסיס כדי לדמיין כיצד הקהל יזיל דמעות בחושך תוך כדי שהוא מתרגש עד עמקי נשמתו. לבבות מאבן יתרככו ויהפכו לחמאה. וגם ציניקנים גמורים ייאלצו להודות שנכנס להם משהו לעין.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
במרכז הסרט ניצבת אישה אירית־קתולית מבוגרת ששמה פילומנה לי (ג'ודי דנץ'), שאוצרת בבטנה סוד כאוב. כשהיתה נערה צעירה ולא נשואה נכנסה להריון, וכדי לכפר על החטא הבלתי נסלח, מסרה את התינוק (ואת עצמה) למנזר של מסדר מגדלנה. שם עבדה בפרך במכבסה במשך כמה שנים עם יתר האיריות־קתוליות הצעירות שסטו מדרך הישר, והמתינה ליום הנורא מכל שבו יגיע למקום זוג בעל אמצעים שיאמץ את בנה הצעיר והסופר־חמוד.
חמישים שנה לאחר אותו יום נורא, פילומנה מחליטה לחשוף את הסוד שלה ולאתר את הבן שמסרה. לשמחתה, עיתונאי אתיאיסט וחסר חשק עם קריירה שזקוקה לשיקום רציני (סטיב קוגן) מתגייס כדי לעזור לה במשימתה השאפתנית. יחד הם ינברו בעבר, יתחקרו את הנזירות המרושעות, יחצו את האוקיינוס ויחשפו אמיתות נסתרות שיגרמו לכם למשוך באף בעצב ולומר "אח, האירוניה".
כפי שאתם יכולים אולי להבין מהטון הלא מתרשם שלי, "פילומנה" לא ממש עשה לי את זה. אין בכך לומר שהסיפור האמיתי שעליו מבוסס הסרט אינו עצוב, מרגש וטרגי. אך יש בכך לומר שנותרתי די אדיש ומשועמם לנוכח הניסיונות השקופים והלא נגמרים שלו לקווצ'ץ' את רגשותיי ולחמם לי את הלב.
נכון, הכנסייה הקתולית עשתה דברים נוראיים ואכזריים. ו"פילומנה" בהחלט מביא את הסיפור של מסדרי מגדלנה בצורה הרבה יותר נגישה ומתחשבת בזולת מסרטים אחרים שעסקו בנושא, למשל פצצת הדיכאון "האחיות מגדלנה", של פיטר מולאן. אבל למרות סגנונו הקורקטי, הנעים והממלכתי של הבמאי סטיבן פרירס ("המלכה"), תחושה קשה של מניפולציה מעיבה על מרבית הבחירות שהסרט מבצע. פלאשבקים וולגריים שבים ומהדהדים את צרחות האימה המצמררות של האם חסרת האונים שבנה נלקח ממנה. וכל נזירה שגיבורינו פוגשים במהלך חיפושיהם נראית כמו וריאציה קריקטוריסטית על דמותו של הקיסר מ"מלחמת הכוכבים". יכול להיות למישהו ספק מי כאן הרעים ומי הטובים?
אבל זה עוד לא הכל. רחוק מכך. הדמות ה"חביבה" שדנץ' מגלמת מתאפיינת בבורות, בנאיביות ובחוסר מודעות עצמית. היא מסוג האנשים שמופתעים מכך שמחלקים שתייה חינם במטוס, ומכך שעל הכריות במלון ממתין לאורחים שוקולד אישי. כל כולה טוב לב, ואשמה, וסלחנות, ופשטות. היא לא רוצה לנקום בכנסייה הקתולית. היא כלל לא כועסת על מה שנעשה לה. היא רק רוצה לדעת את האמת על אודות בנה. על הדרך, היא גם תעשה את הכל כדי להקל במשהו עליכם, הצופים, בכך שתגולל בפני ידידה העיתונאי את כל העלילה של הרומן הרומנטי שסיימה לקרוא זה עתה, ותגיד דברים כמו "הו, קומדיה מטופשת עם מרטין לורנס! הוא מתחפש לאישה שמנה! נשמע קורע!" איזה טיפוס, נכון? אין דברים כאלה. מן הראוי לציין שגם פילומנה האמיתית אמרה בראיונות שהיא הרבה פחות טיפשה ופרובינציאלית מבת דמותה הקולנועית.
סטיב קוגן, מצידו, הוא קרייריסט חכם שזיהה כאן הזדמנות מצוינת לשדרג את מעמדו המקצועי. את הרעיון לסרט איתר בעצמו, וגם את התסריט הוא כתב (עם ג'ף פופ) במטרה ללהק את עצמו לתפקיד העיתונאי הציני המשתקם. אך הניסיון שלו לצאת לרגע מהמשבצת המתנשאת, השנונה והסרקסטית שכה מזוהה איתו, ושאפיינה את עבודתו בסידרה המאוד משעשעת "The Trip" (שבה הוא והקומיקאי רוב בריידון מגלמים את עצמם), לא הצליח לשכנע אותי. בשל כך, גלגולי העיניים התמידיים שלו לנוכח השטויות שג'ודי דנץ' פולטת, והזעם הקדוש שמשתלט עליו לנוכח העוולות הרבות שחוללה הכנסייה הקתולית במהלך המאה העשרים, בעיקר נראו לי כמו חומר גלם מעולה לפרק עתידי של "The Trip" שבו בריידון יחקה את סגנון המשחק ה"רציני" של קוגן ויקרע את "פילומנה" לגזרים. לזה אני בהחלט מצפה.
קשה למצוא ברשת ביקורות רעות על "פילומנה". הקהל הולך שבי אחרי כוונותיו הטובות, וגם האקדמיה האמריקנית לא נותרה אדישה והעניקה לסרט ארבע מועמדויות לאוסקר. אפשר להבין מדוע. סיפורה של פילומנה לי באמת קורע לב, והמשפט "הכינו את הממחטות" כאילו מובנה אל תוכו מעצם קיומו. אבל הסרט סוחט הדמעות ורודף הצדק שנעשה על בסיס הסיפור הזה לא מסתפק בעובדות היבשות. ואם תשאלו אותי, כל מה שהוא מוסיף, פשוט גורע.
"פילומנה" ("Philomena"), במאי: סטיבן פרירס. בריטניה/ארה"ב 2013
התבגרות מאוחרת
"ההיא שחוזרת הביתה", פיצ'ר הביכורים המרשים של מיה דרייפוס, הוא רימייק פוסט־פמיניסטי לא רשמי ל"חתונה מאוחרת", של דובר קוסאשווילי. את ליאור אשכנזי מגלמת טלי שרון, אל נעליו של מוני מושונוב נכנסת לאורה ריבלין, ועל המשבצת של רונית אלקבץ שוכב אלון אבוטבול. כמו בסרט של קוסאשווילי, גם כאן סצנת השיא מגיעה בדמות סצנת מין ארוכה, אמינה ואגרסיבית. וכמו אצל קוסאשווילי, גם כאן הסרט מסתיים בשירותים ציבוריים, בעוד הדמות הראשית מתבוננת במראה, מובסת.
כמובן, יש הבדלים רבים בין שני הסרטים, אך קווי המתאר דומים למדי, והתוצאה שיצאה תחת ידיה של דרייפוס מעניינת, חתרנית, ולא מאוד שכיחה במחוזותינו. הגיבורה האינטנסיבית והמשכנעת שהיא מניחה על הבד נקרעת בין הציפיות של החברה ממנה לבין היכולות שלה לממש את הציפיות האלה, וטלי שרון מגלמת את הדמות הזאת בכישרון רב ובאומץ ניכר. מצד אחד, זהו סרט אימה משפחתי עם נגיעות של קומדיה שחורה. מצד שני, זהו סיפורן של לא מעט נשים צעירות וחזקות שמוצאות את עצמן תקועות ואבודות לצידי הכביש המהיר (והמאוד שוביניסטי) של החיים. משני הצדדים, מדובר בהישג קולנועי לא מבוטל.
"ההיא שחוזרת הביתה" מביא את סיפורה של מיכל - במאית מתוסכלת ומתוסבכת בת שלושים ושלוש שחוזרת לגור אצל הוריה לאחר פרידה כואבת. יש לה הפרעות אכילה ותנודות במצבי הרוח, ובאופן כללי, אפשר לומר שלא מדובר בבחורה הכי נעימה וחברותית בעולם. בצר לה, היא מנסה לשרוד את חיצי הפאסיב־אגרסיב הדוקרים שמשלחת בה אמה המפלצתית (ריבלין) ואת המבטים הסמי־זימתיים ששולח לה אביה המסורס (אלי כהן). כדי להעביר את הזמן, היא גם פוצחת ברומן סוער וחסר סיכוי עם מנהל תיכון נאה ונשוי (אבוטבול).
כאמור, מיכל אינה משחקת לפי החוקים, ומובן שהיא תשלם על כך מחיר יקר. היא מנסה להשתמש במיניות שלה כדי לכופף את המאהב שלה ולהראות לו מי הבוס, אך הדבר אינו עולה יפה. היא נאבקת על הזהות ועל העצמאות שלה מול הוריה, אבל בעיקר יוצאת אינפנטילית ומפונקת. היא הולכת ונשאבת חזרה אל תוך נעוריה, במקום להתקדם אל עבר עתידה כאישה שאינה זקוקה לגלגלי עזר (או לגבר). התסריט החד והחריף מסייע להפוך את תלאותיה של מיכל למסע מורכב, מתעתע ונטול חנופה שמכיל כמות מפתיעה של הומור ורגש. והמשחק המצוין והמדויק של שרון, ריבלין ואבוטבול מצליח להפיח חיים בדמויות ולייצר כמה וכמה סצנות קוצניות ולא נוחות לצפייה שמעידות על יכולותיה הגבוהות של דרייפוס ככותבת וכבמאית.
העובדה שהסרט מסתיים בפתאומיות, ובלי לספק פתרון ממשי עבור הגיבורה המושפלת שלו, אמנם מותירה תחושת החמצה מסוימת. אך בתור סרט ראשון, "ההיא שחוזרת הביתה" עושה עבודה נאמנה ומכריז על בואה של יוצרת נבונה, כנה ונועזת שאינה חוששת לחולל פרובוקציות וללכת נגד הזרם. נמתין בסבלנות ובציפייה לסרטה הבא.
"ההיא שחוזרת הביתה", כתבה וביימה: מיה דרייפוס. ישראל 2013
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו