רעי גוֹדיס התקשר לאחיו הקטן הוד והודיע לו: "החופש הגדול שלך התבטל. אתה בא איתנו למחנה, צריכים אותך שם. תראה, תלמד, יהיה בסדר". הוד, שהיה אז בן 15, הגיע למחנה, מחנה הקיץ של עמותת "שמחה לילד", ואף אחד לא ממש הופתע. "עוד גוֹדיס אחד?" שאלו כולם, ולא המתינו לתשובה. זה כבר האח החמישי שמתנדב שם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"אי אפשר לא להישאב לאנרגיות, לעשייה, לטירוף של הדבר הזה. לשמחה המידבקת של הילדים", מספר הוד, היום בן 20, בהתלהבות. "ישנתי אולי שעה אחת בלילה במהלך שבעת ימי המחנה. כל היום תליתי, קישטתי, הגשתי, פיניתי, בניתי, פרקתי, ואין גבול למרץ שאתה מרגיש. אין דבר כזה להתבטל. אין דבר כזה לבקש פעמיים ממתנדבים שישכימו בחמש בבוקר. עושים אז עושים. מכל הלב. רק כשהסתיים המחנה הרגשתי שצריכים לפנות אותי משם באלונקה, כי הייתי באפיסת כוחות".
שישה ילדים מונה משפחת גודיס, המתגוררת בנווה דניאל שבמרכז גוש עציון, ובנקל אפשר לקרוא להם משפחת "שמחה לילד", או להתבדח על עיוות נפוץ של שם משפחתם, "גוּדיס", שזה באנגלית "חופן של דברים טובים". משפחה ציונית־דתית גדולה ויפה, ילדים והורים עם תו איכות שמודבק להם על המצח.
הגדולה בת 28, הקטן בן 15, ויש גם שתי נכדות קטנות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתנדבים זה שנים בעמותת "שמחה לילד", ששמה לה למטרה מאז 2004 לשמח וללוות מאות ילדים ובני נוער החולים במחלות כרוניות וגנטיות או כאלה הלוקים בנכויות פיזיות שונות, אך אינם פגועים קוגניטיבית.
היה זה רעי, הבן השני במשפחה, היום בן 26 וחצי, שהתחיל להתנדב בעמותה כשהיה תלמיד תיכון בחונכות אישית. פעם בשבוע הוא ליווה ילד בעל תסמונת נדירה, שפגעה בהופעתו החיצונית והקשתה את השתלבותו בחברה. היה לו חבר, היה לו אח. נשאר איתו בבית כשההורים שלו היו צריכים לצאת, חגג איתו ימי הולדת, בילה איתו, שהה במחיצתו כשהתאשפז.
אחר כך ליווה ילד אחר הסובל מניוון שרירים, בילה איתו שבתות וחגים ונקשר למשפחתו. "הילדים שאני נמצא איתם, אני קשור אליהם באופן שאי אפשר להסביר. עברתי איתם בדיוק את מה שעוברים עם משפחה: שמחות, משברים, רגעים יפים, רגעים קשים. ברגע שמתחברים אליהם ואל המשפחות, אי אפשר להתנתק".
אחיו של רעי הלכו בעקבותיו. כל אחד בתורו, כל אחד עם מה שהיה לו לתת. עדי, היום בת 28, סטודנטית לחשבונאות, מצטיינת בתיאומים ובהפקה. היא שהיתה אחראית לריכוז ימי ההתנדבות, למימוש תרומות של עסקים שהסתמנו כפוטנציאליים. בימי שישי היתה אחראית לקבלות שבת במסדרונות בית החולים, מביאה את ריחות יום שישי וצבעיו אל המחלקות השונות, שם היו מאושפזים הילדים שלה, ילדי "שמחה לילד".
חן, בת 25, סטודנטית לעבודה סוציאלית באשקלון, היא השחקנית המוכשרת של המשפחה. למדה ליצנות רפואית והיא זו שתככב במופעי הסיום, תהיה אחראית לצחוקים ולאווירה. "ראיתי איך רעי היה חוזר ממחנה הקיץ, כולו באוֹרוֹת", היא אומרת. "מה זה באורות? זה אומר שכולו בהיי מטורף, בפול מרץ למרות שהוא כמעט לא ישן, וזה ברור שמה שמניע את הגוף והנשמה זה השמחה של הילדים, החיוך שלהם.
"אבל מחנה הקיץ הוא רק השיא של מה שקורה במהלך השנה. אם ילד נכנס לניתוח, ואין מי שיישן עם האחים שלו בבית - אנחנו שם. אם צריך לעשות איתו שבת במחלקה, אנחנו אורזים תיק ונוסעים. אם לפני חג כלשהו אנחנו מזהים שיש משפחה שזקוקה לסל מזון, נתארגן גם על זה. בסך הכל אנחנו רוצים להעניק שמחה לילד, ועל הדרך עוזרים להורים ולאחים שלו, והרווח שלנו גדול יותר".
זיו, בן 21, צוער בקורס קצינים, נמנה עם מתנדבי הצוות הטכני של העמותה, אותו צוות שמקבל מחיאות כפיים בסוף כל מסיבה, טקס, טיול או נסיעה לחו"ל, כולל השיר עם הפזמון החוזר "צוות טכני נשמה!"
"אנחנו המעטפת הטכנית, החבר'ה שאחראים להקמה ולפירוק, לא משנה של מה. זו יכולה להיות מסיבת יום הולדת של אחד הילדים במחלקה בבית החולים, או מחנה קיץ שלם שצריך לבנות מאפס, או העמסה של כל התיקים לאוטובוס בטיול בחו"ל. אם צריך להזיז את השמש כדי שלא תסנוור את המסך של הקריוקי, אנחנו נזיז את השמש. צוחקים עלינו כל הזמן, קוראים לנו האבירים הלבנים על המטאטא".
זיו לא יספר את מה שתספר סביב השולחן אמו, בתאל (49), מורה למתמטיקה ורכזת תוכניות העשרה במרכז הישראלי למצוינות. איך עד היום הוא מתכנן את הרגילות שלו מהצבא שיסתנכרנו בדיוק עם מחנות הקיץ של העמותה, וכמה הוא שמח שהוא לא נפרד מהעמותה בגלל השירות הצבאי התובעני, ואיך לפעמים, כשהוא מקבל חופשה מהצבא, הוא אפילו לא נוסע הביתה, אלא היישר למחנה הקיץ, ורק אחר כך בא ליום אחד בבית, בשביל כביסות וקצת מנוחה. "ובכל התשאולים הצבאיים על תחביבים בשעות הפנאי, הוא עונה שהוא 'צוות טכני של שמחה לילד'", אומרת האם הגאה, "הרבה לפני הכדורסל או הכדורגל".
"הילדים מכורים להתנדבות"
הוד בן ה־20, שהתגייס לאחרונה לצה"ל, זוכר מגיל צעיר את הנסיעות המשפחתיות לטקסי הסיום של מחנות הקיץ. גם הוא, כמו אחיו זיו, גויס כבר בגיל 15 לצוות הטכני, וגם לו ברור שלמרות השירות הצבאי, הוא לא ייפרד מהילדים כל כך מהר.
כשהם יושבים סביב השולחן ומדברים בעיניים בוערות על העשייה שלהם, שבט מגובש היטב עם הווי והומור ייחודיים, הביטוי "מלח הארץ" צר מלהכיל אותם. הם לא פחות מכל טוב הארץ. והם בכלל לא מבינים על מה ולמה ההתרגשות מפועלם, "בטח יש עוד הרבה משפחות כמונו. אנחנו רק רוצים שעוד אנשים יצטרפו ויתנדבו".
לפני כמה שנים תלתה בתאל שלט על דלת הבית וכתבה באותיות גדולות: "משרדי שמחה לילד", כדי לדרבן את ילדיה לתת יד בעבודות הבית השוטפות. "אמרתי לעצמי שאם הם יחשבו שמדובר במשרדי העמותה, הם יתנהלו כפי שהם מתנהלים שם - בחריצות ומכל הלב", היא מתבדחת. האבא, יואל (50), רכז הביטחון ביישוב, מונה בהתאם להיות "מנהל הסניף".
לילדי המשפחה אין בתמונות ילדותם זיכרון של אבא שנמצא איתם בשעות הצהריים של יום שישי, כי זה ברור לכולם שבשעות האלה אבא מחלק ארוחות חמות לנזקקים. בתאל לא בבית בערבי שלישי, היא עסוקה ב"גמ"ח שמחות", פרויקט שעוזר לאנשים לחסוך בהוצאות השמחות המרובות שיש בקרב הקהילה הדתית. הבנות זוכרות איך תמיד נשלחו לכל שכנה יולדת ובידיהן עוגות וסירים, כי מבחינתם "לתת" זו לא סיסמה, זו דרך חיים שנולדו אליה.
"הילדים שלי מכורים", אומרת בתאל, "ואני שמחה שבעידן שבו בני נוער מתמכרים לאלכוהול ולסמים - זה הסם שאליו הם התמכרו". לפני כשנתיים וחצי היא נכחה, כמו תמיד, בטקס סיום של שנת פעילות, דיברה עם המתנדבים, הסתכלה בילדים המאושרים ובהוריהם, וחשבה עד כמה הילדים וההורים הם בני מזל, להיות עטופים בכל כך הרבה אהבה, ואיזו זכות ניתנה לה ולמשפחתה להיות חלק מהשמחה הזו.
בדיוק שבוע לאחר הטקס אושפז פז, בן הזקונים שלה, שהיה אז בן 12 וחצי, במצב קריטי בבית החולים.
"כל הנורות האדומות היבהבו לנו ואנחנו לא שמנו לב", משחזרת בתאל, והמשפחה השמחה והמתבדחת מרצינה בבת אחת. "הוא ירד באופן דרסטי במשקל, היה צמא, הירבה ללכת לשירותים ואנחנו לא הבנו שהילד שלנו מפתח סוכרת".
פז אובחן כחולה בסוכרת נעורים מסוג 1, זו שאינה חולפת. מאז הוא מסתובב עם משאבה צמודה לגוף, בודק עשר פעמים ביום את רמת הסוכר, אבל כבר לא מרגיש בכלל את הדקירות, ויודע לחשב במדויק כמה פחמימות הוא יכול לאכול בארוחה שתבוא.
"הוא עבר תקופה מאוד קשה בזמן האבחון, חצי שנה לפני הבר־מצווה הוא הרגיש שהגוף שלו בוגד בו, וזה השפיע עליו גם מבחינה נפשית. לא היה קל בכלל, עד עכשיו לא קל, אבל אנחנו מנסים להפיק את המקסימום. פתאום עברנו צד: הילדים שלי היו תמיד החונכים, והנה, גם לנו יש חניך פוטנציאלי".
רעי לא נותן לאווירה להרצין יותר מדי. "הרי היינו חייבים להשתלט באופן טוטאלי על שמחה לילד, אז בבקשה. חונכים? יש לנו. מנהל סניף? בכבודי ובעצמי. אנשי צוות טכני? שחבל על הזמן. עכשיו נשאר רק שיהיה לנו גם חניך מהמשפחה, והנה, משימת ההשתלטות הושלמה".
כשהסוכרת אובחנה והוצע לפז להיות חניך ולהצטרף לפעילות של "שמחה לילד", הוא סירב. היו לו תוכניות להפוך לחונך בעצמו. רק אחרי שהבהירו לו שיוכל להיות חונך, התרצה.
ככה הסתובבו הדלתות בבית משפחת גודיס, בהוראת הגורל המתעתע. הדלת נפתחה ויצאו ממנה חמשת ילדי המשפחה כדי לתת, לעזור, לשמח, ואז היה נכנס החונך של פז, עידו, כדי לעזור לו ולשמח אותו.
"הם עשו יחד בעיקר כלום ושום דבר", מספרת בתאל על החוויה של פז כחניך. "ישבו שעות, ראו טלוויזיה ודיברו. אבל הכלום ושום דבר הזה בפירוש החזיר לפז את החיוך לפנים. אחר כך הם נסעו לאיטליה יחד. עכשיו פז בסוג של תקופת הקפאה מ'שמחה לילד', כי הוא שואף להפוך להיות חונך. וזה יקרה, אין לנו שום ספק".
בידיים הכי טובות
שלושה מרכזים יש לעמותה בארץ - בצפון, במרכז ובירושלים. רעי מנהל כבר שלוש שנים את סניף צפון שבחיפה, במשרה מלאה. הוא נותן מענה ליותר משבעים ילדים ובוגרים, מאזור נתניה ועד טבריה ושלומי. מתגורר בחיפה עם אשתו טל ושתי בנותיו רֹני ושי, וקם בכל בוקר ליום עבודה שמתמקד בשאלה אחת: איך יוכל להקל על הילדים הללו ולשמח אותם.
חשוב לו להסביר עד כמה חשובה פעילות העמותה, דווקא בגלל האפיון המיוחד של הילדים, שלא תמיד רואים עליהם שהם חולים, שבמבט ראשון נראים רגילים, נורמטיביים, בריאים.
"כולם יודעים מה עובר על ילד שחולה בסרטן. כולם יודעים איך הוא ייראה, למה הוא זקוק, ויש הרבה עמותות שדואגות להם, ובצדק. הילדים של העמותה שלנו נופלים לעיתים בין הכיסאות ואין מי שידאג להם, כי מי יודע איך נראה ילד שחולה בדיסאוטונומיה? מי שמע בכלל על המחלה הזאת ויודע שהיא פוגעת באופן קשה במערכת העצבים? מי שומע או מי רואה את המום בלב של ילד שלנו? מי מבין מה עובר על החבר'ה שחולים במחלות אוטואימוניות?
"אנחנו כאן כדי לשפר את איכות חייהם, לספק להם מסגרת חברתית חמה, תומכת ומאפשרת, עם קבוצה של ילדים שדומים להם. להחליף להם את הכאב בחיוך.
"אני חייב להודות שלא הייתי יכול להתקדם יום אחד בעבודה שלי בלי המתנדבים. כשאדם פותח את הכיס ורושם צ'ק למען 'שמחה לילד', אני אסיר תודה. אבל האנשים שנותנים לעמותה את הלב, את הידיים, את הזמן שלהם - הם לא פחות חשובים. יש דעה רווחת שרוב המתנדבים בעמותות הם אנשי הציונות הדתית, אבל אצלנו יש גם מתנדבים חילונים, וגם הם נותנים מעצמם בצורה טוטאלית".
בשעת הצהריים מגיעות לבית המשפחה בנווה דניאל אוריה וטופז צדק מפיסגת זאב שבירושלים. הן נישאות בידי אמן נאוה, וחן רצה לקחת ממנה את אוריה, מחבקת אותה חזק. אוריה בת 17, טופז בת כמעט 13. הן לבושות היטב, מטופחות, שערן הארוך והשחור שופע ומסורק למשעי, אבל גובהן והפיזיוּת שלהן היא כשל בנות שלוש. שתיהן חולות במחלת מורקיו, מחלה גנטית נדירה הפוגעת בעצמות הגוף, עוצרת את גדילת השלד, אך לא פוגעת בקוגניציה.
המחלה מאופיינת גם בהידרדרות המצב הקיים, ולכן אוריה כבר לא יכולה ללכת בעצמה. היא תלויה בכיסא גלגלים או במישהו שיישא אותה על ידיים. בגלל הפגיעה בעמוד השדרה, היא לא מסוגלת לשבת, ולכן שוכבת רוב שעות היום על בטנה. גם בבית הספר הרגיל שבו היא לומדת היא שכובה על בטנה על שולחן, ולידה סייעת עם מחשב נייד. אבל על אף המגבלות הרבות, היא כבר עברה כמה וכמה מבחני בגרות, בציונים גבוהים מאוד.
טופז, השובבה והנמרצת בין השתיים, עדיין הולכת. היא מכירה את כל יושבי הבית היטב, מרגישה בטוחה ונינוחה. שלוש שנים היתה חן החונכת שלה, והקשר ביניהן חזק ואוהב.
האם נאוה (40), שלא רצתה לבצע בדיקה גנטית בזמן ההריון של טופז, כי היה ברור לה שהפלה היא לא תעשה בכל מקרה, מתרגשת מאוד כשהיא מדברת על חן ועל משפחת גודיס, לא מצליחה לעצור את הדמעות.
"אין לי מילים על המשפחה הזו. עד שהכרתי אותם הייתי בודדה במלחמה, אם לשתי בנות שחולות במחלה הלא פשוטה הזו, עם עוד שלושה ילדים בריאים בבית (בני 23, 21 ו־13; ח"ר). למעשה צריך לטפל בהן כמו שמטפלים בשתי תינוקות.
"ואז המתנדבים של 'שמחה לילד' באו אלינו הביתה, כמו מלאכים, והם פשוט הצילו אותי ואת הבנות שלי. הם עושים איתן הכל - לוקחים אותן לקניון, מבלים איתן בבית, חוגגים להן יום הולדת. חן לקחה את שתיהן לא פעם ולא פעמיים לסוף שבוע בבית שלה. סוף שבוע כזה, שאני יכולה לנוח מהטיפול בהן ולהיות שקטה שהן בידיים הכי טובות שרק אפשר, הוא בשבילי אוויר לנשימה.
"וכמה חום ואהבה הן מקבלות. ואיך אין להם שום בעיה להסתובב איתן ברחוב ובקניון, לטפל בהן, לקלח אותן, להלביש אותן. זו לא משימה פשוטה, הרבה מטפלים שהעסקתי בכסף ברחו מאיתנו אחרי יום עבודה אחד. לי עצמי קשה עם הבנות, אני מוותרת מראש על יציאות מהבית בגלל אפיסת כוחות, שלא לדבר על נסיעה לחו"ל לשבוע. וחן? בחיים לא שמעתי אותה מתלוננת או מקטרת".
"רוצה לראות למה התחפשתי?" שואלת טופז, ומראה לי תמונה שלה מחופשת לדרדסית. היא שופעת ביטחון ומלאת הומור עצמי, והנוכחות שלה גדולה מסך 88 הסנטימטרים שלה. "אני מחכה לחן בנרות שתבוא. כיף לי לצאת ולבלות איתה, היא החברה היחידה שבאה אלינו הביתה. כיף לי לבוא לנווה דניאל לעשות פה שבת עם כל המשפחה. הלוואי שחן היתה יכולה להגיע אלינו כל יום. והכי כיף היה לנו באיטליה. רוצה לראות תמונות?"
"כשראיתי את התמונות והסרטון מהטיול לאיטליה, בכיתי", אומרת נאוה. "כמה אהבה הרעיפו שם על הילדים. איך חיבקו ונישקו אותם והרימו אותם על הכתפיים, בלי להירתע מכלום, לא משנה בכלל מה הפגיעה הפיזית של הילדים - הם לא רואים אותה בכלל. הילדות שלי לא מקבלות מהמשפחה שלהן את האהבה שהן מקבלות מהמתנדבים של 'שמחה לילד'".
חלק מנתינה מקודשת
מייד אחרי פסח יחל בבית משפחת גודיס שיפוץ אינטנסיבי, שעליו חלמו ההורים שנים רבות. הם יוסיפו קומה לבית וישברו קירות, ו"שמחה לילד" הובאה כמובן בחשבון. "היה ברור לנו שאנחנו הולכים להנגיש את הקומה הראשונה באופן מלא", מבהיר האב, יואל. "כל הזמן יש פה אירועים של הארגון, מסתובבים פה כל כך הרבה ילדים בכיסאות גלגלים, אז חשוב לכולנו שהבית יהיה נגיש.
"אנחנו רוצים להגיע למצב שכל הקומה הראשונה של הבית, כולל שירותים ואמבטיות, תהיה נגישה. הפתחים יהיו רחבים יותר. המדרגות התלולות עד הבית מתבטלות, ונבנה מדרכה משופעת באורך 16 מטרים. אני לא חושב שזה מעשה הרואי במיוחד, אנחנו פשוט רוצים להתחשב בהם, שיוכלו להסתובב אצלנו באופן חופשי בלי להיות מוגבלים או מובכים.
"זה נכון שהילדים שלי יכלו ללמוד ממני דבר אחד או שניים על ניהול צוות ומערך מתנדבים, אבל זה לא רק הם. כל החבר'ה פה, ביישובי הסביבה, נותנים מעצמם, נוגעים באוכלוסיות שקשה להן, ולומדים שכל מה שיש להם הוא לא מובן מאליו. מקבלים ראייה אחרת על החיים. אני גאה בילדים שלי, אני שמח שהם חלק מנתינה מקודשת כזאת, ואני רק מצפה מהם לעשות את הטוב שהם עושים - טוב יותר".
אירוע העשור של העמותה, שכל הכנסותיו
קודש לפעילותה, יתקיים ביום ראשון בהאנגר 11 בנמל תל אביב. ינחה אברי גלעד, ובמשתתפים -
רמי קלינשטיין והמועצה וקובי אפללו. כרטיסים החל מ־139 שקלים. מידע נוסף באתר:
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו