האם יבוטל השחרור הבא של המחבלים?

בימים אלה נראה המשא ומתן הישראלי־פלשתיני כהמיית יוני דואר. בעלי רצון טוב (ורע) מתעופפים בין ירושלים לבין רמאללה, וגם סוטים לוושינגטון, כדי לדווח על עמדות הצדדים. בסך הכל המסר חוזר על עצמו והוא נדוש וקצר: "לא רוצה", או "לא יכול", ולעיתים "לא רוצה ולא יכול".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ישראל מתעקשת להמשיך בתנופת הבנייה בהתנחלויות - ומתעלמת אפילו מידיד כמו ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, שהפציר בה השבוע לעשות מחווה כזאת; והפלשתינים מסרבים להכיר בה כבמדינת הלאום היהודי - ואין זה מקרה, כי מאחורי המילים האלה מסתתרת תביעה ישראלית להכיר בסיום הסכסוך וביישוב צאצאי הפליטים הפלשתינים מ־48' בארצות ערב שבהן נולדו.

האם השליחים מעבירים מסרים מדיניים משמעותיים? ואולי הם רק יוני דואר למדיניות של הליכה־על־הסף שאימצו לעצמם בנימין נתניהו ואבו מאזן? הם עצמם אינם יודעים. ראיתי השבוע אחד מהם שהגיע מרמאללה ופניו העידו עליו כי הוא הלום־דברת.

רק שמתיחת חבל גורמת לעיתים לקריעתו גם אם הכוונה היתה רק לתמרן. העילה לתקרית כזאת אינה חשובה. ישראל ניצבת בפני רגע פסיכולוגי קשה שבו תשחרר אסירים ביטחוניים, שהם גם אזרחים ישראלים. אם אבו מאזן אינו מוכן אפילו לצעד זעיר שיקדם את המשא ומתן - כי אז בל יופתע אם חרף כל הרצון לעמוד במילוי התחייבויות ייאלץ נתניהו לדחות את שחרור אנשי הטרור.

ממילא דעת הקהל בארץ שוללת שחרור רוצחים שהם ערבים ישראלים. היא עברה על כך בשתיקה מפני שנאמר לה כי מימוש ההתחייבות יתבצע תוך תנועה של שני הצדדים לעבר הסדר.

אך אם כפי שטען ג'ון קרי, מעולם לא היה האמון הישראלי־פלשתיני בשפל כה נמוך - במה יצדיק בנימין נתניהו את נכונותו לשחררם? גם בהסבר זה ראוי לצייד את יוני הדואר בדרכם לרמאללה.

סירוב מוצדק

האופוזיציה נהגה כשורה בסרבה להשתתף בדיון החפוז במליאת הכנסת על תאגיד שלושת החוקים שאושרו בהינף אחד ועוסקים בגיוס חרדים, בחיזוק המשילות ובחובה לערוך משאל עם למקרה שיוצע לסגת בירושלים (אך יצחק הרצוג לא נהג נכון בשאתו נאום פולמוסי נגד הממשלה בישיבה חגיגית לכבוד דיוויד קמרון). אולי האופוזיציה עצמה לא הבינה עד כמה נכון.

החוקים סבירים. יש קטעים בעייתיים. דבר אינו חריג. אבל ממשלה שמשתמשת בסעיף שנועד למקרי חירום (98 בתקנון הכנסת) לטיפול בנושאים רגילים ושגרתיים, שמה ללעג ולקלס את כללי הדמוקרטיה הבסיסיים. היא כמו עובדי ניקיון בבית משותף המחזיקים במפתח־על לכל הדירות ונכנסים לתוכן לא כשגז דולף אלא כשהבעלים הלכו לקולנוע.

תקנון הכנסת נועד להגן על המיעוט, לא לעשות את חיי הרוב נוחים. מקומם ותמוה לשמוע הטפה מפי אביגדור ליברמן ויריב לוין כי יש לכבד את רצון הרוב. לא נכון, צריך לקיים את החוקים אשר הרוב מעביר כדין במליאה. אבל מהות הדמוקרטיה היא להקים סייגים מפני "עריצות הרוב".

הרי לפי תפיסתם הרוב בכנסת ה־19 יכול להחליט על הארכת כהונתה בעוד ארבע שנים, ויש לכבדו.

לא במקרה מי שעושה שימוש בסעיף חירום רק מפני שבשורות הקואליציה אין אמון הדדי פנימי, הוא גם מי שלוחץ למוסס את זכות הפנייה של הציבור לבג"ץ; ומי שכבר הנמיך את רף הבדיקה הגבוה שקבע מיכה לינדנשטראוס בכהנו כמבקר המדינה; ומי שהמיר את מנחם (מני) מזוז ביהודה וינשטיין. זו מקשה אחת.

סעיף החירום נועד, למשל, למנוע את הפלת הממשלה עקב כשל טכני כאשר הדיון על התקציב מתעכב ועלול לגלוש אל מעבר למועד החוקי האחרון. אך דווקא מפני שיש לנהוג לפי הכלל ש"אחרי רבים להטות" כחוכמת היהדות - נחוץ להגביל את חופש הפעולה של השליט. נטל הריסון חייב לחול על הממשלה.

זה הזכיר לי דיון שראוי לרושמו למען ההיסטוריה: אחרי הטבח בסברה ושתילה במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הקים מנחם בגין ועדת חקירה ממלכתית. לקראת כתיבת המלצותיה היה שרוי במתח רב. דן מרידור ששהה לידו העיר כי הממשלה אינה חייבת לקבל את סיכומי הוועדה. בגין השיב לו כי נכון, לבד מן ההמלצות שלה לגבי ראש הממשלה, מפני שהוא מינה אותה. לא שמורה לו הזכות לבטל את דעתה מפני דעתו.

בעוד הכנסת עדה למשבר היעדרות חסר תקדים של האופוזיציה מהדיונים במליאה, פירסם השבוע השבועון הבריטי "אקונומיסט" באקראי מסה מאירת עיניים על משבר הדמוקרטיה בעולם.

וילי ברנדט ניבא לה לפני כ־40 שנים כי החמצן הולך ואוזל בריאותיה. היא דומה לפשיטת רגל, מאבדת מכוחה בשחיקה איטית בלתי מורגשת עד שלפתע פתאום קורסת באחת. אולי כפי שאמר זאת נשיאה השני של ארה"ב ג'ון אדמס: "טרם קמה דמוקרטיה שלא איבדה את עצמה לדעת". יש סיבה שהרוב השולט בממלכה ינהג באחריות זהירה כדי לקיימה.

מה רע בכך?

איני מצליח להבין את השמחה לאיד, שפקדה כמה עיתונאים ישראלים בראותם כי בנימין נתניהו אינו מצליח להעביר מסר סוחף לדעת הקהל במערב בעקבות לכידת ספינת הנשק האיראנית בדרכה לעזה.

"פארסה", "ביזארי" ועוד תיאורים כאלה נשלפו ממילונם. מוזרה מכל היתה הטענה כי הוא מנצל את לכידת הספינה לטובת מדיניותו. מה רע בכך?

הניסיון לבלום את מיזם הגרעין האיראני הוא ליבת פעילותו המדינית של נתניהו. אין ספק שרואה בה צרה צרורה לישראל ולעולם. טבעי שיקדיש לנושא כל מאמץ. אילו נרתע מלהפנות את שימת הלב לנשק האיראני שנחשף בנמל אילת רק מפני שהתקשורת המערבית תישאר אדישה, או הישראלית תשמח לאידו - היה חוטא לאמת הפנימית שלו.

נכשל? ייתכן, אבל יש רק סיבה להצטער.

 קוברים את החקירה

 משפט ומשפח ורסיסי חוק ופעלולי היועץ המשפטי בשורה של עניינים ההופכים למקשה אחת:

• לפני 16 ימים פג תוקפו של איסור הפרסום על חקירת פרשת גבי אשכנזי ובועז הרפז ותומכיהם. אך יהודה וינשטיין והמשטרה שכשלו בעניין זה אינם נלהבים לחקר האמת. רויטל חובל כתבה ב"הארץ" כי וינשטיין מגמד את העניין ומכנה אותו "פרשת אילה חסון" - כאילו הנושא ממוקד רק בחריצותה הראויה לשבח של כתבת הערוץ ה־1.

נראה כי גם פרקליט המדינה שי ניצן קרוב לעמדה זו. בעוד הפרשה רותחת ב־2010 נמנה על מי שהתנגדו לבקשה לאסור את יציאתו של הרפז מהארץ.

עתה, בהגיע המועד לתהות מדוע מתנהלת החקירה בעצלתיים, ביקשה המשטרה עוד צו איסור פרסום.

כך נדחקת חקירת הפרשה אל מתחם ההתיישנות הפלילית (כמו החקירות נגד אביגדור ליברמן הזכורות לרע). איסור הפרסום כה גורף שלא ניתן אפילו לספר מי נחקר ומי לא, ושמא איש טרם נקרא לתחנת המשטרה, והכל כדי למסמס את הפרשה למרות שהמשטרה מסבירה כצפוי כי הדבר נעשה לצורכי חקירה.

בסיבוב הקודם התיר בית המשפט הצבאי לפרסם דיווח על החקירה החל מ־27 בפברואר. עתה ביקשה המשטרה עוד חודש. קיים חשש שתבקש עוד חודש. בזמן שחלף טרם נערכה הפגישה בין המשטרה לבין היועץ וינשטיין, שיתיר סוף סוף את האזיקים מהחקירה הפלילית. חבל שכלי התקשורת עוברים על כך לסדר היום.

בעיקרו של דבר, איסור הפרסום משרת את מי שרוצה לראות בגוויעת החקירה. יש כאלה בפרקליטות ובמשטרה.

• לא מובן גם האיסור על פרסום שמו של עד המדינה בפרשת הרצח בבר־נוער. נטען שיש חשש לחייו. האומנם? הרי כאשר הואשם חגי פליסיאן ברצח, פורסם שמו באותיות קידוש לבנה; ואילו עד המדינה, שאמנם מיוחסות לו האשמות חמורות, אבל פחותות מרצח, נהנה מחיסוי שמו כאילו חייו בסכנה. נו, באמת.

• בעוד ארבעה ימים תשיב הפרקליטות על עתירת התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ מדוע סירבה לחתום על עיסקת טיעון עם שולה זקן.

בדחותה את ההצעה טענה הפרקליטות כי אין לזקן חומר חדש וממוסמך. אכן היא לא הקליטה בסתר את אהוד אולמרט - שעשה בשבוע שעבר בהונג קונג כאילו "העסקים כרגיל" - ולא גנבה ממנו מסמכים.

אך לא בדיוק. בפועל העניקה לו זקן סיוע מעל ומעבר בהימנעותה מלהעיד במשפט בירושלים. כתוצאה מכך לא היה מי שיגיש לשופטים את "יומני זקן" - ההתכתבות האלקטרונית בינה לבין אולמרט ואחרים בשלוש שנות המעשים הרעים. מסתמן שיש שם אוקיינוס של מידע.

יעקב בורובסקי, שעמד בראש המדור למלחמה בשחיתות בעת כהונתו של מיכה לינדנשטראוס כמבקר המדינה ותפס את "יומני שולה", העלה רעיון מקורי בנושא זה: שולה זקן תגיש את החומר לפרקליטות כעוגן עובדתי מוצק, שנכתב בזמן אמת, בעת ההתרחשויות אשר הביאו את אולמרט אל שני ספסלי נאשמים. ואז, באיזה תירוץ תדחה הפרקליטות את עדות זקן עתה?

• היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין כתב בשעתו חוות דעת חמורה על כספים רעים שנטל נשיא המדינה עזר ויצמן, ולמרות שלא העמידו לדין גרם להקדמת התפטרותו; והבא אחריו מנחם (מני) מזוז הפך את תלונת משה קצב נגד עובדת במשכנו לחקירה נגדו, ועתה מרצה הנשיא לשעבר שבע שנות מאסר; והכל מבינים כי מוטב לסכל מועמד בעייתי לנשיאות מאשר לחקור אותו במהלך כהונתו.

עתה פירסם עו"ד אלדד יניב מאמר באתר וואלה תחת הכותרת "50 גוונים של שחור" ובו טענות לגילויים חמורים על אהוד אולמרט ואהוד ברק, וסיפר כיצד קיבל לכאורה משרדו טובות הנאה בצורת הכנסה שמנה מבנימין בן־אליעזר שכיהן אז כשר.

אהוד ואהוד שייכים לעבר, אבל פואד מועמד לנשיא. צרויה מידד־לוזון מהתנועה לאיכות השלטון הפנתה את שימת ליבו של וינשטיין לקטעים העוסקים בבן־אליעזר בציינה כי קיים חשש שהם "ביצות שחיתות".

עדיף שהעניין ייבחן עתה, ובן־אליעזר יימצא כשיר או לא בטרם ייבחר, מאשר שהבירור ייעשה כאשר יהיה צורך לפנות אליו בתואר "אדוני הנשיא".

בן־אליעזר דוחה את הדברים "שמטרתם לייצר פרובוקציה ולקדם אנשים כאלה ואחרים" במירוץ לנשיאות. במשרד המשפטים הבטיחו כי הפנייה של התנועה לאיכות השלטון "תיענה כמקובל". פואד ראוי לטיהור מלא או להמלצה לפרוש מהמירוץ למשכן הנשיא. כך או כך - איש לא יוכל לומר כבפרשיות מן העבר - "לא ידעתי". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו