יחסי החרדים עם השמאל הישראלי מעולם לא פרחו כמו השבוע. זה לצד זה, ישבו חברי הכנסת מהעבודה וממרצ עם הח"כים מיהדות התורה ומש"ס באולם הצדדי במשכן הכנסת שנבחר לקיים את הדיון האלטרנטיבי שקיימה האופוזיציה, ונהנו יחד מהמהומה התקשורתית שחוללו כשהחליטו להחרים את דיוני המליאה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הצגת האחדות הגיעה לשיא כשיו"ר ש"ס, אריה דרעי, הכריז בפאתוס כי מפלגתו תתמוך ביצחק (בוז'י) הרצוג לראשות הממשלה. בוז'י נראה כמי שלא ידע את נפשו בעקבות ההכרזה, ספק מאושר ספק מבעתה. הכרזה כזאת שיוצאת מדרעי, ועוד כשהאווירה הציבורית גועשת סביב נושאי דת, מדינה ושנאה, עוד יכולה לגמור אותו. רק זה היה חסר לבוז'י עכשיו, שמאשימים אותו בברית עם החרדים.
גם דרעי שכח כנראה את מקומו. אולי הוא רצה להחמיא להרצוג ועל הדרך לשלוח מסר מאיים לנתניהו, אולם עובדה בסיסית אחת על עצמו הוא שכח: הוא כבר לא ממנה המינויים וממליך המלכים שהיה פעם. ולמעשה, ש"ס כבר לא אותה ש"ס. יש סיכוי לא מועט שהצהרתו של דרעי על תמיכתו בהרצוג, למעשה גמרה על יו"ר מפלגת העבודה והנחיתה עליו מכה שספק אם יתאושש ממנה.
כך מצא את עצמו הרצוג השבוע בדילמה שהטרידה רבים וטובים לפניו: האם ללכת עם החרדים ולהגדיל את הסיכוי להרכיב קואליציה אולם במקביל לספוג ביקורת מבית ומחוץ, או להתנער מהם ולהקטין משמעותית את היכולת לעמוד בראשות הממשלה בעתיד. הרצוג ניסה לשחק על שני המגרשים. מצד אחד שידר אחדות דעים עם המפלגות החרדיות, כששיאה היה בכך שלא הצביע בעד חוק הגיוס. מצד שני, הבהיר כי לא הצביע על חוק הגיוס רק מפני שהחרים את המליאה, אולם אילו היה נוכח בה - היה מצביע בעד.
הסבר נאה, אולם ספק אם עומד במבחן המציאות. ולא רק משום שהרצוג הוא שיזם את החרם, ולא הועילו הפצרותיו של יו"ר הכנסת, שאף היה מוכן לכנס את המליאה ליום דיונים נוסף בעיצומה של תענית אסתר, רק כדי שייאותו חברי האופוזיציה להשתתף בדיון. אלא, ואולי בעיקר, מפני שבפועל, עוד לפני החרם, נציג מפלגת העבודה בוועדת שקד, לא הצביע בעד החוק. אם במפלגת העבודה מסבירים שאם היו יושבים במליאה היו מצביעים בעד, מדוע לא עשו כן בוועדה? להרצוג הפתרונים.
מי שרוצה להעריך האם ייתכן באמת חיבור אמיתי בין העבודה לחרדים יכול היה לקבל דוגמה קטנה במהלך הדיון הנפרד של האופוזיציה. במהלך נאומה אמרה ח"כ מרב מיכאלי, "אלוהים יודעת למה". חברי הכנסת של ש"ס, שלא מורגלים לגינוניה הפמיניסטיים של מיכאלי, הזדעזעו מההתייחסות לריבונו של עולם בלשון נקבה. "מאיפה הבאת את זה?" קפץ אריאל אטיאס. "מה הבעיה?" השיבה מיכאלי, "השכינה היא לא נקבה?" התשובה לא הרגיעה את הח"כים החרדים.
הרצוג או כחלון?
בפעם האחרונה שהחרדים הלכו יחד עם מפלגת העבודה זה נגמר בממשלה שכיהנה שנה וחצי בלבד, שגם הן היו רצופות משברים בלתי פוסקים. האווירה שהיתה אז עם הקמת הממשלה, כשהמונים קראו לאהוד ברק בכיכר "רק לא ש"ס", מזכירה מאוד את האווירה היום. הרצוג, לא זאת בלבד שהוא לא זקוק להצהרת התמיכה של דרעי, ספק רב אם הציבור של דרעי עצמו אכן מעוניין בחיבור עם העבודה, למרות הפגיעה שהוא חש כלפי נתניהו.
הציבור החרדי ודאי עוד זוכר שכשסערה הארץ בגלי שנאה אדירים נגדם בעניין הדרת הנשים, הכריז הרצוג, במאי 2013, כי "הנחתי הצעת חוק הקובעת שהדרת נשים היא עבירה פלילית. זה מבחן למעמד האישה בישראל ומאבק על דמותה של מדינת ישראל". החוק, שהונח בנובמבר 2011 על ידי הרצוג, קובע מאסר של חמש שנים לעבירה של הדרת נשים. הם זוכרים ודאי גם כיצד תמך הרצוג בברית הזוגיות ובזכויות מלאות לקהילה הגאה, ובהכרה ברפורמים ובקונסרבטיבים. בנובמבר 2011 אמר הרצוג במהלך נאום במכללת ספיר כי "חייבים להיות לימודי ליבה ברשתות החינוך של החרדים". עוד הכריז לא פעם, כי יפעל לקידום חוק לקבורה אזרחית חלופית ובשנת 2010 אף הצביע נגד חוק האברכים.
ההצהרה של דרעי כי יתמוך בהרצוג נבעה בעיקר מתוך הערכתו של דרעי כי הציבור החרדי כה כועס על נתניהו עד כי יסכים להתגייס לתמיכה ביו"ר האופוזיציה. למעשה, דרעי רק חיכה להזדמנות להתנער מנתניהו. הרי השניים כמעט לא החליפו מילה בשנה האחרונה. נתניהו העדיף להתנהל מול אלי ישי, משה גפני ויעקב ליצמן. את דרעי הוא לא רואה ממטר. במהלך הבחירות, כשהופצה שמועה שדרעי מתכוון ללכת עם השמאל ואף הזכירו את תמיכתו בהסכמי אוסלו, נאלץ דרעי להביע תמיכה בנתניהו, וגם אז עשה זאת כמי שכפאו שד.
הקרקס שהתפתח בכנסת איפשר ליאיר לפיד להתחפש שוב לעיתונאי בעל טור משעשע. בנאומו במליאת הכנסת הקריא ציטוטים של הרצוג המוכיחים איך תמך בעבר יו"ר מפלגת העבודה בחוקים שלהם הוא מתנגד נחרצות היום. אבל לפיד שכח שהיום הוא פוליטיקאי, ושהצגת פוליטיקאים אחרים כהפכפכים עלולה עוד להתהפך על ראשו. ההתחייבות לשמור על מעמד הביניים ומה שעשה בפועל הם רק דוגמה.
לפיד יכול היה לציין את ההישג הגדול השני שלו בשנה האחרונה: אחרי שבהקמת הממשלה לפני שנה דאג לממשלה ללא חרדים, העביר השבוע את חוק הגיוס. חרדים לא יתגייסו הרי בתקופתו ויישום החוק נקבע רק לעוד שלוש שנים. התמורה שלפיד מקבל כתוצאה מהעברת חוק הגיוס היא, אם כן, מיידית. עכשיו הוא רק צריך להתפלל שבג"ץ לא יפסול את החוק ויחריב לו את ההישג.
לנתניהו יש שלוש שנים לנסות לשקם את היחסים עם החרדים. ברור כי ביטול חוק הגיוס, או לפחות ביטול הסנקציות הפליליות יהיו תנאי לכל ממשלה שבה יהיו חרדים בעתיד. במקרה שהבחירות הבאות יתקיימו ללא שינוי החוק, יתקשה מאוד ראש הממשלה להרכיב את הקואליציה הבאה.
החרדים אולי לא ילכו עם הרצוג, כמו שאמר דרעי, אבל עם משה כחלון הם יוכלו גם יוכלו ללכת. שמו של מי שהיה פעם השר הכי חברתי בממשלה, נישא באוויר לא אחת השבוע על ידי ח"כים חרדים. בהנחה שאין בכוונת נתניהו לשנות את החוק בחודשים או בשנים הקרובות, בחירתו בלפיד ולא
בחרדים עשויה להתגלות כטעות אסטרטגית. האווירה כיום היא אכן אנטי־חרדית וממשלה ללא לפיד ועם החרדים היתה אולי סופגת ביקורת נוקבת על בסיס יומיומי. אולם מבחינה אסטרטגית ברור שהעתיד הוא לא עם יש עתיד אלא עם החרדים. הם נשארים. מפלגות כמו יש עתיד, עתידן לוט בערפל.
לוין או אקוניס?
מי שניצח על השבוע הפרלמנטרי הדרמטי הוא יו"ר הקואליציה יריב לוין, שרשם הישג אישי כשהצליח להעביר את חוק משאל העם שיזם. אבל לוין מתכוון לחזור להיות ח"כ מהשורה או לשאת בתפקיד אחר שאולי יציע לו ראש הממשלה. סיימתי את שירות המילואים שלי, אמר מותש בסוף השבוע, עכשיו נעביר את התפקיד למישהו אחר. אף שלוין הודיע שיעזוב מייד בתום המושב, ייתכן שיתבקש להישאר עוד כמה שבועות בתפקידו.
בינתיים שוקל נתניהו להחליף את לוין באופיר אקוניס. במסר שהעביר לנתניהו הבהיר אקוניס כי יתקשה אידיאולוגית לעמוד בראש קואליציה שתוביל תוכנית מדינית שתכליתה שתי מדינות. אין בכך חידוש גדול. לוין עצמו אינו תומך בפתרון המדיני שאליו חותר נתניהו וכמוהו היה קודמו זאב אלקין. גם גדעון סער עמד בראש קואליציה שקידמה את תוכנית ההתנתקות שלה התנגד בתוקף.
נתניהו החליט למנות את צחי הנגבי ליו"ר ועדת החוץ והביטחון על אפו ועל חמתו של לפיד. אחרי שבוע כזה שבו העביר לפיד את חוק הגיוס וחוק המשילות, אין סיכוי שאתן לו להערים קשיים בנושא, אמר נתניהו בשיחות סגורות. ההצעה הנשקלת כעת היא למנות את אקוניס ליו"ר הקואליציה בעודו ממשיך לכהן בתפקידו הנוכחי כסגן שר במשרד רה"מ. ללוין ייתכן שתוצע האופציה לחזור להיות יו"ר ועדת הכנסת במקום הנגבי.
החרדים, וכל השאר
השבוע הלכה בית שמש, פעם נוספת, אל הקלפיות לבחור ראש עיר. לא היו אלה בחירות רגילות. מהר מאוד נחלקו העיר והמדינה לשני מחנות: החרדים, וכל השאר. זה נגמר בניצחון החרדים. למען האמת, הציבור החרדי היה זקוק לניצחון הזה. הוא כבר הרגיש חנוק. שהכל סוגר עליו מכל הכיוונים. זה לא רק שהם לא בממשלה וגם העבירו את חוק הגיוס, אלא זו תחושת העליהום הכללית, שהתקשורת והציבור בארץ נוקטים עמדה חד־צדדית ברורה בבחירות האלה, ושהבחירות החוזרות האלה מתקיימות ללא הצדקה ובחסות אותה אווירת שטנה. לדעתם, היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט לעולם לא היו מעזים להורות על בחירות חוזרות אלמלא אותה אווירה ציבורית.
ואכן, אי אפשר לנתק את ההחלטה לקיים את הבחירות בשנית מתוצאות האמת. תוצאות הבחירות בסיבוב השני לימדו כי לא היתה הצדקה לבחירות חוזרות. בין אם מדובר בשיקול דעת מוטעה ובין אם מדובר בשיקול דעת מוטה, הדבר חמור מספיק בכדי שלא יתעלמו ממנו.
סגן שר החוץ, זאב אלקין, שהשקיע בימים האחרונים שעות ארוכות להביא לבחירתו של כהן, פנה אחרי הבחירות לשר הפנים גדעון סער ואמר לו כי לא יהיה מנוס מלחלק את העיר לשניים. "כראש עיר יכול אבוטבול לדאוג לכך שהשכונות החרדיות יתרחבו והאחרות יוקפאו, מה שיבטיח בחירת ראש עיר חרדי מכאן ולהבא", אומר אלקין, "זה עשוי להביא לכך שהעיר תהיה במצב תמידי של שסע וקיטוב בלתי ניתן לגישור. פתרון של שתי ערים נפרדות עשוי להביא ליציבות וכל מגזר יוכל לנהל את ענייניו ללא מתחים ומריבות".
בנט נאלץ השבוע להתמודד לראשונה עם מורד בקרבו. ח"כ יוני שטבון התנגד לחוק הגיוס בניגוד למשמעת הסיעתית. מקורבי בנט מיהרו להודיע כי שטבון יסולק מתפקידיו בכנסת ולא יורשה להציע הצעות חוק. במפלגה אף הזכירו כי רק לפני שבועות ספורים שטבון כתב מאמר בעד חוק הגיוס, ויומיים לפני ההצבעה סיפר בגאווה כי הוא וחבריו הצליחו "לחורר את החוק", כלשונו.
לשטבון יש הסבר. הוא אומר שהוא באמת תומך בחוק הגיוס, אבל לדבריו "יש שיח של שנאה והסתה כלפי הציבור החרדי. זה לא רק החוק. זו העובדה שיאיר לפיד ועפר שלח משתלחים בלי הפסקה בציבור החרדי. זה לא מקובל עלי. הייתי חייב להצביע הצבעה ערכית למרות שידעתי שאשלם מחיר".
לא מן הנמנע ששטבון קנה את עולמו הפוליטי בשבירת המשמעת הקואליציונית. להתנגדות לחוק הגיוס במתכונתו הנוכחית יש ביקוש בקרב גורמים במפלגה שלו. אולי לא רוב בוחריה וכנראה אף לא מחציתם, אולם מתוך 12 המנדטים שקיבלו, כמה מהם ודאי חושבים כמו שטבון. השבוע הוא זכה בכולם.
גם ביש עתיד היה השבוע סוג של מרד, אם אפשר לקרוא לזה כך. למרות שמדובר במפלגה שבה היו"ר בוחר את הח"כים, אינו נבחר על ידי איש, קובע את החוקה, את הכללים, ואת אופן ההצבעה. כשלפיד אומר שסיעתו לא תצביע עבור מועמד לנשיאות שלא יתמוך בחוק הגיוס, הוא יכול להיות בטוח שכך יהיה, למרות שמדובר בהצבעה חשאית.
אולם את המרד השבוע חוללה מי שכבר רשמה לעצמה היסטוריה של עצמאות יתר, ואף נענשה על כך: עדי קול. בסטטוס שפירסמה בפייסבוק כתבה קול: "אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאיני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות. חשוב לי לומר, אם כן, כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד". חברי כנסת במפלגה זעמו. מה שהיא אומרת במילים אחרות, אמרו, זה שיש אצלנו דיקטטורה ושכולם חייבים לציית למנהיג. למשמע הדברים לא ברור מי במצב קשה יותר: עדי קול שמודה שהיא מצביעה בניגוד למצפונה, או האחרים, שחיים בהכחשה לא ברורה.
עזב אך נשאר
גיל שפר, ראש לשכתו של בנימין נתניהו, פרש השבוע. כמו כל אחד במעמדו, לצד ידידים ומלחכי פנכה שהקיפו אותו, הוא קנה לעצמו, מטבע הדברים, גם יריבים. לטענתם, שפר לא היה מקצועי מספיק, אך נתניהו הגדיר אותו: "שחקן נשמה". תפקודו של שפר לצד רה"מ היה מעורר התפעלות. ניכר עליו שהוא לא רואה את תפקידו כאתגר מקצועי או כקרש קפיצה, אלא שכל כולו ממוקד בנתניהו ובבני משפחתו. נאמנות היא עניין נדיר בפוליטיקה, ונראה ששפר אמנם עזב אבל במידה מסוימת גם נשאר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו