הקומדיה האלוהית

עמוק בלב אני יודע שלעולם כבר לא יהיו לי פורימים כמו בישיבה התיכונית. נדמה לי שכבר אז, לפני 30 שנה ויותר, משהו בתוכנו הבין שהאירוע המסחרר והאנרכיסטי עד אימה שבישלנו, הגשנו ואכלנו היה חוויה חד־פעמית. פורים של נעורינו היה מתחיל בראש חודש אדר ונמשך שבועיים. באותם שבועיים הכל היה מתהפך, כמו קרנבל אמיתי. זה לא קרה באופן מוסדר או רשמי, אבל לכולם היה ברור שהשלטון בישיבה עבר מידיה של ההנהלה הרבנית והמבוגרת ונמסר לידיהם הפוחזות של התלמידים. ולא סתם תלמידים. קברניטי הפורים של כל שנה ושנה היו בדיוק אותם פרחחים שגרמו לישיבה להתחרט על מידת הרחמים שרק בגללה הם לא עפו מכל המדרגות כבר בשנה שעברה. הם לא היו בדיוק העילויים של המחזור. לא בני הטיפוחים המלוקקים עם הספר הקבוע מתחת לזרוע, שההנהלה אהבה להציג בפני תורמים מתמוגגים שהגיעו מפעם לפעם מאמריקה. לא ולא, אלא כל מיני טיפוסים מפוקפקים שכיפותיהם השתלשלו על סיכה אחת איפשהו באזור האוזן. הקלברי־פינים צוהלים ופרועי שיער שמבטם תוסס ממזימות. אלו היו החבר'ה שניהלו את הישיבה בתקופת פורים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

במרכז האירועים עמד טקס הכתרת רב פורים. נו טוב, הטקס לא היה טקס והרב לא היה רב. זה היה כמובן אנטי־טקס, שבו הריעה הישיבה בסגנון אנטי־חסידי לבחירתו של אחרון הארחי־פרחי לתפקיד רבנו הקדוש. ה"רב" הזה היה אחראי לבצע פרודיות על כל מה שאפיין את הרבנים שלנו. הוא גער, והזדעזע וסילסל בזקנו; הגיב בהצטנעות מזויפת לביטויי ההערצה התיאטרליים שלנו; התפלל כמי שלקה בהתקף אפילפסיה, ומעל לכל, הרביץ בנו דרשות מחורפנות ומשעשעות. אולי לא מצחיקות כמו הדרשות של רבני ש"ס, אבל כמעט.

כדי להצחיק באמת יש צורך בתחושה של הליכה על סף התהום. איור: עציון גואל

המסורת של פורים קבעה שבכל ערב, מראש החודש ועד קריאת המגילה, יבוצע תרגיל הטעיה שבמהלכו ייבחר תלמיד אחר לרב. כך ייווצר מתח שילך ויצטבר לקראת השיא הבלתי נמנע.

אני חייב להודות שבדיוק כמו בערוץ 2, בחלק גדול מהמקרים הפרומו היה מוצלח יותר מהדבר עצמו, אבל זה לא שינה כלום. בימים כתיקונם, אחרי הכל, הישיבה ניהלה מלחמת חורמה נגד עצם הנעורים שלנו. במשך אותם שבועיים פרועים, רוח השטות והנעורים עלתה לשלטון ויצקה מים חיים על נפשותינו הצמאות.

ברור לגמרי שהמסורת הזאת לא היתה יכולה להתנהל בלי שיתוף הפעולה של הרבנים עצמם. היינו אז מאוד צעירים, אבל נדמה לי שהתחלנו להבין את זה. כמה שזה נכון וחכם, כמעט פדגוגי, לפתוח מדי פעם את הפקק ולשחרר. כמה זה קשה לוותר על כבודך, להרכין את הראש ולנשק את ידו של מין ליצן מטורלל שהדביק לעצמו זקן וכובע. הקשוחים שבמחנכים הפתיעו אותנו בהומור המשובח שלהם, ורבנים שהפגינו רוח ספורטיבית במיוחד זכו אחר כך להערכה ולאהבה עמוקה. אבל רק אחר כך. במערכונים שהצגנו נכנסנו בהם ללא רחם.

אולי אני רק אומר את זה לעצמי, אבל נדמה לי שהתקופה שבה למדנו הכי טוב היתה בימים הקצרים שבאו מייד אחרי פורים ונמשכו עד חופשת פסח. והדבר הכי חשוב שלמדנו הוא שעצם האפשרות לשחק ולהחליף תפקידים היא המבדילה בין תורת חיים לבין סתם פנאטיות. המחזור שלי בישיבת כפר הרא"ה מנה יותר מ־80 בחורים, ומה לעשות, אני היחיד מכולם שהפך את העיסוק הפורימי לתחום המקצועי העיקרי שלו. עד היום אני חושב שהומור אמיתי וסאטירה אמיתית יכולים להתרחש רק במקום שיש בו משהו קדוש. בלי קודש אין חילול הקודש, ורק במקום שיש בו היררכיה כלשהי, מילים טעונות בחשמל, ואיזושהי פרה שבאמת אסור לגעת בה, אפשר להרגיש את האפקט. כשאני צופה באחת מתוכניות הבידור והסאטירה שיש לנו בטלוויזיה אני מחפש לשווא את התחושה שהיתה לי אז. את הצחוק שיש בו גם טיפת אימה, ואת הנשימה הקרירה והחדה של הליכה על שפת התהום.

* * *

תחום נורא מוזר לעסוק בו, הומור. בכל יום, בלי שום קשר למה שעבר עליך באופן אישי, אתה אמור לעמוד ולהצחיק אנשים. בזכות המקצוע הזה אני יודע, למשל, איך נראה הגיהינום. הגיהינום הוא מקום סטנדרטי עם במה קטנה, ואתה עומד שם, נותן את הקטעים הכי טובים שלך ואף אחד אפילו לא מחייך. העבודה בתחום ההומור זורקת אותך למקומות די קיצוניים, וגם אני נאלצתי להופיע ולהצחיק בימים הקשים ביותר בחיי. מולי ישבו אנשים וגעו בצחוק עד כדי מצוקה נשימתית, ואני, יתום טרי, מיששתי את זיפי האבל שהשחירו את הפנים שלי ולא כל כך הבנתי מה מצחיק ומה בכלל קורה פה. זה היה אחד המופעים המוצלחים בחיי. עם הזמן הבנתי את החוקיות האבסורדית של ההומור, שקובעת שככל שאתה פחות משועשע כך זה יוצא יותר משעשע. זה אולי ההסבר היחיד לכך שדווקא מסיפור מגילת אסתר - סיפור שנאה שכל הדמויות בו לוקחות את עצמן ברצינות תהומית - הצלחנו לייצר את חג הליצנים שלנו.

כל קומיקאי הוא קצת אנתרופולוג, ואפשר ללמוד המון על קהל מהאופן שבו הוא צוחק. אחת החוויות המעניינות שמלוות אותי היא העובדה שבכל פעם שאני מזהה בקהל אדם שונה ממני, חרדי למשל, או ערבי, ובקיצור, מישהו שלא ממש חולק איתי הנחות יסוד וזוויות מבט, משהו קורה אצלי בפנים והוא חזק ממני. אני פשוט חייב להצחיק את האיש ההוא. זה צורך אישי ביותר. אני ננעל עליו. מבטי חוזר לכיוונו שוב ושוב. לא אניח לו עד שלא אראה אותו צוחק. וכשזה קורה בסוף, מציפה אותי שמחה שקצת קשה להסביר. יכול להיות שגן העדן הוא המקום שבו שני זרים מסוגלים לצחוק מאותה בדיחה.