יש משהו מתסכל בלראיין אנשים שמשפריצים אופטימיות ללא גבולות. מאיפה שלא תשלוף את השאלה הכי מורכבת בסל שהכנת, הם ישיבו בחיוך שהכל טוב, תודה. העולם ורוד, החיים דבש ונצנצים. דני רובס הוא מרואיין כזה. הוא מאוהב באשתו אילאיל, שצעירה ממנו בכ־25 שנה (הוא בן 56, היא 31); מאוהב כמובן בכל אחד מחמשת ילדיו - שלושה מאשתו הראשונה (גל בת 32, רוני בת 28 ורז בן 21) ושניים מאשתו הנוכחית - נעמה (3) ובן הזקונים, אלון בן השלושה חודשים; מרוצה מהבית הגדול בגליל, שאליו עבר לפני כארבע שנים מגבעתיים; נהנה מהרכב החבוט שלו, מודל מי־זוכר־בכלל; ואפילו מחבק בחום את המשכנתא החונקת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מצד שני, בואו נחשוב על זה רגע. לדני רובס יש אישה צעירה ואוהבת, חמישה ילדים מוצלחים, בית בכפר (כפר קיש, ליד כפר תבור), אוטו שמסיע אותו לאן שהוא צריך, אלבום עשירי שיצא השבוע, קהל נאמן שמלווה אותו כבר קרוב לשלושה עשורים, להיטים שממשיכים להתנגן ברדיו וזוכים למאות אלפי צפיות ביו־טיוב ("איך הוא שר?", "בדרך אל האושר", "מכתב קטן", "אני בא הביתה", "מחר הוא יחזור"), ועכשיו גם סיבוב הופעות באולמות הכי חמים (בעוד עשרה ימים בזאפה תל אביב, בחודש הבא בזאפה ירושלים, ובמאי באמפי שוני, עם מתי כספי). אז מה אם נעלם לעשר שנים מהרדאר המוסיקלי, הופיע בפאבים קטנים מול חמישים אנשים בקהל ופיספס, כפי שכתבו לא מעט מבקרים, את ההזדמנות להיות שלמה ארצי.
private-album-.jpg)
"אני חייב להיות מאושר ממה שיש לי". עם אשתו הנוכחית, אילאיל. צילומים: מתוך האלבום הפרטי
הוא כל כך מאושר, שלרגעים נדמה שבלע את איש יחסי הציבור שלו ושינן בעל פה פסוקים על אהבה, אחווה ושלום עולמי מאיזה ספר זן שהוא מתעקש להפיץ לסביבה. אבל ככל שהשיחה מעמיקה וההיסטוריה המשפחתית הטרגית צפה ועולה, מתברר שמאחורי החיוך הכובש והאופטימיות הקוסמית הפנאטית מסתתרת רשימת אובדנים לא קטנה.
"אני יודע ששמחת החיים שלי לא תמיד ברורה לאנשים", הוא אומר בחיוך שחושף שורת שיניים מבהיקה וניצוץ קטן בעיניים. "אבל כשאתה חווה כל כך הרבה אובדנים - של אח, אחות, אבא, סבא ודודה - אתה מקבל פרספקטיבה על החיים".
את האובדן הראשון חווה בגיל שמונה. דוד שלו שמר עליו, כי ההורים הלכו לראות סרט בקולנוע, ופתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת.
"פתחנו את הדלת, ועמד שם שוטר ששאל אם עליזה רובס, אמא שלי, גרה כאן. דוד שלי אמר שכן, והשוטר אמר שצריך לאתר אותה בדחיפות, כדי להודיע לה שאבא שלה ואחותה טבעו בים של אשדוד".
ומה עבר לך בראש באותו רגע?
"פחד גדול מאוד. דמיינתי בראש גל ענקי שמגיע ובולע את סבא ואת דודה שלי. מאז אני פוחד מהים. אני אוהב להיות בו, אבל אני לא נכנס פנימה. אני נלחם בעצמי לא להעביר את הפחד הזה לילדים שלי.
"אני זוכר שהסתכלתי אז על אמא שלי, והערצתי אותה על הדרך שבה התמודדה עם האובדן שלה. לא ראיתי שום סימני דיכאון או שהיא מבקשת את נפשה למות. כשמה כן היא, תמיד הקפידה להיות עליזה. ספגתי ממנה את הגישה החיובית הזאת, למרות שהחיים שלה לא היו קלים. היא באה ממשפחה מאוד ענייה, שעלתה ממצרים, והיתה צריך להסתגל למציאות חדשה. היא כמו חתול רחוב חכם, עם תפיסת חיים נדירה".
עשרים שנה אחר כך, היכה הגורל שוב. אחיו הצעיר של רובס, יואב, חלה בסרטן הקיבה ונפטר כשהוא בן 21 בלבד.
"המוות שלו טילטל את המשפחה ואת החיים שלי טלטלה גדולה. הייתי בן 27, התחלתי את הקריירה המוסיקלית שלי, ניגנתי עם שלמה ארצי, הייתי בעבודה מקדימה לדיסק הבכורה שלי, ופתאום כל השמחה הגדולה הפכה לעצובה מאוד.
"ההסתכלות שלי על העולם ועל החיים השתנתה. קלטתי שלא לנצח אני אהיה צעיר ובריא. אבל בתוך העצב הגדול היה גם משהו חיובי, כי זה הוביל אותי למסקנה מיידית שהחיים הם כל כך שבריריים, שאני חייב להיות מאושר ממה שיש לי ולנגוס בלימון, גם אם הוא חמוץ, בתאווה גדולה עד שהוא משפריץ לכל הצדדים. זה שיעור מצוין בפרספקטיבה.
"הבנתי שאסור לי לדחות דברים שאני רוצה לעשות, ושאם אני רוצה אלבום, אני פשוט אקליט אותו, בלי להגיד 'בהזדמנות'. לא תמיד יש את ההזדמנות. למדתי לא להתבייש לאהוב בכל העוצמה את מי שאני אוהב, להראות את זה ולהגיד את זה. למדתי ללכת אחרי הלב.
"הנה, היום אני נשוי לבחורה שצעירה ממני משמעותית ואני לא עסוק במה אומרים ומה חושבים על זה. הלכתי אחרי הלב שלי. בדיוק כמו שהלכתי אחרי הלב שלי כשהתאהבתי בעבר במי שהיתה זמרת הליווי שלי, ובחרתי לעזוב את הבית ואת אשתי הראשונה, למרות שהתקשורת חגגה על זה. אגב, לימים חזרתי אל אשתי ואז נפרדנו סופית".
את אילאיל, בתו של הזמר יהודה תמיר (שגדול ממנו בשלוש שנים), פגש לפני עשור בהופעת התנדבות ברמת גן. "היא הביאה לי דיסק שלה כדי שאאזין. החיבור היה מיידי, ומלבד חודש אחד שהתעסקנו בפער הגילים, זה לא העסיק אותנו או את הסביבה".
מעל עריסה יש מצבה
לפני שש שנים נחתה על המשפחה עוד מכה: אחותו של רובס, יהודית, נפטרה בגיל 40 מסרטן לימפומה הודג'קין.
"המקרה הזה טילטל אותנו שוב, בעיקר משום שהסרטן הזה נחשב למפעל הפיס של חולי הסרטן. 96 אחוזים מהחולים מחלימים ממנו. אבל היא היתה בארבעת האחוזים שאין להם מזל.
"ואז, לפני כמה חודשים, בזמן שהייתי בחזרות על האלבום החדש, נפטר אבי שמעון בגיל 78, גם הוא מסרטן הקיבה".
זה לא גורם למחשבות "מתי זה יגיע אלי?"
"אני מנסה לעשות כל שביכולתי כדי לא ליפול לסטטיסטיקה. אני אוכל בריא כי אילאיל טבעונית, עושה ספורט כשאני יכול ומנסה לשמור על משקל סביר, לא מאפשר לסטרס להיות דייר משנה אצלי. אבל התובנה של הזמניוּת חזקה ונוכחת. כשאחי נפטר, הבנתי כמה רנדומליים החיים, גם כשאתה צעיר וחזק. ההבנה הזאת יכולה לקחת אותך לכיוון של חרדות ופחדים, והיא יכולה לדחוף אותך להספיק כמה שיותר, כי הסטופר לא בידיים שלך. אני בחרתי, במודע, בדרך השנייה.
"מתוך הסתכלות על המחלות שבהן הגוף תוקף את עצמו, אפשר לראות שהנפש לא מסופקת. לא סתם יש מחלות שבהן כיס המרה מוגדל; זה קורה כשאנחנו מרירים מדי. אני משתדל מאוד לא ליפול למקומות השליליים ומשקיע הרבה אנרגיה בלהיות חיובי.
"יש שיר של ג'קסון בראון שאני אוהב, שאומר ש'מעל כל עריסה כבר מוכנה מצבה'. זה לא מסר משמח מאוד, אבל זו האמת. מאחר שכולנו מתחילים את המסע אל המוות מהרגע שאנחנו נולדים, המשמעות היחידה שאפשר ליצוק בקדנציה שניתנה לך היא הסימנים שאתה משאיר בדרך. בעיקר אצל האנשים שאתה אוהב".
איך מצליחים לשמור על אופטימיות ושפיות בתוך אובדנים כל כך גדולים?
"זה עניין של אופי, חינוך מהבית, וגם לא מעט משמעת עצמית. המינון והזווית שבהם אתה בוחר להסתכל על בני אדם ועל תופעות בעולם קובעים איך הכל נרשם ונצרב אצלך. אני בוחר בעקשנות, לפעמים במאמץ, לראות את הצבעים הבהירים ואת קורטוב הטוב בכל דבר. לפעמים משלמים על זה מחיר, בעיקר כשאתה נותן אמון בסיסי בבני אדם, ומתאכזב. אבל המחיר שווה עשרת מונים את האלטרנטיבה".
ולא היה שום רגע של נפילת מתח, ייאוש או אובדן אמונה?
"באמת שאין לי זמן לייאוש או לאובדן אמונה. אני נאחז תמיד במקומות שמצדיקים את אמונתי באהבה גדולה, באנשים טובים, ובחוק הבלתי כתוב והבלתי מעורער שניסח פול מקרטני, "The Love You Take Is Equal To The Love You Make". ובסוף הרי יש תמיד שירים ומוסיקה. אין דבר מנחם ומעורר תקווה יותר מזה".
עד כמה האובדן נוכח בביתך?
"יש לי באולפן תמונה של אחותי ושל אחי שאינם, ותמונה שלי כתינוק בזרועות אבי הצעיר, שעליה כתבתי שיר באלבום החדש, ששמו 'אבא שחור לבן'. המשפחה שלנו בנויה על בסיס חזק של מציאותיות והומור בריא, אפילו הומור שחור לפעמים. אני לא רוצה להיות מוקף באובדן ובשכול. זה הרי סוג של איבר פנימי בלתי רצוני, שפועם כל הזמן. את השרירים הרצוניים, של האהבה, ההומור והאופטימיות, אני מנסה למתוח כל הזמן, וכמה שיותר.
private-album-.jpg)
"משגע אותי שבתוכניות ריאליטי לוקחים את השירים ומקצרים אותם". רובס עם הבלורית באייטיז
"הדבר היחיד שמצער אותי זה שאבא שלי לא הספיק להכיר את אלון הקטן, אבל הוא ידע שמתבשל לנו בן בבטן, והוא מאוד שמח מזה שיש יורש זכר, שימשיך את שם המשפחה".
אמא שלך איבדה שני ילדים בגילים צעירים, ועכשיו גם את בעלה. איך ממשיכים אחרי מכות כאלה?
"היא אדם חזק מאוד. אחרי שאבא שלי נפטר היא לא הסתגרה בבית, באבל שלה, אלא דווקא התחילה לפתח את עצמה. היא בת 77, הולכת לחוגים וגילתה את העולם העצמאי. "אצל אמא שלי יש לא מעט תמונות ומקדשים קטנים לאלו שמתו. כל 'שארית הפליטה' - אמי, אחיותיי ואני - נמצאים בקשר קרוב מאוד כל הזמן. המוות הפך אותנו למשפחה מלוכדת מאוד, סוג של יחידה מובחרת".
בעד קהל אינטימי בפאב
דני רובס הפגין יכולות מוסיקליות כבר בנעוריו, במסגרת הלהקה העירונית של רחובות. לאחר שסיים את שירותו הצבאי כקצין תותחנים, התגלגל בחזרה אל הבמה - תחילה כנגן מלווה לשלמה ארצי, נורית גלרון, עפרה חזה, אושיק לוי, חוה אלברשטיין ואחרים, ובהמשך כזמר מוביל. השמועה על הגיטריסט המוכשר עם הקול החם הגיעה במהירות למנהלי חברת התקליטים הד ארצי, שהחתימו אותו על אלבום הבכורה "מסגרות".
האלבום, שהופק על ידי מתי כספי, עורר עניין בעיקר בקרב מבקרי המוסיקה והתקשורת. בעקבותיו הגיע האלבום השני, "פנים ושמות" הפופולרי, שהוליד שפע של להיטים ומיצב את רובס כדבר החם ביותר בשנת 1987. הוא מילא אולמות קטנים וגדולים, הופיע בפני ועדי עובדים וקטף כל תואר אפשרי בתחנות הרדיו, כולל הימורים שהנה הגיע השלמה ארצי החדש.
אחר כך בא "הדרך אל האושר", ובתחילת שנות התשעים - "בגוף ראשון", אלבום אישי מאוד, שגרר גם כותרות על הפרידה של המאמי הלאומי מאשתו לטובת זמרת הליווי שלו, שירלי יובל. הכותרות הצהובות הסיטו את תשומת הלב מהיצירה וגרמו לאלבום להידחק לשוליים. גם שני האלבומים שבאו אחריו לא זכו לתהודה מספקת, ורובס מצא את עצמו מחפש את הדרך אל האושר.
יכול להיות שהפריצה הגדולה בהתחלה האפילה על המשך הדרך?
"אני חייב להודות שמעולם לא התרחקתי מהמוסיקה שלי. אני לא מאמין ב'להמציא את עצמך מחדש' אלא לתת לאנשים את מה שהם אוהבים. לעטות על עצמך סגנון חדש זה כמו ללבוש בגד שלא מתאים לממדי הגוף שלך. אין לי הסבר למה דברים מסוימים עבדו ודברים אחרים לא עבדו. יש שירים שהלכו למקומות שלא חשבתי עליהם. יש לי שירים שהפכו לשירי חוּפות ושירים שהפכו לשירי זיכרון. אין ליוצר שליטה על השירים שלו.
"עובדה שיש לי שירים שזכו להצלחות עצומות ברמה של 'איך הוא שר'. גם 'משהו חדש מתחיל' ו'אני לא מפסיק להתרגש ממך' זכו לחיבוק עצום ולהשמעות בסדר גודל של הלהיטים הגדולים. אין לזה שום חוקיות, והחלטתי שאני לא מתעסק בזה. אני פשוט מייצר ומשחרר".
אז למה לא הקלטת שום אלבום חדש כבר עשר שנים?
"כי חשבתי שכבר אין עניין במוסיקה החדשה שלי, וזאת היתה טעות, כמובן. טעות שאני מתקן עכשיו. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך להמשיך לייצר, ולשלוח לעולם את הדברים שלי. ממרחק הזמן, הגיל והניסיון אני מבין שלפעמים יש שירים שנתפסים, ולפעמים לא.
"האמת היא שאף פעם לא הרגשתי שנפלתי או שנכשלתי, גם בגלל הגישה האופטימית ששומרת עלי וגם בגלל שאני מגיע מבית צנוע מאוד, ואף פעם לא סבלתי מאגו גדול מדי. בשנים האחרונות חשבתי שאולי פשוט עבר הזמן שלי. לא לקחתי את זה קשה, כי בכל זאת היו לי אובדנים הרבה יותר גדולים מאשר מקום ראשון במצעד הפזמונים. גם עולם המוסיקה השתנה. אנשים פחות צורכים אלבומים שלמים של 12 שירים, ויותר מקשיבים ללהיטים מהרדיו. המציאות השתנתה, וקיבלתי את השינוי".
מה עשית כל השנים האלו? ממה התפרנסת?
"מהמוסיקה שלי. הופעתי בכל מקום שרצו לשמוע אותי. התחלתי לחשוב שמיציתי את העניין של החומרים החדשים, ושלקהל אין בהם עניין, אז חזרתי לכל השירים הישנים שהפכו ללהיטים. הופעתי בכל מקום שהזמינו אותי. היו הופעות שמספר האנשים היה כל כך קטן, שזה אפילו לא השתלם לי.
"אבל אז קרה משהו מדהים ולא צפוי. זה היה כמו איזה גל שעבר בין האנשים שנחשפו למופע שלי. הם המליצו לאחרים שהמליצו לאחרים, והרחשים האלה הגיעו לחברת התקליטים שלי, שהציעה לי להיכנס לאולפן ולהקליט אלבום חדש. שמחתי על ההצעה, כי יש לי עשרות שירים חדשים. אמנם לא הקלטתי אותם, אבל אני תמיד כותב ומתעד את חיי. ואז שיחררתי את 'משהו חדש מתחיל' שכתבה אילאיל ואת 'אני לא מפסיק להתרגש ממך', והם זכו לחיבוק וההופעות גדלו וגדלו, ועכשיו יש אלבום, 'האיש עם הגיטרה', ויש מופעים, והנני כאן".
אתה באמת רוצה לומר לי שאין רגע אחד שדפקת את הראש בקיר ואמרת, "מה לעזאזל עבד לא נכון?"
"תאמין לי שלא. אחרי המוות של אחי החלטתי שאני לא מתוסכל מכלום, ושמבחינתי, אין הבדל בין עשרים אלף אנשים בפארק לבין 150 אנשים בפאב. האמת היא שיש לי חיבה למקומות קטנים ולמגע עם הקהל. אני מכיר זמרת מצליחה מאוד, שאמרה לי פעם שכאשר היא מופיעה באולם של אלף איש ורואה בסוף האולם חצי שורה ריקה, היא מתבאסת. אז אני רואה רק את מי שהגיע, לא את אלה שלא באו.
"בשיא התהילה והפרסום היו רגעים רבים שסבלתי בהם והצטערתי שאני מפורסם. היה לי קשה עם הרכילות והתקשורת, היה לי קשה עם ההתקהלות סביבי כשהלכתי לקולנוע ועם כל ההילה של הזוהר המזויף. אין בזה כלום. שום דבר. זו סתם הילה שקרית. החיים לא הרבה יותר מאושרים או שמחים כשאתה מפורסם. אני חייב להודות שיש בזה אפילו הקלה מסוימת עבורי.
"לא פעם שמעתי אנשים מקצועיים שהקיפו אותי, שאמרו שאני צריך להיות פחות נגיש, פחות משתף, פחות נחמד, יותר מסתורי. אבל לא יכולתי להיות מישהו אחר. שילמתי מחיר שאני לא מוגדר 'זמר לאומי'? אתה יודע מה, טוב לי ככה. באמת. טוב לי להישאר שעה־שעתיים אחרי הופעה, להצטלם עם כל מי שטרח והגיע, לדבר, להקשיב, לקרוא שירים, לתת עצה.
"אני לא בנוי להיות מורם מעם ולנסוע בוואן עם חלונות כהים ופמליה של יחצנים, מנהלים, יועצים ולוחשי עצות, שצריך להזין אותם במשכורות כדי שילטפו לך את האגו. כיף לי להיות נגיש וקרוב לאנשים. באמת. באותה המידה אני יכול לשמוע שיר חדש של זמר או זמרת ולשלוח להם הודעת פרגון. למה בעצם לא לפרגן? אני הרי יודע כמה דם הם הקיזו על זה".
אפרופו זמר לאומי, מה אתה חושב על כל הפרשות שאופפות בשנים האחרונות את גיבורי התרבות שלנו - מרגול, הפרצים, אייל גולן, ברלד?
"בדיוק יש לי באלבום החדש שיר על איקרוס ודדלוס, אבא ובן שתקעו אותם בתוך מבוך והם הצליחו לברוח, כי הם עשו כנפיים מדונג. האבא אמר לבן שלו, אל תמריא קרוב מדי לשמש, שלא תמיס לך את הדונג, אבל הבן לא הקשיב לו, עלה למעלה, צנח ומת. זה חטא היוהרה.
"המקום הגבוה הוא מקום מאוד מאוד מאוד מסוכן. הקהל הוא חיית מחמד שמלקקת ומתחככת, אבל גם נושכת מהר מאוד. אני, לשמחתי, הצלחתי לא ליפול לבור הזה בימים של 'בדרך אל האושר'. זה גם עזר לי לשמור על השפיות בתקופות הפחות עמוסות".
עם הגישה שלך אתה צריך להיות מנטור באיזו תוכנית ריאליטי.
"האמת היא שעוד לא הציעו לי".
וזה מעניין אותך?
"יש תוכניות שיותר ויש תוכניות שפחות. היה מעניין אותי לעשות את זה בעיקר כדי לשנות חלק מהדברים שהם עושים שם. אני לא מהזמרים שחושבים שמדובר בקלקול תרבותי אלא ברוח הזמן. הם מחזירים לחיים הרבה מאוד שירים ישנים, כולל כאלה שאני שרתי. אם לוקחים את זה בפרופורציות הנכונות, אלה תוכניות חביבות. יש להן השפעה מוסיקלית אמיתית בערך כמו שתחרות מלכת היופי משקפת את היופי הישראלי או את הנשיות הישראלית.
"הבעיה שלי עם התוכניות היא ששופטים מהר ואין הרבה תהליך. לא נהנים מהמוסיקה. זה כמו שאני רואה הורים בגן הילדים של הילדה שלי, שרואים את כל המסיבות דרך האייפון. רגע! תשימו את זה בצד ותיהנו מהילדים שלכם, שרוקדים ומופיעים מול העיניים שלכם.
"ומשגע אותי שלוקחים את השירים ומקצרים אותם. מוציאים בתים ומוציאים מהם את העוקץ. זה משהו שהייתי שמח לשנות. יותר כבוד לטקסטים. זה משהו שמעולם לא התפשרתי עליו והייתי נאמן לעצמי. זה כנראה מה שהשאיר אותי כאן".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו