השופט אדמונד לוי היה שופט מזן נדיר, יחיד ומיוחד במינו. אנטיתזה מובהקת לדימוי השגרתי, הלא תמיד מוצדק, של שופטי בית המשפט העליון.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גם בקרב חבורת עילית מצומצמת זו, בלט בשונותו. הוא נולד בעיראק, לא בגרמניה, פולין או ליטא. אופיו עוצב ברחובותיה הצרים של רמלה ולא בבתי הספר היוקרתיים של רחביה. את דרכו בבית המשפט התחיל כמחלק תה ומזכיר ראשי ולא כ"נסיך" מיוחס, בן עילית חברתית, כלכלית ותרבותית, שכל הדלתות פתוחות לפניו.
בשונה מרוב עמיתיו, התנזר באופן מופגן מהוראה, מכתיבת מאמרים וספרים, ממתן הרצאות פומביות, מהשתתפות בטקסים ומהתחככות ב"חברה הגבוהה". את עולמו ראה, מבחירה ולא מאונס, רק בבית המשפט.
כשפרש מבית המשפט העליון לאחר כחצי יובל שנות שיפוט, תבע במפגיע ממתמחיו וידידיו להימנע מלערוך לכבודו "מסיבות סיום". אפילו בחלוף מספר שנים, כשביקשו לערוך לכבודו יום עיון על משנתו השיפוטית הודיע שלא יבוא, ומנע זאת באותה החלטיות שאפיינה את פסיקותיו.
אדמונד לוי היה שופט אמיץ. מעולם "לא הלך בתלם". מצוות "לא תגורו מפני איש" הייתה נר לרגליו.
פסיקותיו נדמו כעמדה פוליטית
גם כשמצא עצמו לא פעם בעמדות מיעוט, לא סר מדרכו. כך למשל, בעתירה המפורסמת שבה זכיתי להופיע לפניו לביטול הסדר הטיעון המקומם שנחתם עם משה קצב. על אף שנותר במיעוט (עם השופטת ביניש) פסק בהחלטיות שדין הסדר הטיעון להתבטל, בניגוד לעמדתם הרוב. כך גם בפרשת העתירה נגד יישום תוכנית ההתנתקות שבה נותר קולו דעת יחיד מול עשרת עמיתיו.
בכמה מפסקי דינו הביע עמדות שנראו יותר כהבעת עמדה פוליטית מאשר פסק דין. גם כשזכה בעטיין לקיתונות של רותחין מעמיתיו לכס השיפוט ומן התקשורת, נותר בדעתו. כששר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן הוביל יוזמות חקיקה שתכליתן הייתה פגיעה בעוצמתו ועצמאותו של בית המשפט העליון, כתב עליהן לוי שהן "איום גס שמערכת המשפט טרם ידעה כמותו ואשר נועד ככל הנראה להשפיע על פסיקותיה".
בחלוקה השטחית והפשטנית שנעשית תדיר בין שופטים "שמרניים" לשופטים "ליברליים" ו"אקטיביסטים", לוי היה "החשוד המיידי". וכי מה כבר ניתן לצפות מאיש תנועת ה"חרות", מזרחי ודתי?
לוי הוכיח שאינו נכנס למשבצת ש"ייעדו" לו. למרות שמרנותו בסוגיות מסוימות, היה גדול האקטיביסטים בסוגיות אחרות. פעם אחר פעם פסק כי יש לבטל חקיקה של הכנסת שלדעתו לא עמדה במבחן החוקתיות.
קולו המיוחד יצא מלב ונכנס אליו
פשטות הליכותיו, רגישותו ואנושיותו באו לביטוי בהזדמנויות רבות מספור. כשהופעתי לפניו בתיק המפורסם של פרשת ההפרדה העדתית בעמנואל, עלתה לדיון בין השאר, סוגיית חיובן של התלמידות המזרחיות בבית הספר "בית יעקב" להתפלל בהברה אשכנזית. "אפילו אם ילקו אותי מאה מלקות, לא אהיה מסוגל להתפלל בהברה זו", אמר לקול צחוקם של הנוכחים באולם.
אנושיותו ורגישותו באו לביטוי גם כשהורה למדינה לבטל את הסכם הכבילה של עובדים זרים למעסיקיהם: "אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו. חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף לפגיעה בלתי-מבוקרת ובלתי-מידתית בזכויות-יסוד. אנו, בעיקר אנו – שטעמה המר של גלות אינו זר לנו – הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצרים".
גם לחולקים על פסיקותיו יחסר מאד קולו המיוחד. קול אמיץ, צלול, בהיר וברור, שיצא מלב ונכנס אליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו