היא היתה שחורה, שנולדה בדרום ארה"ב בסוף המאה ה־19, שהופיעה על הבמה בחלוק בית פרחוני וכובע משונה, עם קול צרוד וטקסטים שערורייתיים, ולסבית מוצהרת; אין ספק - ג'קי "מאמס" מייבלי היתה פורצת דרך בתחומים רבים. היא נחשבת לסטנדאפיסטית הראשונה, אישה יחידה בין קומיקאים גברים והראשונה שהעזה ללבוש בגדי גברים מחוץ לבמה. "סמי דיוויס ג'וניור הציע לי להתחתן איתו, ולעשות ילדים," גיחכה. "אמרתי לו: מותק, אתה בכנסייה הנכונה אבל יושב על הספסל הלא נכון..."
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הקריירה שלה נפרסה על פני תקופה ארוכה מאוד: מ־1929 ועד 1975. וופי גולדברג, קומיקאית שחורה ומעולה בזכות עצמה, בחרה ב"מאמס" מייבלי להיות גיבורת סרטה הראשון כבמאית, ולא במקרה: היא נחשבת למי שפתחה את הדלת לאמנים שחורים משני המינים, ורבים מהם, כמו אדי מרפי, ביל קוסבי והארי בלפונטה, התגייסו להצדיע לה בתוכנית המרתקת הזו. בתחילת דרכה הופיעה באולמות השחורים המפורסמים (כמו "אפולו" בהארלם או "מועדון הכותנה") עד ש"קבוצה של לבנים גילתה אותה: בניו יורק טיימס, או במקום אחר - ומכאן דרכה לצמרת היתה סלולה", סיפר ביל קוסבי.
הביוגרפיה של "מאמס" חופפת את ההיסטוריה של המאבק של השחורים לשוויון זכויות באמריקה, מאבק שהיא התגייסה אליו במלוא כישרונה הבימתי. אולם, היא לא נשאה נאומים חוצבי להבות - היא פשוט השתמשה בהומור כדי לשבור את הדעות הקדומות ולהוכיח, שבאופן מהותי - אין הבדל בין שחורים ללבנים. "אמרתי לנהרו (נשיא הודו) שיש לנו משהו שלהם אין: הפרדה גזעית קוראים לזה", סיפרה. "אבל אנחנו מוכנים לשלוח להם מעט מזה, אם יבקשו..." היא טענה, שבפגישתה עם הנשיא לינדן ג'ונסון היא דחקה בו לחתום על חוק זכויות האדם המפורסם, שהבטיח שוויון לשחורים בארה"ב, והוא חתם.
התוכנית ערוכה בפשטות כקטעי עדויות וחומר ארכיוני - למעט הצגה חדשנית ומרהיבה של טיפוגרפיה. שיאה בביצוע של מאמס לשיר ידוע ביותר, "אברהם (לינקולן), מרטין (לותר קינג) וג'ון (קנדי)", גיבוריו הנרצחים של מאבק השחורים לשוויון, בתוכנית שהוקלטה באחוזת פלייבוי. "האישה המצחיקה ביותר באמריקה", מסכמת וופי גולדברג, "גרמה לכולם לבכות בשיר של 3 דקות".
***
קללת המרכאות
מסיבת העיתונאים באילת, 16:50 כל הערוצים
תפקידן הבזוי ביותר של המרכאות הוא להרחיק את עדותו של הכותב; כלומר כתבתי - אבל התייחסו לזה ב"כבדהו וחשדהו". זה לא סתם ציטוט. לציטוט יאה להוסיף מרכאות, אלא שתפקידן של המירכאות כאן הוא הטלת ספק במהימנות הדברים; יש קריצה, ציניות, תקראו את זה, כמו שאומרים האמריקנים, עם גרגיר של מלח. המירכאות מעבירות מסר ברור: אנחנו, הכותב והקוראים, הרי יודעים את האמת, אבל נאלצים לשחק את המשחק הכאילו הוגן.
כל הכיסוי הבינלאומי של תפיסת ה"קלוס סי", עמד בצל המירכאות הללו. אליבא ד־BBC ,CNN ועוד ערוצים, על הספינה "האיראנית" היו "טילים" שהיו מיועדים ל"חמאס". לא אמרנו כלום, רק ציטטנו "דוברים צבאיים ישראלים". גם הכיסוי הישראלי נדבק בקללת המירכאות. החל מהפשיטה שעיתויה הועמד בספק כ"מבצע יחצ"ני של רוה"מ לטובת ביקורו באמריקה". עבור דרך "מה כבר משנים 40 טילים כש־200 אלף טילים מאיימים על ישראל", וכלה בכיסוי מסיבת העיתונאים, שהצטיין בציניות גלויה: "בשביל מה נחוץ הפסטיבל הזה". אני משוכנע שכל אחד מטובי שדרינו היה מעדיף שרקטה איראנית תיפול על ראשו, ורק שלא ייאלץ לצפות בפסטיבל.