לא רואים את זה עליו, אבל עמיר לב הוא גם איש מצחיק וכיפי. לא כזה שעוצר את השיחה כדי לספר בדיחה, אבל כן אחד שיודע להביט בהומור על החיים ואפילו לצחוק כשאין ברירה. "לפעמים אני מאושר" הוא קרא לאלבום שהוציא בדיוק לפני עשור, וראיתי במו עיניי רגע כזה השבוע, כשהוא בא לאולפן גל"צ לנגן שירים מאלבומו החדש: בשתי הדקות שנותרו לסיום התוכנית הוא ניגן דואט גיטרות רצחני עם רם אוריון בקטע אינסטרומנטלי מלא שמחת חיים (מתוך שיר עצוב על חברת ילדות שמתחתנת) והוא היה מאושר, הפנים שלו זרחו והחיוך שלו נמרח מאוזן לאוזן. נדמה לי שכך חש כל מי שהאזין.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בשירים שלו כמעט אין זכר לצד הזה באישיותו. הוא נשמע קודר, כבד, רציני. גם המילים, גם השירה הלאונרד כהנית המחוספסת, וגם המוסיקה שיש בה אמנם הרבה אנרגיות מלאות חיים, אך היא אף פעם לא שמחה ובטח לא "סתם כיפית".
"למה זה ככה?" שאלתי אותו במפגש באולפן. "האם התוגה היא המקום היחיד שממנו אתה יכול להתבטא?"
"ממש לא!" השיב, "אני רואה הרבה דברים יפים, ורוב הזמן יש לי מצב רוח טוב. אבל זה לא מה שנשאר איתי כי מצב רוח טוב אף פעם לא עושה לי רגשי אשם. וכשאתה רואה מישהו שיש לו פחות ממך, ולא משנה אם זה כסף או בריאות או מזל או החיים - זה כן נשאר איתי. אז ההוא העצוב מנצח בשירים את ההוא השמח".
בדרך כלל הגיטרות הן כלי הביטוי העיקרי שלו, והן אומרות בדרך נפלאה מה שלעיתים המילים רק רומזות. יש בהן עוצמה, ודמיון וחדווה, גם אם הן רק ככה מאחור, ברקע המילים. וגם באלבום החדש שלו, שלכבודו התכנסנו כאן, נמשך תהליך של מתן חשיבות גדולה יותר למילים ולשירה.
"הכל מתחיל במילים", הוא אומר. "נזכרתי שסיפרת לי שאריק איינשטיין שמע שיר שלי באלבום הקודם ואמר: 'זה שיר יפה אבל אני לא מבין על מה הוא מדבר', ורציתי מאוד להיות יותר מובן באלבום הזה. במודע עבדתי על הביטוי שלי בכתיבה. לא היה לי קואוצ'ר אבל נעזרתי בעצות של לואי להב (המפיק המוסיקלי של האלבום הראשון), שאמר לי לדבר לדבר לדבר. עבדתי איתו רק על המילים, לא על המוסיקה".
"נוגע בדרכון" נקרא האלבום החדש, ועטיפתו מעוצבת כדרכון מלא חתימות (אמיתיות) של מסעות עמיר הצעיר בעולם. אך למי שנדמה אולי שהדרכון שבכותרת מרמז על יציאה מכאן, המשמעות אצל עמיר היא הפוכה: "לפעמים אני מרגיש חוסר ביטחון, לא רק ברמה האישית, אלא משהו יותר כללי. כל הזמן קורים דברים שמפתיעים אותך, וזה קרה לי, לפחות בשיר שנושא את שם האלבום, כשהייתי מחוץ לארץ. אתה פתאום נהיה עצוב ואין לך מקום, ואתה מכניס שנייה את היד למעיל ונוגע בדרכון לבדוק אם הוא שם ואתה יכול לחזור הביתה".
נוסע וחוזר, נוסע וחוזר
כי עמיר לב, עם כל הביקורת והכעס והכאב על מה שקורה במדינה שלנו, הוא מאוד ישראלי, מאוד אוהב את המקום הזה, ואת האנשים. יוצר שאכפת לו כל כך ממצבנו הכללי, עד כדי כך שהוא מעדיף בשיריו לשיר פחות על עצמו. בנושאי השירים הוא נוגע בעדינות, במרומז. מלך האנדרסטייטמנט. בשיר על טיול בחו"ל הוא מזכיר כבדרך אגב אישה שמוכרת טלאי צהוב ופתאום הכותרת "רכבת" מקבלת משמעות נוראה; בשיר על פי סמי שלום שטרית "סמי" הוא (הם) מדבר על קיפוח המזרחים ועל שברו של החלום להקים פה מדינה אחרת; וב"חזי ורות", אחד המרגשים והמפתיעים מוסיקלית, הוא מדבר על הפלשתינים בשטחים. את להיט האלבום, "לאן עפים הברווזים", הוא הקדיש לעמיחי כ"ץ ז"ל, מנהל מועדון הסינדרום בירושלים, שתרם רבות לסצנת המוסיקה בבירה ונתן לאמנים רבים בית חם להופעות.
הוא בן 52. בשנת 1991 הוציא אלבום ראשון וכושל, ואחריו עוד ארבעה אלבומי אולפן ושניים בהופעות. לא הפך לסופרסטאר אבל העשיר את המוסיקה הישראלית החדשה בשירים מצוינים: "שש שעות שינה", "אריה ורותי", "כבוי", "כחול וירוק", "עננים שחורים", "ערב ראש השנה", "לאן נעלם הים" - הרשימה הזאת חלקית בלבד.
כבר יותר מעשור גר לב ביישוב הצפוני כליל, רבע שעה מנהריה, עם אשתו דנה וארבעת ילדיהם. אחרי שהיה חולוני, תל־אביבי שינקינאי, יפואי עג'מאי, בנימינאי ואפילו שכן לטול כרם, עבר לגליל. וכך, במקצוע שרובו באזור המרכז, הוא מבלה ברכבת או על הכבישים הרבה שעות ותמיד חוזר בלילה הביתה, למשפחה.
הוא תמיד מעורב בקהילה, וחושב שאמן חייב להיות מחובר לעם, לשטח. הוא נמשך, בשירים ובחיים, ל"מקומות של אנשים פשוטים, שמנסים לחיות את החיים שלהם, ואף אחד לא סופר אותם", כפי שסיפר פעם לתחקירן בתוכנית שעשיתי עליו. הוא מתעניין מאוד - ביצירה אבל גם בחיים עצמם - בדפוקים ובמסכנים חברתית, אצלנו ואצל שכנינו מעבר לקו הירוק, בניצולי השואה ובעולים החדשים. מין דובי אכפת לי כזה. והוא לגמרי אמיתי. אי אפשר לא לאהוב אותו.
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו