אמנות אמיתית מגיעה מכאב, ממצוקה וממחסור. תאמינו ליוני רועה, יש לו ניסיון אישי בזה. בשבע השנים שחלפו מאז אלבומו האחרון, "זעפרן", הוא הספיק לראות את התעשייה משתנה לו מול הפנים, את חשבון הבנק שלו מתרסק לרסיסים ואת מחסום היצירה משתלט לו על החיים. אפשר להבין למה הוא מתרגש כל כך מאלבומו החדש, "שדות", שייצא בשבוע הבא.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ב־2005 קיבל רועה (51) הצעה שקשה לסרב לה. "שידכו לי בחור שיש לו הרבה כסף, שרצה לפתוח מועדון רוק וחיפש מישהו שיעמוד בפרונט. הסיכום היה שמתבססים על המוניטין שלי והוא שם את כל הכסף, וברגע שפותחים את המקום, עוברים לחשבון בנק משותף והוא לא מקבל החזר השקעה.
"בחרתי מקום בלהבות חביבה, קראנו לו 'ברלה'. התחלנו לשפץ. הגיעו משאיות, פרקו סחורה, הכל היה בסדר. אמרתי לעצמי, וואלה, שיחק אותה. עשינו פתיחה מדהימה, והתחילו להגיע הופעות. לא התעסקתי בכספים, האמנתי בבן אדם - ילד בן 28, שסיפרו לי שהוא חולה סרטן, מה שהתברר אחר כך כבלוף.
"כמה חודשים אחרי הפתיחה, מתקשרת אלי המזכירה בוכה ומספרת שכל בעלי המקצוע מתקשרים ומאיימים, טוענים שהצ'קים של השותף חזרו. קראתי לו, הוא מגיע כמו אלוף העולם, נכנס למשרד שלו, עושה שיחת טלפון. מישהי עונה לו 'בנק לאומי, סניף תל אביב, שלום'. הוא מתחיל לצעוק עליה: 'למה הצ'קים שלי חוזרים? תפתחי לי את התוכנית חיסכון של המיליון שקל!' היא אומרת לו: 'תקשיב, החיסכון ייפתח רק בעוד שלושה חודשים. אם אתה רוצה לפתוח עכשיו, זה יעלה לך קנס של 35 אחוז'. ואני מטבעי, אמן נאיבי שלא מבין בדברים האלה, אומר לו: למה שתפסיד 350 אלף על שלושה חודשים? בוא נשלם את החובות בצ'קים של המועדון, מהחשבון המשותף שלנו, ובעוד שלושה חודשים תחזיר לי.
"עוברים שלושה חודשים, ואז הוא אומר לי: 'תגיד, אתה חושב שאני מטומטם? אני לא מביא לך שום מיליון שקל'. לא הייתי צריך להשקיע מיליון, חשבתי על מועדון של 100 אלף. הבנתי שיש פה משחק. רצתי מהר לעורך דין שלי, שהתחיל לחקור ואמר לי, 'יוני, נפלת. בדקתי ואין לו שקל. אין בנק לאומי, זו היתה שיחת טלפון מבוימת. בוא נתבע אותו וננסה להתמודד'.
"האיש נעלם, והמועדון הפסיק לעבוד. כל חודש הפסדתי כספים, זה הצטבר לסכומים גדולים. אמרתי לארקדי (דוכין) ופבלו (רוזנברג), 'זה בסדר, אתם תקבלו את הכסף שלכם'. והם אמרו לי: 'לא, זו לא אשמתך, אתה לא צריך להחזיר לנו'.
"מכרתי את הבית, התחלתי לשלם לכולם כדי לא להיכנס לבתי משפט. רציתי רק לסיים עם זה, להוציא את זה ממני. זה נורא ואיום. 150 ספקים שאומרים לי, 'אנחנו אוהבים אותך ויודעים שזה לא אתה, אבל אתה חתום על זה'. בקיצור, סרט.
"רציתי לברוח, רציתי להתאבד, נמאס לי. יש לי ארבעה ילדים, אתה יודע מה זה? זה חתיכת תיק. זאת אחריות. הייתי קם בלילה ואומר, 'מה עשיתי להם, אין לי כסף לשכר דירה. מה אני עושה? אלוהים, תעזור לי, כל מה שעשיתי בחיי נמחק'.
"נכנסתי למבוי סתום, נפשית הייתי בדאון הכי דאון שיש. כבר לא ראיתי טעם לחיים. התחלתי לחשוב על כל מיני שטויות ודברים נוראיים. מזל שאשתי היתה איתי לאורך כל הדרך ועמדה כמו חומה בצורה.
"לא הצלחתי ליצור ולכתוב במשך הרבה זמן. לקחתי ציפרלקס איזה חצי שנה, וכלום לא עזר. הייתי ממש שקוע. המנהל שלי אז, מאיר קוטלר, התעקש שחייבים להוציא משהו, אז התחלתי לעבוד על אוסף של שירים שכתבתי לאחרים.
"באתי לערב מחווה לגיטריסט יהודה קיסר ופגשתי שם את אהובה עוזרי, היא פתאום הכניסה לי דרייב. למחרת בבוקר היא שלחה לי טקסט שלה שדיבר אלי, והתחילה לצאת לי מנגינה בלי שאני בכלל אגע בכלי. חזרתי לכתוב. התחלתי לעבוד עם קובי אוז על תקליט לשרית חדד, ופה החיים התחילו לחזור אלי. וזה הוביל אותי לכתוב את 'שדות'".
השדות לא מוריקים, הסירות כבר לא בים, העצים לא מניבים את פריים / שוב יוצאים הזאבים ממערות האיבה, לרדוף את הכבשים שמבקשים רק אהבה / זמן למחשבה, וכמה אכזבה / הסוסים שוב דוהרים, המושכות כבר לא ביד / הכבישים מפותלים וגשם עז ירד / שוב יוצאים הזאבים ממערות האיבה, לרדוף את הכבשים שמבקשים מנוחתם.
"זה השיר הראשון שכתבתי לתקליט, בדאון הכי גדול, בהשראת החוויה שעברתי. בחמש השנים מאז ועד היום התחלתי לכתוב את התקליט במקביל למה שאני עובר: המוות של אבא שלי לפני שנתיים, שזיעזע אותי חזק, וההתקרבות לדת. ברוך השם, היום הכל מאחוריי, שמרתי על כבודי ולא השארתי אדם אחד שאני חייב לו.
"הגעתי ל'טמפו' עם 100 אלף, כל החוב, והם הסתכלו עלי כאילו אני לא נורמלי. אמרו לי, 'חשבנו שזה יהיה כמו עם כל הקרימינלים, שנכנסים לפשיטת רגל ונגררים לתיקים, ובסוף מקבלים מהם שישים שקל בחודש'. העברתי את המועדון לחבר'ה צעירים, שעושים שם עכשיו חיל, והמקום מצליח, וזה הדבר הכי חשוב. כפרה על הכסף, הם לקחו אותו בכלום כסף, שילמו רק על הציוד. הפסדתי שם איזה 3 מיליון שקל.
"הבחור ההוא פתח אחר כך מקום ברעננה שנקרא 'הבמה', עקץ את כל עולם הבידור ואשתו ואז ברח לארה"ב. זאת תקופה שלמדתי בה שני דברים: שאני לא צריך להיכנס להרפתקאות שאני לא קשור אליהן, אלא לעשות מוסיקה, כי זה הייעוד שלי בחיים; ושאולי באיזשהו מקום הייתי סוג של חזיר, כי מוסיקאי עדיין לא נחשב בארץ למקצוע, ואני לקחתי את כל השפע הזה ורציתי ליצור עוד ועוד. הענשתי את עצמי.
"בשלוש השנים האחרונות חזרתי להופיע, וכתבתי גם לאחרים - לאייל (גולן), לליאור (נרקיס). לעומר אדם הלחנתי שלאגר שנקרא 'נמס ממך'. חזרתי למקומי, ואני מתמלא עכשיו מחדש".
מחאה אמיתית לפנים
רועה נולד בנתניה למשפחה תוניסאית. בתחילת שנות השמונים חבר לאלי לוזון, וב־1984 הפיק לו את אלבום הבכורה "איזו מדינה"; בהמשך שימש המנהל המוסיקלי באלבומי הפריצה של שלומי שבת, כתב לזהבה בן את השירים לסרט "טיפת מזל", הפיק לאביבה אבידן את אלבומה הראשון, וכתב עבורה את "פרי גנך". בשנת 98' הוציא אלבום סולו ראשון, כשחווה אלברשטיין משמשת היועצת האמנותית שלו.
הוא מהיוצרים הפוריים בארץ: יותר מאלף שירים כתב, הלחין או עיבד, ובהם הלהיטים "כותל המזרח", "את לי אור", "זודיאק", "לכי אחרי במדבר", "חברים בכל מיני צבעים" ו"נעימת השיכורים". ב־93' נכנס גם לטלוויזיה, כמנהל המוסיקלי של התוכנית "בטברנה" בהנחיית שמעון פרנס, ובהמשך הפך למגיש שלה ולאחד מעורכיה. ב־2003 הלחין את "מילים לאהבה", שביצע ליאור נרקיס באירוויזיון.
רועה כתב וערך את האנתולוגיה "סלסול ישראלי", ספר על התפתחות הז'אנר הים־תיכוני משנות הארבעים ועד ימינו; הוא חתום על סידרת תוכניות הרדיו "דרך המזרח", שבה חקר את הז'אנר לאורך השנים וקיבל עליה את פרס מפקד גלי צה"ל. "יוני עשה לנו סדר בתעשייה", אמר עליו שלומי שבת בסרט תיעודי בערוץ הראשון, "לא ידענו איך להגדיר את עצמנו, והוא המציא את המונח מוסיקה ישראלית ים־תיכונית".
מה לא בסדר ב"מוסיקה מזרחית"?
"אין לי מושג. אני לא מבין למה הם מתביישים, מזרחי זה תואר אדיר, זה הערבי הקלאסי עם התזמורות ואום כולתום ויצירות של ארבעים דקות. אז חשבתי על 'ים־תיכוני', כי אתה לוקח קצת כינור מצרי ומחבר עם בוזוקי יווני ומוסיף עוּד טורקי וקצת סן רמו ועושה מזה קוקטייל".
את הקוקטייל הזה ניסה לראשונה כשעבד עם לוזון. "באתי לחברת התקליטים עם השיר הראשון שלי, 'איזו מדינה', והם אמרו לי: 'המנגינה מצוינת, המילים לא'. ואז הגעתי לאולפן בכיכר המדינה, ופתאום אני שומע את אלי שר טקסט אחר. אביגדור בן מוש אמר לי, 'עזוב, זה יהיה להיט גם עם הטקסט החדש'. עניתי לו: 'אתם כל הזמן צועקים על קיפוח ושדופקים אתכם? אז אתם צריכים לזעוק את הזעקה הכי מחאתית שיש. זאת ההזדמנות'. התעקשתי, איימתי שאני הולך לעורך דין, ובסוף הם עשו לי טובה והשיר הוקלט כמו שהוא.
"כעבור חודש היה דיון בתוכנית 'עד פופ' על השיר, ואיך סוף סוף הגיע יוצר שהעז להביא טקסט בועט עם מחאה אמיתית בפָנים, והכניס גיטרות וקצת רוקנרול ושינה את המאטריה. זה אני, עם כל הצניעות. תמיד הייתי נועז, הגעתי ממקום של רצון לשנות. אני לא רוצה להיות דומה לאף אחד אחר. אני יכול להוציא תקליט כל שנה, אני כותב ומעבד, זה עולה לי גרושים כי יש לי אולפן בבית. אבל אם אין לי מה להגיד, אני לא אתפוס מקום של יוצרים אחרים.
"היום המוסיקה המזרחית היא כולה פופ, זה הפך להיות מיינסטרים. אין יותר את העוּד והבוזוקי והסיטאר והקאנון והחליל הערבי, הכל גיטרות ואקורדיונים. לא שומעים שם כלים אתניים, והשירה כבר פחות מסולסלת. שבלונה פופית לחלוטין, הכל סינתיסייזרים, שעטנז שלא צריך בכלל לקרוא לו ים־תיכוני. זה לא הים־תיכוני שייחלתי לו, ממש לא. פעם הטקסטים היו נהדרים - אביהו מדינה, שלמה כישור, אנשים שידעו לכתוב. אבל את מירוץ השליחים הזה לקחו למקום אחר, שאני לא מזדהה איתו ולא אוהב אותו וגם לא שומע אותו. התעשייה היא לא מה שהייתי רגיל לו".
נדמה שהמכוניות הנוצצות והאורגיות עם המעריצות חשובות לא פחות מהיצירה עצמה.
"קשה מאוד להישאר נורמלי עם כל ההערצה והכסף והאהבה. זה מסנוור, ואם אין לידך אנשי מקצוע טובים, אתה תיפול. תסתכל על שרית חדד, למה זה לא קורה אצלה? כי אבי גואטה תמיד שמר עליה במקום הנכון. כשלאמן אין סביבה טובה ובריאה, הוא נופל.
"בורגנות והסתנוורות מזיקות ליצירה. למה כל הדברים הכי חשובים במוסיקה נולדו באלבומים הראשונים? כי כשאין לך כסף לחדר חזרות ואתה מקליט באיזה מקלט מסריח, אז אתה פורץ גבולות שלא ידעת בכלל שאתה מסוגל לפרוץ. אין לך ברירה אחרת. הקושי יוצר דברים מדהימים, אבל עם ההצלחה מגיעה הנוחות, ופתאום אתה מתחיל לזלזל ולחשוב על דברים אחרים. תשעים אחוז מהשירים שיוצאים בארץ לא מגיעים ממקום אמיתי, האמן לא באמת מאמין במה שהוא עושה. הוא משקר לעצמו, כדי שיהיה לו נוח".
דודו אהרון משוויץ בזה שהוא מסוגל לכתוב שיר בחמש דקות.
"ואז יוצאים דברים לא מספיק טובים. יש גם כאלה שמחתימים את עצמם על מילים ולחן, ואז מתברר שזה בכלל של מישהו אחר. בעיניי זו שערורייה מאין כמותה. לפני עשרים שנה, עד שהיינו מגיעים לאולפן כל שיר היה עובר בין כמויות של אנשים מוכשרים, והיינו שמים דקויות על כל מילה, על עברית תקנית, עבדנו על כל שיר בכפפות של משי. כי שיר זה עולם שלם.
"אתה יודע שפעם הייתי נפגש עם הזמר לפני הכתיבה? אתה מאמין? היינו יושבים ומדברים, חווים אחד את השני - כי אם אני כותב והוא ישיר את זה, אז זאת חייבת להיות עבודה משותפת. היום אני מקבל טלפונים, 'מדבר המפיק של הזמר הזה והזה, אני אוסף לו חומר, יש לך משהו? אנחנו צריכים בטמפו של 140 BPM (קצב פעימות). ואני אומר, רגע, אולי אני אפגש איתו קודם. ועונים לי, 'לא, הוא כל הזמן בהופעות, אין זמן'. זה עצוב וכואב, כי אנחנו עוסקים בדבר כל כך יפה, כל כך יצירתי, והפכו אותו לפס ייצור.
"לפני שנה באה אלי אחת הזמרות המובילות ואמרה שנמאס לה מהבולשיט, והיא רוצה לשיר טקסטים טובים. הקראתי לה שיר שכתבתי - "הלילה כורע על ברכך / שקט מאפיין את יגונך / מגדל פעמונים בערפל / מזכיר הכל בשתיקתך / סופת הדאגה תחוג מעל". היא הסתכלה עלי ואמרה: 'לא, זה כבד'.
"הקהל לא אשם, היינו צריכים לחנך אותו, ולא עשינו את זה. הקהל מקבל רעל להמונים, מרדימים אותו. אז צריך שיהיו להיטים קליטים ולהיטים פופיים שמרקידים ועושים שמח, זה חינני וטוב. אבל גם צריך שירים אחרים. צריך באלאנס נכון, אי אפשר להציף עם המוסיקה הזאת. אני רואה מוסיקאים מוכשרים שלא מתייחסים אליהם, והם נכבים ומוותרים.
"הכי כואב לי כשאני שומע זמרים מובילים שאומרים, 'תשמע, הקהל שלי אוהב זבל', וזה ציטוט. רבאק, אתה רציני? איפה אתה בתמונה? כשאני עולה לבמה וצריך לשיר טקסט, אני חייב להיות שלם איתו. בתקופת המשבר שלי יכולתי לכתוב כל יום 'אוהב אותך, השמש זורחת, איפה את יפה שלי' - ולקבל על זה אלף דולר כל יום. אבל אני לא שם.
"שואלים אותי למה אני לא מפציץ. לא רוצה. כל שבוע יוצאים איזה שישים שירים חדשים, זה נראה לך הגיוני? אנחנו מדינה קטנה, רבאק".
הבעיה היא שברגע שמישהו מעביר ביקורת, מייד מסובבים את זה למלחמת מזרחים־אשכנזים.
"זה נמוך. לעורר את העדתיות זה הדבר הכי קל שיכול להיות. זאת בריחה, ואלה אנשים טיפשים. זה נעשה מחוסר ביטחון. הם מבינים את הבעיה, וכשאתה מעורר את זה הם נכנסים ללחץ, נבהלים ומייד תוקפים. בדיוק כמו כלב, שאם תנסה לתקוף אותו, הוא יתקוף אותך בחזרה מתוך התגוננות.
"זה לא נכון לקחת רק את הז'אנר המזרחי ולומר שזה קיים רק שם. גם בצד השני יש אותה רמה ירודה. גם במערב יש תפל וגם במזרח יש תפל, ומי שלוקח את זה לעדתיות, עושה חטא".
סוג של בית משוגעים
הטקסט הכי מזוהה עם רועה הוא "פרי גנך" שכתב לזכרו של בן כיתתו, סגן חן מורד ז"ל, שנפל בתאונה מבצעית ב־1985. ביום חמישי שעבר הוא הופיע במושבה יבנאל, ובשורה הראשונה בקהל ישבו אמו ואחותו של חן.
"מאוד התרגשתי. כששרתי מולן את השיר, הגעתי לנקודה הכי גבוהה שלי בכל הקריירה. אלו היו ארבע דקות של התנתקות מהעולם והתייחדות עם הטקסט במאה אחוז. ואם בזה שכרי, דיינו. אין לזה שום מחיר, לא פנטהאוזים ולא מרצדס ולא יאכטה. זה השכר שלנו, האמנים, ואם אנשים יבינו את זה, הם יהיו הכי מאושרים בעולם. אם אני מלחין שטות כמו 'נמס ממךְ' לעומר אדם, אז זה כל היום ברדיו ולהיט גדול, ואני ממש מתוסכל מזה".
הוא גדל בבית מוסיקלי. בגיל ההתבגרות ניגן עם אחיו בלהקת הרוק "נערי החוף", שביצעה בעיקר גרסאות כיסוי ללהיטי התקופה. בצבא שירת בלהקה צבאית, לרוב כזמר, ולאחר השחרור למד מוסיקה אצל המורה המיתולוגית לפסנתר לאה פארן. כבר 18 שנה שהוא מעורב בפרויקט של משרד החינוך "להיות כוכב", שעובד עם כישרונות צעירים ומעניק מלגות למצטיינים; בין בוגרי הפרויקט היו גם הילדים מאיה בוסקילה, נינט טייב ועברי לידר.
החודש נפתחה ההרשמה למחזור הראשון של בית הספר למקצועות המוסיקה "סיטאר", שרועה מתחיל לנהל בנתניה, ושם, לראשונה בארץ, תהיה גם מגמה למוסיקה מזרחית. הפעם לא מדובר בהרפתקה כלכלית, אלא בפרויקט של היכל התרבות בעיר, במימון העירייה.
"כשהייתי ילד לא רציתי ללמוד בקונסרבטוריון, כי אני לא מחובר למוסיקה הקלאסית. בילדותי שמעתי מוסיקה ערבית, ומשם המשכתי לרוק כבד, אריק איינשטיין וביטלס. לכן אנחנו נְלמד בבית הספר מוסיקה קלה, רוק, ג'אז, אולפן, מחשבים, הרמוניה, כתיבה והלחנה, פרפורמנס, פיתוח שמיעה ועוד מלא דברים".
למה צריך מגמה מיוחדת למוסיקה מזרחית?
"אני מסתובב בחדרי חזרות, ו־80 אחוז מהנגנים המזרחים לא יודעים להתנהג בצורה השכלתית. לא קוראים צ'ארטים, לא יודעים את ההרמוניה על בורייה, לא מפותחים מספיק. בית הספר הזה ייתן להם מענה, ירחיב להם את האופקים ויביא אותם למקומות יצירתיים שהם לא חלמו עליהם.
"פעם כדי להיות מוסיקאי היית צריך לדעת לנגן. היום תווים זה ג'יבריש בשבילם: יש להם מקלדת, הם לוחצים עם האצבע וזה מנגן להם את כל השיר, והזמר שר. אם אני חס וחלילה אומר, 'שמע, האקורד הזה לא נכון', אומרים לי, 'עזוב, זה בסדר'. יש פה טירוף מערכות מוחלט.
"אני לא יוצא נגד קידמה, הטכנולוגיה המוסיקלית החדשה שנוצרה היא מבורכת. אבל לא צריך להפוך את זה להכל. צריך איזונים. כשהאיזון מופר זה סוג של בית משוגעים, ואני לא מקבל את זה.
"מה שהכי כואב לי זה שהתקשורת גם התקלקלה. היום שולפים תקליטן בחתונה או בר מצווה ואומרים לו, 'בוא תגיש תוכנית ברדיו האזורי'. הוא לא איש מקצוע באמת, והוא זה שקובע את גורל הזמרים ואת גורל השירים שאני מוציא".
מישהו ספציפי שאתה מכוון אליו?
"בלי להזכיר שמות, זה עצוב. יש מחנאות ועסקנות. רובם זה עדר, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם. הקהל הולך שבי אחרי מה שמאכילים אותו, והכל הולך לכיוון של 'יאללה כפיים'; בודדים בוחרים לעצמם את מה שהם רוצים לשמוע. אתה מבין לאן הגענו? יש כבר קודקודים, שיש להם מחנות. אם אתה משמיע את הזמר הזה, אז אני לא אשמיע אותו, כי ההוא שלך וזה שלי. אוי ואבוי, זה מפחיד. זה נהיה שוק.
"אתה לוקח אמן שנוצר לפני 15 שנה, אז הוא הוציא עשרה אלבומים, אבל מה נשאר? מה השפיע? כלום. הוא הרקיד בלהיט תורן את המעריצים, שאפילו לא מבינים שזו עבודה בעיניים. כל הזמן זה אותו שיר עם אותה שבלונה, כי האמן הבין שלא צריך להעמיק: גם ככה מראים אותו בטלוויזיה וראשי המחנות משדרים, אז סימן שהשירים שלו טובים.
"התקשורת הפכה פאתטית בריצה הזאת אחרי הצעירים וה'שיק'. רבאק, תנו כבוד. תנו קצת חסד נעורים. יש לי קבלות, כתבתי אלף שירים במדינה הזאת, הגשתי תוכניות, קיבלתי פרסים, הוכחתי את עצמי. אם אני מוציא תקליט פעם בחמש שנים, לא מגיע לי לקבל שבע דקות בתוכנית כלשהי? אני צריך כל פעם להמציא מחדש את 'פרי גנך'?
"אז ממרומי גיל 50, כבר הבנתי את המאטריה. רוצים - סבבה, לא רוצים - סבבה. אם לא רוצים להשמיע אותי, אני אלך בדרך הקשה והאיטית.
"תראה את אסף אבידן. אני מצדיע לו. הוא שם עליהם קצוץ והראה להם מאיפה משתין הדג. החליט שהוא לא משחק לפי הכללים שלהם, והלך להצליח באירופה. זה ללכת עם האמת שלך עד הסוף. ככה זה צריך להיות".
על עקרונות ודעות אחרות
בביתו בפולג הוא מגדל עם רעייתו את ארבעת ילדיו: דור (21), מוסיקאי המשרת בלהקת הנח"ל, שירה (15) והתאומים מיתר ואבישג (10). "הבן שלי דור הולך לרוק, לצערי. הוא הולך לסבול מאוד. עכשיו פנו אליו מ'דה וויס', לחצו עליו, הבטיחו לו חצי גמר. אבל הוא אמר 'לא' והסביר להם שזאת לא תוכנית מוסיקה. שהוא יכול לבוא עם שיר איכותי וביצוע טוב, ומולו ישיר אחד שאחותו נרקומנית ואבא שלו הרביץ לו, והקהל יזדהה עם הסיפור של ההוא, ולכן הוא לא רוצה להיות שם. הוא רוצה לעשות את כל הדרך, כי הוא קיבל חינוך טוב.
"גם אני גדלתי בבית עם אהבה גדולה וחינוך לערכים. את זה אבא שלי השאיר לי חזק מאוד - לך ישר תמיד, אם אתה חייב משהו - תחזיר, אל תרמה, תעמוד על הדעות שלך ועל העקרונות שלך".
בגלל העקרונות האלה, הוא מספר, איבד את תוכניתו "שירה בשידור", שהגיש עד 2004 בערוץ הראשון.
"יום אחד אמר לי בכיר שם: 'מיקה קרני היבשה הזאת - תעיף אותה מהתוכנית. מהשבוע הבא אנחנו הולכים לשים במקומה איזו זמרת, שאני לא רוצה להזכיר את שמה, הנחתה של פוליטיקאים'. אמרתי, 'לא יקום ולא יהיה'. אז לקחו לי את התוכנית.
"אמרתי לו בפנים, 'הרי הפורמט מצליח והקהל אוהב את מיקה, אז למה?' והוא ניסה להסביר לי שזאת הנחתה של פוליטיקאים, שזה הוועד המנהל וכו' וכו', שחייבים לעשות את זה, ואם אסכים יהיו לי תקציבים. בכיר אחר תפס לי את הרגל וגער בי: 'למה אתה מתעקש? יש לך ילדים בבית, זאת פרנסה'. אחי, הרווחתי שם 30 אלף שקל בחודש, וזרקתי את זה".
לא בא לך להיות מנטור בתוכניות ריאליטי?
"אני מנטור במציאות. לקחתי זמרים מאפס - שלומי שבת, אלי לוזון, אביבה אבידן - מצאתי להם חברת תקליטים, אספתי להם שירים, עשיתי להם הפקה מוסיקלית, והם פרצו כבר בתקליט הראשון. שואלים אותי ברחוב איך אחד כמוני לא בתוכניות האלה. זה כי אין לי לשון בחוץ, אני לא יודע ללקק. לא רוצה להתחכך, לא רוצה להיות צבוע.
"תראה את מוקי. הוא ניסה להילחם בזה מבפנים, נכנס ל'אקס פקטור', עד שבשלב מסוים כנראה קיבל פטיש בראש. בפעמים הראשונות שהופיע בתוכנית הלך דוך עם האמת שלו, אחר כך קצת התחיל ליפול להשפעה מבחוץ. גם פורטיס. כסף זה שם המשחק, וזאת הנקודה שמכריעה את רוב התעשייה.
"לפני עשר שנים, איך שהתחיל 'כוכב נולד', יצאתי נגד זה. ראיתי את הנולד, אמרתי שזאת תוכנית בידור שמשלה את הילדים, שהם מסכנים וייפלו והנשמות שלהם ייפגעו, ובסוף יצטרכו פסיכולוגים. וזה בדיוק מה שקרה. היחידה שהבינה את זה היא נינט, שעשתה חשבון נפש והבינה שהיא צריכה להתחיל את הדרך מההתחלה. השאר מסכנים, אני רואה אותם מסתובבים כבויים בכל מיני אולפנים, מבינים בדיעבד מה קרה להם.
"תראה מה קורה פה: כבר היום מוכרים את חמישיית הגמר של 'דה וויס' לאירועי קיץ, בלי שבכלל התחילה העונה ויודעים את השמות. פליטי ריאליטי מופיעים בערב יום העצמאות, תופסים במות של אמנים ותיקים וטובים שעשו דרך בזכות, ושרים את השירים שלנו.
"יהודה קיסר, מירי אלוני - אתה רואה אותם ונחמץ הלב. או נחצ'ה היימן, איזה דברים הוא כתב, וואו. לצלם אותו כמסכן - לזה יש מקום בחדשות, איזה כיף לרקוד על הגווייה כשהוא מבקש אוכל. אבל כשהוא עושה מופע או מוציא שיר חדש, את מי זה מעניין? זה רוע, ממש רוע. כואב הלב. אני חי בתוך מדינה משוגעת, שאין לה שום תרבות לתרבות. די, נמאס כבר.
"נכון, זה מה שהילדים רוצים, אבל סליחה, העולם לא שייך רק לצעירים; יש פה גם אנשים מההווה ומהעבר, ואם לא תתייחס אליהם, אז אין לך זכות קיום. מדינה לא יכולה לחיות בלי העבר שלה, ואני מרגיש שבתעשייה שלנו זה מה שקרה. יש בלבול שיצא מפרופורציה. פעם היית צריך להוכיח את עצמך, היום הם מגיעים ישר לראש הפירמידה, ורק אז מתחילים את הדרך. זה לא הגיוני.
"גם בטלוויזיה זה ככה. יושב בן אדם עילג שיצא לפני שבוע מ'האח הגדול', לא יודע לדבר עברית, לא אינטליגנטי, מדבר שטויות, מטעה את המעריצים שרואים אותו. למה זה צריך להיות? המערכת השתגעה. היא רק רואה איך לעשות כסף מהאנשים האלה, למכור אותם כמוצר. יש בשוק אנשים מוכשרים, אבל הדפָרים האלה תופסים להם את המקום. תוכניות הבוקר מלאות בפליטי ריאליטי. אז מה נגיד? זה רעל, רעל מסוכן".
ואולי אתה סתם מתוסכל כי אתה לא סלב?
"אוי לי מהיום הזה שיקראו לי סלב. אני פשוט אמות. אני אמן, אף פעם לא הייתי סלב. אני מקבל הצעות מתוכניות, אבל לא רוצה. הציעו לי 150 אלף שקל לחודש צילומים, ותאמין לי, הייתי צריך כסף, איזה חור בבנק היה לי. אתה יודע כמה אוויר זה היה נותן לי? אבל אני ארגיש שם אבוד.
"שים אותי מנטור, תראה מה אני עושה שם. אני מקרקס אותם. אני לא בא לשבת על הכיסא ולהצטלם יפה, אני הולך לדבר, ואני לא אהיה כמו מוקי, אני אלך עד הסוף. אם יקרה משהו, אני אפרוש ואוציא את זה החוצה, ואגיד: כופפו אותי בכוח. הכל שם זה משחק.
"מה שנשאר לי זה רק לדבר על זה בכתבה, ואז כולם יגידו, 'הוא אומר את זה עכשיו כי לא הולך לו'. כבר שמעתי את הכל. אבל לדעתי אני אומר דברים הגיוניים, לא הזויים. אני רוצה להעביר מסרים טובים, נשבע לך, לא מקנא באף אחד. אין פה שום סגירת חשבונות, אני יושב היום במקום נכון של אחד שרוצה שיהיה פה טוב.
"תמיד אמרתי את האמת. אני לא יכול להיות במקום של צביעות ושל אינטרסים אישיים, לא מסוגל. אני תמיד אומר את האמת, לצערי. בתעשייה בז'אנר שלי יש לי אופוזיציה, הרבה לא אוהבים אותי בגלל הדעות שלי. אומרים לי, 'בשביל מה אתה צריך להגיד?'
"מה, גם את זה אתם רוצים לקחת לי? גם את מה שאני חושב? לא שזה משנה משהו, הדברים שלי, אבל אני חייב לומר אותם. אולי אחד או שניים יפנימו ויעברו לצד שלי. אחרת התעשייה תישאר שוממה וכולם יהיו בקואליציה, וזה הכי גרוע שיכול להיות".
nirw@israelhayom.co.ilצילומים: מתוך האלבום הפרטי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו