"שולה זקן הפילה את החומה שהקמת"

די, אהוד אולמרט, די. נפלה האבן האחרונה בחומת המגן. אין עוד נטורי קרתא להגן עליך בירושלים וברחבי הארץ. נכונותה של שולה זקן לשמש עדת מדינה היא כמו הי"ז בתמוז שלך. אם היא תגיע אל דוכן העדים, לא יעזרו כל פרקליטיך - זה יהיה התשעה באב שלך. חסוך זאת מעצמך, הרי אתה יודע כמה היא יודעת.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

נכון, אתה חזק. אתה לוחמני. אינך מוותר. תכונות נאות, אבל למה לך? הרי ממילא רוב מכריע בציבור כבר משוכנע כי אתה עבריין, ראש כנופיה של צווארון לבן. אתה מאמין כי ישנה את דעתו עליך רק מפני ששוב יימצאו אולי שופטים מהזן הירושלמי, אשר יוציאו תחת ידיהם מין פסק דין עקום כזה א־לה מוסיה ארד וחבריה, ששולה אשמה בראשונטורס ואתה לא?

אבל ה"למה לך" נוגע יותר דווקא למי שהולכים איתך ומעמידים לך בימה וטוענים בראש חוצות כי יש לזכותך בדין. השחיתות המיוחסת לך אינה מפריעה לחלקם. אחרים מתומכיך אינם מתעניינים בסוגיות של טוהר המידות. אבל מאמינים לך? מי? בנותיך? בני משפחתך? חבריך הקרובים? הם אוהבים אותך ורוצים לחלץ אותך, אבל להאמין לך?

באחד מערבי השבת, כשאתם סועדים אצל המחותנים בתל אביב, שאל את האורחים סביב השולחן: אתם מאמינים לי? לא אם אני יכול לצאת בשלום מהתביעה הזאת, אלא האם אתם באמת מאמינים כי לא עשיתי את המיוחס לי? ותיווכח, שלא תקבל מייד תשובה אוהדת. חלק ישתהו וחלק ינשמו עמוק ויכחכחו בגרונם, וחלק יתחילו לומר באיטיות "אני אגיד לך", ואז תבין לבד. הרי אתה נבון.

הרי זה מה שבאמת חשוב, אם צביה ויוסי וג'ני וחנינא ואתי ויצחק מאמינים לך, ומשאתה מעריך כי התשובה שלילית - כל השאר זיל גמור, לא מעניין.

אין מה לעשות, המסיכות נפלו ועתה גם היצול אולמרט־זקן שהניע את העגלה - התפרק, ואתה כבר בן 69 ויש לך הזדמנות ראשונה־אחרונה לעשות מעשה טוב: לך לקנוסה, למשרדי פרקליטות המדינה, ותרים ידיים ותנהל משא ומתן על עונשך, ותחסוך ממשפחתך את הכותרות עם הגילויים מפי זקן, ותתרץ לעיתונות כי אתה חף מפשע אבל תש כוחך, ותשלם את חובך לחברה, ואחר כך תמצא חברה כלכלית שתעסיק אותך.

וכל אלה שממול - מיכה ויעקב וירון ואליעד ומוטי ואיילה וגידי ורונן ומתי ואמיר ואילנה ועמוס וארי ואריה ורביב וגם אני - ממילא תוכל לטעון גם מאחורי סורג ובריח כי אנחנו מנוולים ורשעים. אז חבל על המתח ועל לחץ הדם והשנים המעטות שנותרו לרובנו.

שעת כושר

המלך עבדאללה לא ייענה לקריאת הפרלמנט הירדני לנצל את הדיון בכנסת על מתן היתר לתפילת יהודים המונית בהר הבית, כדי לגרש את השגריר הישראלי מארצו. אך בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן ישמעו היטב את זעקותיו של המלך - "דיר באלאק", ובעברית "ריבונו של עולם, מה אתם עושים לי עם הדיונים בכנסת שלכם?" זה מעיק על שכן ידידותי.

זכותם של היהודים להתפלל על ההר שהיה בימה מרכזית לעקידת יצחק ולמלכות בית דוד, ואפילו לישו שהפך את שולחנותיהם של חלפני הכספים. זו זכות נצחית. היא אינה מוטלת בספק. במעבה ההר מצויים שרידי בית המקדש, כפי שהזכיר פעם ביל קלינטון למאחז העיניים יאסר ערפאת, שלא רצה לדון עם אהוד ברק אפילו על חלוקת ירושלים.

אך ההצעה שיזם משה פייגלין לממש בחקיקה את הזכות הטבעית לתפילה היא שער עצמי לישראל בעיצומו של המאבק הגדול להשיג הכרה בזהותה היהודית. נתניהו ויולי אדלשטיין הצליחו למנוע הצבעה. זה הישג, אך מוטב היה לקיימה, ולהותיר את פייגלין במיעוט. ראוי לזכור כיצד התגלגלו הדברים ש"הר הבית בידינו", אבל אנו מונעים עצמנו ממנו.

במלחמת השחרור כבשו הערבים את הרובע היהודי בעיר העתיקה. במהלך נועז העביר דוד בן־גוריון בדצמבר 1949 את הבירה לירושלים המערבית. צעדו טרם זכה להכרת העולם. בערגתו לירושלים קבע מנחם בגין כי בבוא "שעת הכושר" יש לחזור לעיר העתיקה, אך מעולם לא קרא ליזום מלחמה כדי לשחרר את הר הבית.

הניתוק מהר הבית קיבל ביטוי כואב בשיר האלמותי שכתבה נעמי שמר לקראת יום העצמאות ב־67': "איכה יבשו בורות המים/ כיכר השוק ריקה/ ואין פוקד את הר הבית/ בעיר העתיקה". כמה ימים לאחר מכן תקפו הערבים בכל החזיתות ונוצרה "שעת הכושר", ובגין ויגאל אלון לחצו בממשלה לשחרר את העיר העתיקה, ושמר שינתה את "ירושלים של זהב": "חזרנו אל בורות המים/ לשוק ולכיכר/ שופר קורא בהר הבית/ בעיר העתיקה". זה הבדל אדיר, והוא בן 47 שנים בלבד.

מייד הורה שר הביטחון משה דיין להרוס את החומות, והעיר "חוברה לה יחדיו". אך כאשר שוטט בנחלת אבותינו, היפנה מי שעתיד להיות נשיא העליון מאיר שמגר את שימת ליבו לדגל כחול־לבן, שהצנחנים הניפו על ההר עם שחרורו. דיין ושמגר הניחו שהדבר יעצים את הסכסוך האלים מישראלי־ערבי ליהודי־מוסלמי, והדגל הורד.

אז נוצקה מציאות שבוודאי היתה סבירה לזמנה: שליטה ישראלית עם אוטונומיה לערבים על ההר המאכלס את מסגד עומאר וכיפת הסלע.

זה לא הישג מוחלט, אבל ניכר. בכל הסדר עם הפלשתינים יודעים הכל כי הגישה לכותל המערבי ולהר הבית לא רק תהיה חופשית, אלא העולם יכיר בריבונות הישראלית בחלק מהעיר העתיקה. כמה זה שונה מהימים שאפילו ארה"ב לא הכירה (ועדיין) בשכונת רחביה כריבונות ישראלית. ולעתיד? התפילה היהודית בהר תתחדש לאחר הפסקה בת אלפיים שנים בהסכם עם הפלשתינים, או ברוחו של בגין: בבוא שעת כושר.

השגריר האמריקני דניאל שפירו. צילום: משה שי

משאלה סהרורית

השגריר האמריקני דניאל שפירו אזר עוז ונפגש עם ח"כי השדולה למען ארץ ישראל השלמה. ההתחלה היתה סבירה. ידידתי הטובה ציפי חוטובלי פתחה במתיחת ביקורת על עמדת ארה"ב במשא ומתן המדיני, אך הקפידה על רמת טיעונים נאותה כראוי לאורח נכבד. גם יריב לוין נהג כך.

אך מי ששמע מה אמרו, ובעיקר איך התלהמו דוד (דודו) רותם ואורית סטרוק וניסן סלומינסקי - חש בושה. אמריקה לא עשתה דבר למען ישראל; עמדותיה מפוררות את היחסים המיוחדים; השגריר מזלזל באינטליגנציה שלהם בהסבירו מדוע ארצו אינה משחררת את יונתן פולארד; ומשה פייגלין דבק במשאלה סהרורית - מי בכלל צריך את הסיוע האמריקני לצה"ל? (אולי חשב כי ייבוש הקופה הצבאית יפתור את הוויכוח על השוויון בנטל. שכן, בלי סיוע אמריקני יתייתר הצורך לגייס).

עמית סגל מערוץ 2 פירסם את הסקופ משיחה שהיתה לא לפרסום. אבל הגדילה לעשות תחנת גלי צה"ל, שגילתה כי מישהו הקליט את הדיון בסתר, כגנבים בלילה. מת מסקרנות לקרוא את הדיווח של השגריר דניאל שפירו לממשלתו על ביקורו אצל חברי השדולה, מין דניאל בגוב האריות.

זרימה של עתירות סרק לבג"ץ, יו"ר מרצ זהבה גלאון. צילום: דודי ועקנין

המצלמה הלא נסתרת

מחרתיים תעלה ציפי לבני לדיון את הצעת החוק של יריב לוין וזהבה גלאון להציב מצלמות טלוויזיה בדיוני בג"ץ. אם יאושר החוק בכנסת, תהיה תועלתו אפסית ונזקו ניכר.

ברגע שבו יוצבו המצלמות - תחל זרימה של עתירות סרק לבג"ץ. מי עורך הדין שלא ירצה להצטלם? מי הגוף הציבורי שלא יבקש בימה כה נוחה לטיעוניו? חגיגה ל"עדאללה" ולפרקליטי הימין הקיצוני ולסתם עורכי דין, אשר לא רק יציפו את המוסד אלא גם יתלהמו כדי לעורר תשומת לב בקרב הצופים.

לוין סבור שבכך יאלץ את בית המשפט העליון לקבל את תפיסותיו התאומות לאלה של דניאל פרידמן. לוין ופרידמן רצו לצמצם את "זכות העמידה" - ההיתר הניתן לציבור לבקש התערבות רחבה של בג"ץ נגד עריצות השלטון. אך התוצאה תהיה הפוכה. מפני שגם אם העותרים יודעים מראש כי יידחו, הם ירוויחו מה שקרוי "זמן מסך". לעיתים זה יעדם - טלוויזיה, לא הכרעה שיפוטית.

המצלמות ישפיעו לרעה גם על התנהגותם הטבעית של השופטים. לדיון הענייני יתווסף מיני־מופע־דוגמנות. אין אדם שנוכחות מצלמת טלוויזיה אינה משפיעה על התנהלותו. בהיותי כבר מנחה מנוסה ומורגל ב"ערב חדש" נערכה לי בדיקת לחץ דם, לרבות במהלך התוכנית. למחרת חייך אלי הפרופסור אהוד גרוסמן: "בוא ואראה לך מתי הנחית את התוכנית בטלוויזיה". התוצאות הצביעו על עלייה מסוימת בלחץ הדם בשעת השידור. כך גם השופטים. מצלמת טלוויזיה מתפעלת את גוף האדם.

זה גם לא יהיה ניסוי בלבד כפי שסברה פעם נשיאת העליון דורית ביניש שהשתעשעה בהצעה להציב מצלמות. כאשר הן יוכנסו לאולם המשפטים לא יהיה אפשר עוד להוציאן. זה כוחן וקסמן ונזקן.

כאשר משעמם בכנסת

בשיר מרטיט שפירסמה זלדה לפני כ־40 שנים כתבה כי, "לכל איש יש שם שנתנו לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו", ועוד: "גם קומתו ואופן חיוכו והאריג וההרים וכתליו וחטאיו וכמיהתו, ושונאיו ואהבתו וחגיו ומלאכתו ותקופות השנה ועיוורונו והים ומותו", ועכשיו נוסף על אלה עוד גורם - ד"ר עדי קול מיש עתיד.

במה שנראה כמהלך תמוה השיגה במליאת הכנסת רוב להצעת חוק, שלפיה יוכל כל ילד בן 10 ומעלה לפנות על דעת עצמו לבית המשפט ולשנות את שמו. ראובן מאס בשם שקיבל בלידתו? עדי קול תסדיר שיוכל להיקרא רונאלדו; משה - מסי; ועוד הלשון נטויה.

עליבות לכנסת, ואגב - מדוע שלא יורשה במלאות לו 13, כמתנת בר מצווה, לשנות גם את שם משפחתו?

שגיאה יפה

בשנים שבהן למדו עדיין תנ"ך ברצינות ובעל פה, הכיר כל תיכוניסט את הסיפור המזעזע על הילדים שלעגו לנביא אלישע, והוא קילל אותם. ואז, "ותצאנה שתיים דובים מן היער ותבקענה ארבעים ושני ילדים". כך בדיוק.

תהיתי מדוע הכתיר מאיר שלו את הרומן הסוער העכשווי שלו "שתיים דובים". לא הייתי נדרש לכך אלמלא ההסבר המצוי בין דפיו. ברגע דרמטי שאל תלמיד את מורתו: אם נכתב בתנ"ך "שתיים דובים", מדוע היא כועסת כשהוא וחבריו אומרים "שתי שקל ושתי ילדים"?

אתה צודק, השיבה לו המורה, אבל "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתי דובים זו שגיאה יפה". יש סופרים שהיו משלמים הרבה מאוד כדי לשגות שגיאה יפה כזאת. LIKE LIKE LIKE.