משחק ילדים

מהיום שבו הצגתי כאן את עצמי כאבא גרוש, וכמי שנחשף לפתע לצד לא מוכר במציאות הישראלית, נפל דבר בחיי. בין שארצה בכך ובין שלא, הפכתי להיות כותל לאבות גרושים. יועץ, מרכז מידע, וטישו לעת מצוא. בהתחלה זה היה בלתי נסבל. שום דבר לא הכין אותי לעוצמות העוול והטמטום, הנבזיות והרוע שעמדתי לפגוש על בסיס יום־יומי. ההזדהות עם כל סיפור היתה מיידית וצליפות המידע חתכו בבשרי, אבל עם הזמן התרגלתי ברוך ה', והיום אני יכול לפתוח את הבוקר עם קפה וקרואסון ולקרוא בתיבת הדוא"ל שלי את המסר "אני בן 73, נכה 100% ורוצים להעיף אותי מהבית", למלמל "אוי", ולהמשיך בחיי מתוך תקווה שאף אחד לא יבחין בדפיקה שיש לי בשאסי. כי זאת המשמעות הפשוטה של גירושים כואבים - דפיקה בשאסי. עם כל הכרוך בכך. 

כמי ששומע סיפור חדש ולא ייאמן כמעט מדי יום, נדמה לי שכבר מותר לומר בקול רם שיכול להיות שמשהו באמת מתחיל להשתנות בגיזרת האבות הגרושים. אני, שרק על עצמי לספר ידעתי, מתחיל לשמוע צלילים אחרים. זאת בסך הכל צללית של סנונית ראשונה, ובכל זאת, פה ושם אני פוגש אבות שנשמעים פחות נואשים. פה ושם מגיעים מסרים מארגוני נשים, והן רוצות להיפגש. נשים לוחמניות שעד אתמול התייחסו לכל גבר כאל גוש של אלימות, ונחרו בבוז כלפי מאבקם של אבות גרושים להישאר אבות במשרה מלאה, מעוניינות לשוחח וגם להקשיב, ובעיקר לעצור סוף סוף את המלחמה המגוחכת בנוסח "הבנים על הבנות". מלחמה שהמפסידים הגדולים ביותר שלה הם הילדים, ואילו המרוויחים הגדולים - כי מאחורי כל מלחמה מסתתרים סוחרי נשק שפרנסתם על הדם - הם משרדי עורכי דין מסוג מסוים.

על דבר אחד אין מחלוקת והוא הנתונים היבשים - והמייבשים - של מספר הזוגות המתגרשים בישראל. אפשר להתפלסף עד מוות סביב שאלת הגורמים להתפרקות ההמונית של כל כך הרבה משפחות בישראל, ואיך זה קשור למצב הכלכלי, והערכי, לתרבות הסיפוקים והפייסבוקים, הטלוויזיה הממארת וזרמים פמיניסטיים קיצוניים שמזכירים לכולנו מה קורה לכל "איזם" ברגע שהוא שוכח להתעדכן. אלו הם נושאים מעולים לדיון ולוויכוח, אבל זה לא ישנה את העובדות, ולא יבטל אפילו תיק גירושים אחד. כל עוד אין ילדים בתמונה זאת לא בעיה. גירושים ללא ילדים, זה משחק ילדים. אבל ברוב המקרים יש ויש, והם קרובים להיות שליש מילדי ישראל. ומה אנחנו עושים איתם?

איור: עציון גואל

בבסיס הדברים יש כמה עובדות פשוטות. עובדה אחת היא שהגברים השתנו והאבהות השתנתה. מכאן שגם הזוגיות השתנתה. חלפו עברו ימיו של תסריט הגירושים הקלאסי ובו גבר מנוול וחסר לב לוקח לו פרגית צעירה, קונה חליפה לבנה ומפנה עורף לאשתו הנאמנה ולילדים, כדי לפצוח בחיים חדשים אי שם באקפולקו. יש עדיין מקרים כאלה והם כואבים, אבל זה כבר מזמן לא התסריט הנפוץ. 

למרות זאת המערכות בישראל עדיין חושדות בכל אב גרוש. תלונות שווא - בעיקר על אלימות - הן חלק מהרפרטואר הבסיסי שעורכי הדין מציעים ללקוחות, ומערכות המשפט, הרווחה וההוצאה לפועל משתפות פעולה ומעמידות את שירותיהן הטובים, למען המטרה הנעלה של הפיכת הפרידה למכוערת ולקשה כמה שיותר. בארבע עיניים אמרה לי משפטנית אחת: "אל תיקח את זה אישית, זה רק פרוצדורה", והשאירה אותי מאובן. בלי להתבייש הם נוהגים גם לשבץ בהסבריהם את הקלישאה המחוצפת "למען טובת הילד", צירוף המילים השחוק והמחולל ביותר בעברית, חוץ מ"מתים באוהלה של תורה" ו"חברתנו עושה את המיטב כדי להעניק ללקוחותיה בלה בלה". פה ושם היו נשים שהרוויחו מזה עוד כמה אגורות, אבל מה שנשבר ללא תקנה היה היכולת של צמד ההורים הזה לתקשר אי פעם, והרי אתה לא יכול לגדל ילד בלי תקשורת סבירה בין ההורים. גרושים ככל שיהיו. ופה לא מדובר על ילד אלא, כבר אמרנו, על דור של ילדים.

זה זמן יודעים כולם שימיו של המשחק העקום הזה ספורים. אתה לא יכול לשטות בכולם כל הזמן. ובכל זאת יש שדולות מסוימות שמתעקשות להתייחס לכל האבות הגרושים כמיטב המסורת ההיא. לחשוד בעצם האבהות ואולי בכלל להוציא את הגבריות אל מחוץ לחוק. רוב חברי הכנסת, גם ההגונים שבהם, פוחדים מהנושא הזה - ובעיקר מארגוני הנשים - עד מוות. וגם אני לא הייתי חוזר לכתוב על כך, אלמלא באמת התחלתי להאמין שמשהו משתנה אט אט לנגד עינינו.

איך משנים הרגלים כל כך מושרשים? איך עוקרים תרבות מקולקלת שמפרנסת יפה מאוד את מחרחריה? קודם כל מכירים באמת אחת פשוטה: הורים שמתגרשים יישארו משפחה עד יומם האחרון, ועדיף שזאת תהיה משפחה טובה ומגוננת. הבעיה היא שלרוב הזוגות לוקח בערך 20 שנה להבין את האמת הפשוטה הזאת ואז הילדים כבר גדולים, כועסים ופצועים. בזמן שלקח להם להבין את זה, הצליחו ההורים הנִצים לחולל כמעט כל נזק אפשרי, בעידוד עורכי דינם הממולחים ובאין מפריע. בחלק גדול מדי מן המקרים הילדים היו חלק משדה הקרב, אם לא שדה הקרב עצמו. הם הטקטיקה, התחמושת, השכפ"ץ והאו"ם, במלחמה המיותרת והפרועה שבסופה יניח עורך דין את נעליו הבוהקות על שולחנו עמוס הצעצועים המטופשים, ויספור את הכסף.

העובדות די מחורבנות, על כך אין מחלוקת, ונדמה לי שגם על המסקנה אפשר להסכים: אם עדיין לא למדנו להתחתן כראוי, לפחות נלמד להתגרש כמו שצריך. זה תפקידם של המדינה, המחוקקים והחברה הישראלית כולה. כי אם לא נתעשת, אנחנו בוראים כאן מפלצת, ומגדלים דור שאיש מאיתנו לא יכול לנחש לאן יגררו אותו הכאב, המרירות, הבלבול וחוסר האמון, שספג במהלך הגירושים של הוריו.