הייתי בפגישת עבודה סטנדרטית, ותוך כדי הנהונים תקפה אותי התחושה ש"אני בדרך למשהו". השרירים התחילו לכאוב בלי שהופעל עליהם מאמץ, פרצתי בהתעטשויות במינון לא חוקי, וגירוד מרגיז עלה בגרון והתחבר לכאב ראש אקסקלוסיבי. כל הטוב הזה הבהיר לי שכמו בחוק לגיוס חרדים, קורה משהו, אבל לא ברור אם זה ייגמר טוב.
בימים הראשונים עוד הצלחתי לתפקד כרגיל. אבל די מהר, ברגע שחבילת הטישו נכנסה לתמונה, אנשים סביבי התחילו לקלוט מה קורה. בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע שהעיניים הדומעות זה בגלל שאני עובד על סיפור אישי מרגש לעונה הבאה של "מאסטר שף", אבל כשהתחלתי גם להשתעל, זה היה הסוף.
מהעבודה התקשרו להגיד שממש לא צריך אותי והתחננו שלא אגיע. הוריי אמרו שהם לא מתגעגעים, ואין צורך שאבוא לבקר. אשתי הקצתה לי מגבת משלי עם ציור של שודד ים, כדי שלא אעביר לבנות את החיידקים, ודרשה שאשתעל רק לתוך המרפק, כי ככה אמרו באיזו תוכנית בריאות.
התנועה המשונה לתוך המרפק גרמה לעוברי אורח לחשוב שאני תימהוני או משוגע. בבנק חשבו שאני עומד לשלוף אקדח וקידמו אותי לראש התור, בבתי קפה הושיבו אותי ליד החלון, בתור לסופר עמדתי לבד. אימהות שראו אותי הסתירו את עיני ילדיהן ועברו לצד השני של המדרכה. במשך כמה ימים הייתי קווזימודו הגיבן מנוטרדאם. פריק שמקומו בקרקס עם איש הפיל, הגמד והאישה עם השפם.
ואז, אחרי כמה ימים של משחקים מקדימים, המחלה פרצה בשיא תפארתה, עם חצוצרות וזיקוקים. שפעת בסגנון הכל כלול, שהפילה אותי לקרשים בנוקאאוט אחד. שם במיטה, בחושך, לבד, כשאני קודח מחום ומדמיין שסקרלט ג'והנסון עושה לי אמבטיות סודה, הבנתי שאלה הרגעים שבהם אתה לומד מיהם באמת החברים שלך. לתדהמתי, התברר לי שאף אחד. אף אחד לא רצה להיות חבר שלי בשבוע הזה, במיוחד לא עכשיו, כשבתי החולים העמוסים ממילא נאלצים - בגלל המשבר בהדסה - לארח ירושלמים מסכנים שנמנעו עשרות שנים מירידה לשפלה.
איור: טל לזר
בהמתנה הארוכה לרופא פגשתי עוד עשרות אנשים במצב דומה. בעלי משפחות, אנשי עסקים, עצמאים ושכירים, מלח הארץ, שהגיעו לרופא בכוחותיהם האחרונים כי אף אחד לא רצה לקחת אותם. אחד סיפר שנהג המונית שהביא אותו אפילו לא חיכה לתשלום. "התעטשתי - ותוך שנייה הוא כבר לא היה שם". אחר סיפר שאשתו הוציאה נגדו צו הרחקה, ועכשיו אסור לו להתקרב לבית ברדיוס של קילומטר.
סיפרתי לרופא שאני גוסס. זה לא עשה עליו רושם. הוא המליץ לי לנוח ולקחת תרופות להורדת חום, ונתן לי אישור שמותר לי לרחם על עצמי בדרגה שבע מתוך עשר. הוא גם אמר שמותר לי להיאנח ולקטר שלוש פעמים ביום אחרי האוכל, למשך עשרה ימים.
חזרתי הביתה די אופטימי וגיליתי שהורחקתי מכל פעילות משפחתית, וחדר השינה הוא המתחם היחיד שמותר לי לשהות בו. לנשיא אוקראינה כבר התייחסו יותר יפה. הבנות ניסו להקל עלי וציידו את החדר בפינוקים כגון טישו אלוורה, פח אשפה צבעוני ונר בריח אקליפטוס. פעמיים ביום מישהו עשה טובה והחליק מתחת לדלת מגש עם טוסטים ותה. אבל כל זה לא שיפר את מצב רוחי.
המצב החמיר אחרי שהתחלתי לפתח שיעולים טורדניים נוסח מגרש השדים, בעיקר בלילה. לבקשת הגברת הראשונה עברתי לסלון ונרדמתי על הספה תוך כדי צפייה בשידורים חוזרים של "סיבה למסיבה" בערוץ 1. היינו יותר צעירים, זה אני יכול להגיד בוודאות.
כשהעוזרת הגיעה בבוקר העבירו אותי למרפסת, שם ישבתי עגמומי ליד כמה שטיחים שהוצאו לאוורור. מהפחד שהעוזרת תפספס עם חובט השטיחים ותחבוט גם בי, טיפסתי על המרזב וחזרתי לחדר השינה.
השמועה על מחלתי התפשטה מהר והביאה איתה גל של עצות. חבר אמר: "שכב במיטה ותתפנק. קרא ספר, תראה טלוויזיה". אבל העיניים הדומעות לא איפשרו לי לקרוא שורה, וכאב הראש הוריד לי את האיי.קיו לרמה ש"היפה והחנון" נראה לי פרויקט מורכב מדי.
אחרים יעצו שאשקיע את כל הוני ברכישת סמבוכל, ויטמין סי, אכיניצאה ותרופות הומאופתיות. אמא שלי לחצה על פרופוליס, וחמותי המליצה על חליטת קורנית, וורבנה, ועל קמומיל עם ג'ינג'ר, כי "זה מעביר לך את הכל ביום".
ניסיתי הכל, אבל השילוב של האדוויל והדקסמול סינוס עם החליטות של השורשים והאכיניצאות עשה לי סמטוחה בבטן ופתח חזית בריאותית נוספת, שממש ביאסה אותי.
ניצלתי את האישור מהרופא והתחלתי להסתובב בבית, לקטר ולהתלונן. המסר הלא רשמי שקיבלתי מאשתי היה: "אתם הגברים יצורים חלשים ומעוררי רחמים. רק עולה לכם החום - אתם מתפרקים לחתיכות".
מבחינת הבנות נדרשתי לתפקד כרגיל. המשפטים "מה יש לאכול", "אבא, תקפיץ אותי" ו"אבא, תכין לי שוקו" נמשכו כאילו אני לא אדם שמפרפר בין חיים למוות. באחד הבקרים, בעודי הלום נזלת ותוך כדי שיחה ערה עם המרפק, החזרתי בטעות את החלב למקרר בלי הפקק. הנחתי אותו כמובן עם הפתח כלפי מטה, וכל המקרר התלכלך. קיללתי בקול רם ובערבית שוטפת (למרות שבאופן רשמי אינני דובר את השפה), ירדתי על ארבע והתחלתי לנקות. העברתי את כל תכולת המקרר למדפים העליונים, ובעודי זוחל על הרצפה כדי לנגב את שאריות החלב, התגלגלה לה מלמעלה כרובית טרייה וחבטה לי בראש. כמה עלוב.
ואז, כמו בסיפורים, שחר של יום חדש עלה, ואחרי חמישה ימים חל שיפור והבראתי. קמתי ממיטת חוליי, חלש אמנם, אך חיוני ונמרץ לקראת האתגרים המחכים לי. בוא'נה, אפילו ירדתי קילו וחצי בשבוע הזה! נהדר, לא? השמש זרחה, והעולם חייך אלי.
בדרך לעבודה צילצל הטלפון. זו היתה אשתי.
"אני מרגישה שאני בדרך למשהו", היא אמרה.
yairn@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו