"דון פסקואלה" היא אופרה שלא חוסכת שבטה מקשישים. יותר נכון, מקשישים רווקים ועשירים שכרוכים אחרי בחורות צעירות. סיטואציה מעניינת נוצרה, אפוא, במשכן לאמנויות הבמה: קהל, איך לומר, כלל לא צעיר יושב באולם, צופה באופרה שלא חסה על בני גיל הזהב ונאלץ לשמוע שורות שנונות דוגמת "קשיש צריך לקושש קשישה" (בתרגום הממזרי של ישראל אובל). בכל אופרה אחרת היה נשמע מרמור, אך "דון פסקואלה" הנהדרת של דוניצטי התקבלה, בסופו של דבר, בתשואות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"דון פסקואלה" היא אולי האופרה המוצלחת ביותר של דוניצטי, קומדיה תוססת וקולחת שאינה מאבדת לרגע את האנושיות שלה. במרכז האופרה ניצב פסקואלה (ג'ורג'יו סוריאן), רווק זקן ועשיר שמעוניין לשאת כלה צעירה. סביב פסקואלה בוחשים בקלחת שלושה: נורינה, אלמנה צעירה (הילה בג'יו), דוקטור מלטסטה (דיוויד אדם מור), חברו של פסקואלה וארנסטו (אלסנדרו סקוטו די לוזיו), אחיינו הצעיר של פסקואלה שמנושל מירושתו. השלושה רוקמים מזימה, שלפיה נורינה תתחפש לכלה חסודה ותתחתן עם פסקואלה, תאמלל אותו ותניא אותו מהרעיון לשאת כלה צעירה.
במאי האופרה, גרישה אסגארוף, נעזר בצוות זמרים שמבין תיאטרון ואוהב לשחק. אסגארוף הציב את ביתו של פסקואלה על במה מסתובבת וכך יצר באלגנטיות כמה מוקדי התרחשות: פנים הבית, החצר האחורית והיציאה הצדדית.
הצד המוסיקלי היה פחות מרשים. לג'ורג'יו סוריאן, בס ותיק (בן 60), כבר אין היכולות הווקאליות להחזיק תפקיד כמו של פסקואלה והיה מכמיר לב לשמוע אותו נאבק באריות המהירות שכתב לו דוניצטי. כמוהו גם תזמורת ראשל"צ, בניצוחו של דיוויד שטרן, שנשמעה לי תשושה ונטולת ברק. הזמרים הצעירים היו טובים יותר. הילה בג'יו היא שחקנית בחסד ובעלת קול מדויק, וסקוטו די לוזיו הפגין קול טנור ערב לאוזן. מילה טובה מגיעה גם למקהלת האופרה הישראלית, שהיתה פשוט מעולה בתפקיד הקטן שניתן לה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו