חוק השוויון בנטל: חוזרים אל מלחמת התרבות

גיוס כ־5,000 חרדים לצה"ל בעוד כמה שנים הוא צעד בעל חשיבות מסוימת לצמצום העדפתם בהשוואה לצעירים הנקראים לדגל בגיל 18. גם הצטרפותם למעגל העבודה חשובה, אם כי מפריזים בערך ההישג. שכן רבים מהם ממילא מתפרנסים מיגיע כפיהם בעודם רשומים בישיבה, אבל עושים זאת בהיחבא ובמחשכים כדי לא לשלם מסים ולא לאבד את הקצבאות מקופת "הממשלה הציונית".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מה שחשוב בחוק הנקרא "שוויון בנטל" הוא שאיבת הנוער החרדי מן הגטאות הרוחניים בירושלים ובבני ברק למגע עם ליבת החברה הישראלית. אריה דרעי ומשה גפני מש"ס ומיהדות התורה אינם יכולים למנוע מפגש בשק"ם בין חייל חרדי נשוי שמלאו לו 24 לבין נערה ונער, שהגיעו זה עתה מהתיכון החילוני. שיחת החולין ביניהם מאיימת על האוטוריטה של הרב בישיבה.

חוק השוויון בנטל הוא הדגל או הסמל המתנוסס מעל מלחמת התרבות המתנהלת בישראל במלוא עוזה. דוגמה לקרב זעיר היא הח"כ הבוטה והמחוספס של הבית היהודי, מוטי יוגב. הוא קצין צה"ל מוכר, שבבקשו הצבעה חוזרת על הפעלת סנקציות פליליות נגד משתמטים חרדים מגיוס, נותן ביטוי למלחמת התרבות המתחוללת בקרבו, בלי שכלל יבחין בה, בין ציוניותו לבין התחרדותו. זו קלאסיקה של מלחמת תרבות.

מאז החלו היהודים לחזור למולדתם ידעו מלחמת תרבות מחזורית. מה היה "פולמוס השמיטה" - האם לעבד את האדמה בשנה השביעית? - אם לא התמודדות בין הציונות המשכילה והדתית - לבין ההווי החרדי שדבק עדיין בחלק מהחלוצים?

ומה היתה "מלחמת השפות" בטכניון ונגד אליעזר בן יהודה? ומה היא "תורתו אומנותו" עם קום המדינה אם לא מלחמת תרבות?

מלחמה זו מתנהלת בעת ובעונה אחת בכמה חזיתות. אישור החוק על העברת סמכויות הגיור לרבני הערים הוא קרב במלחמת התרבות; וכמותו העיכוב שכופים החרדים על ישראל ביתנו בחקיקת "ברית הזוגיות"; ודחיקת רגלי תלמידים מזרחים מבתי הספר; והסירוב החרדי לאשר תוכנית ליבה מוסכמת ללימודי החובה; וכמותם גם המאבק הדרמטי המתנהל במסדרונות משרד החינוך בסוגיית שיעורי האזרחות, שבהם תגיח קרן אור או ישלוט החושך בתלמידי התיכון באשר למשמעות הציונות והיהדות והדמוקרטיה.

איש אינו יודע עדיין אם חוק השוויון בנטל, שנרשם שלשום כהישג של יאיר לפיד, אכן יצא לדרך. החרב המתהפכת של חילופי הממשלות או הבחירות המוקדמות עלולה להפוך אותו לאות מתה. לפי שעה יש לו ערך הצהרתי בלבד. אך גם זה משהו.

מתווה לשלום

בתחילת השבוע נפגשתי עם אחד ה"לשעברים" הבכירים שידעה ישראל מעודה. יש לו ניסיון אישי רב במשא ומתן מדיני בשירות אחת מממשלות הליכוד. כתומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, אמר לי, הוא "עדיין אופטימי". תהיתי בהסתמך על מה, והוא שירטט בפניי מתווה מעניין:

הנשיא האמריקני ברק אובאמה יציג בפני בנימין נתניהו את הנייר האמריקני. צפויה התנגדות (גם מרמאללה). אין לה משמעות, מי זוכר את 14 ההסתייגויות של אריאל שרון ממפת הדרכים של ג'ורג' וו. בוש? הן היו רק רעש לעידוד עצמי.

ככל שנתניהו ואבו מאזן יסתייגו בקול רם יותר - כך יהיה אפשר לקיים את הקואליציה הנוכחית, והדבר חשוב מאוד למשא ומתן. הרעש יאפשר לציפי לבני וליצחק מולכו מזה, ולסאיב עריקאת מזה לפעול לצמצום הפערים. הדבר אפשרי.

איך? שאלתי אותו. כיצד, למשל, בסוגיית המדינה היהודית?

יש לו ניסיון רב־לשוני בניסוח. אפשר לכתוב כי שני הצדדים מסכימים למהלך זה או אחר ברוח החלטת עצרת האו"ם מ־47' שבה נאמר כי תקום בארץ ישראל מדינה יהודית.

ומה הפתרון לאגן הקדוש בירושלים?

האזור יימסר לשליטת האל ויתנהל בידי שלושה שליחים - יהודי ונוצרי ומוסלמי. אמצעי הניהול יישמרו, אלא אם כן יוסכם פה אחד על תיקון, שינוי.

לאחר כיווץ הפערים יגיע רגע האמת. לא של ישראל או של הפלשתינים אלא דווקא של האמריקנים. אם הם יהיו נחושים - ייקראו הצדדים לקמפ דיוויד. הפעם יוזמנו לאתר האמריקני חמישה: ישראל, הפלשתינים, ירדן, מצרים וסעודיה. היחסים הנוכחיים בין ישראל לבין מדינות הליגה הערבית - טובים מכפי שהיו בעבר.

לאורך כל המפגש תפעיל ארצות הברית לחץ רצוף על הצדדים בתוספת פיתויים כלכליים ואיומי חרם סמויים מאירופה.

תכנון מדיני כזה יבשיל להסכם. בישראל יימצא לו רוב ניכר בכנסת ואפילו מוחץ בבחירות הכלליות, אם כי ייתכן שהמפה המפלגתית תשתנה לבלי הכר. בפלשתין? אין לדעת, אבל אם אבו מאזן שוב יחמוק כפי שנהג עד כה - ישראל תזכה, לפחות, במשחק הנקרא "מי אשם".

ומה יכריע בליבו של נתניהו? התמודדות בין חששות, איומי ההתנגדות של קהלו הטבעי בימין לעומת חששו מהחרם הבינלאומי שיסתעף.

כדאי לרשום ולתייק. בעוד שנה יהיה אפשר לערוך השוואות.

לאן נעלם הפרקליט?

עיינתי בסיכומי ההגנה של אהוד אולמרט במשפט הולילנד, ומצאתי להפתעתי כי שמו של הפרקליט הראשי שלו אלי זהר נעלם.

תהיתי אם ה"אלי־יוק" הזה מכסה על משבר בשורות הסנגוריה? שמא זהר נעים ההליכות ונשוא הפנים - חלק על סגנונו המחוספס והמקניט של עורך הדין רועי בלכר, אשר בראיון עם ד"ר אילנה דיין ב"עובדה" הציג את שולה זקן כשקרנית.

אך נאמר לי שלא כן. זהר עסוק בעניינים אחרים והניח לבלכר להוביל את הסנגוריה של אולמרט. עד כדי כך ששמו אינו נזכר ברשימת הסנגורים? נעלם מפתיע.

יש עוד נעלמים כאלה בסוגיית השחיתות בהולילנד. המסקרן שבהם מבחינה ציבורית אינו בעל אופי פלילי. זקן ועורכי דינה חגגו במהלך המשפט את טיוטת עיסקת הטיעון שעשתה עם הפרקליטות, אשר לפיה ייגזרו עליה 11 חודשי מאסר בלבד. אך זקן חזרה בה לפתע וסירבה לחתום. מי דיבר איתה, ומה נאמר לה כדי שתיסוג ותיקלע־תיכלא בעמדה המסוכנת שבה היא מצויה עתה?

ויש גם צד לשוני משעשע־עצוב בשלב זה של שלהי משפט הולילנד. אולמרט מכנה את זקן - "מושחתת".

שיחת חדר כושר

ביום שלישי לפנות ערב, במכון כושר בצפון תל אביב, נפגשו שלושה לשיחה מזדמנת, שתוכנה הוא כאלומת אור על בעיה מציקה. השתתפו בה מתאגרף (להלן "הרוסי") והיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין והפרסומאי הבכיר אודי פרידן. שיחתם מדברת בעד עצמה:

וינשטיין: אני לא ישן מספיק טוב... צריך שמונה שעות.

הרוסי: אולי אתה לדאוג?

וינשטיין: בכלל לא מודאג, בכלל לא.

פרידן, שעמד מן הצד, התערב: ככה זה באמת נראה.

וינשטיין: מה אתה מתכוון?

פרידן: אתה מבין טוב מאוד, אתה רגיל לסחוב זמן. אז אסביר לך: אתה לא מודאג ולכן העם מודאג. זה היה צריך להיות להפך, שאתה תהיה מודאג והעם לא יהיה מודאג.

וינשטיין (לאחר הרהור): מישהו שאל אותך אם רוצים לשמוע את דעתך?

פרידן: כן, אתה שאלת למה אני מתכוון.

וינשטיין: אז אשלח לך תודה מחר, לא היום, טוב?

פרידן: גם מחר לא תשלח. יש לך את כל הזמן שבעולם... לא בוער לך כלום. הנאשם ימות, העד ימות, מה בוער?

וינשטיין: נו, יפה, אני רואה שאתה מבין בדברים האלה.

פרידן: כולם מבינים. אני רק אומר לך את הדברים בפנים, ואתה יודע מה? אתה צריך לשמוח. היו מלכים שהתחפשו לאנשים רגילים והלכו לשוק לשמוע מה חושבים עליהם. הנה, אתה לא צריך ללכת לשוק.

וינשטיין: טוב, בסדר.

פרידן: הלוואי שיהיה בסדר. אני בטוח שתזכור את השיחה הזאת. לפחות תדע שלא כולם מטומטמים.

בהסתלקו הוסיף - וד"ש לאביגדור ליברמן.

מדוברות משרד המשפטים הגיבו כי מדובר בשיחה בלתי חשובה מן ה־Locker room ואולי אפילו הומוריסטית.

עץ או פלי

נכלמתי לקרוא פרוטוקול מתומצת מישיבת ועדת הכנסת, שדנה השבוע בהארכת סמכותו של יולי אדלשטיין למנות בכל דיון יושב ראש נייד לוועדת החוץ והביטחון. הסאגה המביכה אמורה להסתיים מחרתיים, אבל בהיעדר הסכם בין בנימין נתניהו ליאיר לפיד נאלץ יו"ר ועדת הכנסת צחי הנגבי לדון בהצעה להאריך את מינוי יושב הראש הנייד עד לחודש מאי.

רק שאז העיר הנגבי כי אילו ידע שיו"ר הכנסת מתנגד להצעה, לא היה מעלה אותה כלל לדיון. בפועל יש שני מועמדים - הנגבי ועופר שלח - והוויכוח הוא מי יכהן ראשון ומי יבוא אחריו. היעדר ההכרעה כה מביך, שנכון עושים יצחק (בוז'י) הרצוג, המאיים לעתור לבג"ץ, והיועץ המשפטי של הכנסת אייל יינון, המזהיר מפני תסבוכת חוקתית, והתנועה לאיכות השלטון, שתובעת הכרעה מיידית.

יש פתרון: נתניהו ולפיד יסתודדו בחדר ויגיפו את התריסים. יטילו מטבע, עץ או פלי; ואולי יכריעו באצבעותיהם - זוג או פרט; ואפשר גם ב"אבן, נייר ומספריים".

יעלה מי שיעלה ראשון בגורל, והם ייצאו מחייכים לעיתונאים ויודיעו כי לאחר שיקול דעת מעמיק בחרו ביו"ר קבוע ומוסכם, שיכהן ראשון. אך שלעולם לא יספרו לציבור כיצד באמת נפלה ההכרעה. זה בדיוק הפרק על זכות הציבור לא לדעת.

למה שתק ס' יזהר?

דיוקנו של הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר) תואם את "יפי הבלורית והתואר" לחיים גורי. בשנים שלאחר מלחמת השחרור היה סמילנסקי מין עמוס עוז. שמו הלך לפניו עם "חרבת חיזעה" ו"השבוי" ו"שיירה של חצות", ועיקר העיקרים - האפוס הגדול על המלחמה, "ימי צקלג".

כלתו בפועל ניצה בן־ארי פירסמה עתה את הכרך הראשון במונוגרפיה עליו - "ס. יזהר, סיפור חיים". יזהר נולד ב־1916 כשבפיו כפית הכסף של אצולת האיכרים ברחובות (דוד של אביו, היה משה סמילנסקי). הוא כיהן כח"כ מטעם מפא"י ורפ"י, וכפרופסור באוניברסיטה עורר סערה כשטען כי אי אפשר לחנך לערכים.

רבים ביקשו את קרבתו, ובהם גם נשים שגרמו צער רב לרעייתו נעמי (עודה בחיים). פרופסור בן־ארי לא החמיצה דבר, אם כי הקטעים הבעייתיים בחייו ייכללו בעיקר בכרך הבא.

הוא הותיר אחריו חידה גדולה, תהייה ממושכת. בתחילת שנות ה־60 נדם סמילנסקי ונטש את הספרות למשך יותר משלושה עשורים. כמעט נשכח. אך במלאות לו 80 החליט המו"ל הייחודי אהד זמורה לגאול אותו משיממונו ופירסם את כתביו במהדורה מצומצמת וערך לכבודו מסיבה בביתו. הייתי עד כאשר זמורה פנה לשמעון פרס וביקש לרותמו למהלך שיעניק לסמילנסקי את פרס נובל לספרות, ואילו הוא משך בכתפו: "ידוע שאני פעיל למען סופר אחר". גם האחר - עוז - טרם זכה.

מדוע יבש עטו? במלאות לו 90 פירסמו בנו הפרופסור ישראל סמילנסקי ובן־ארי חוברת שהוקדשה לסיפור "המרכבה של דוד משה". בסיומה חשף הבן קורט מסוד השתיקה: הסיפור נכתב ב־1960. הוא היה האחרון בסיפורי הסידרה "רגליים יחפות", שנדפסו ב"דבר לילדים". הם היו למורת רוחו של העורך אוריאל אופק (או מנחם תלמי), שפירסמם "רק משום כבודו, שכבר היה סופר חשוב וחבר כנסת". אחרי "הכרכרה" (או סיפור אחר; ד"מ) אזר (העורך) אומץ וכתב ליזהר שהוא מבקש "לא לשלוח עוד סיפורים כאלה". יזהר נעלב וחדל לכתוב. הוא שב לכתיבה רק מקץ 33 שנים בספרו "מקדמות".

בני ערובה

כאוהד מכבי תל אביב כעסתי על העונשים הכבדים שהוטלו עליה. התעניינתי מדוע קבוצה עומדת לדין על התפרעות אוהדיה. האם מענישים את התזמורת הפילהרמונית כאשר מישהו בקהל מעורר מהומה? הרי זה עניין למשטרה. רק שהסבירו לי כי חוקי פיפ"א הופכים את הקבוצות לבנות ערובה של האוהדים. בסדר.

לא בסדר. שבוע לאחר מכן נתפס אוהד אשר השליך מוט למגרש. המצלמות היקרות שהציבה הקבוצה והסדרנים לכדו אותו והעבירוהו למשטרה. למה גם במקרה כזה מעמידים את הקבוצה לדין וקונסים אותה בכמה אלפי שקלים? האם על כך שלא ניחשה מראש מי מהצופים ישליך חפץ למגרש? מה זה, טוטו־עבריינים?

אין זאת אלא שמישהו החליט כי תמיד צריך לפטם את מנגנון העסקונה של עולם הכדורגל בקנסות. זה עוול לכל קבוצה, לא רק למכבי.