שחף סגל מטפס על קירות - בעזרת יד אחת

כששחף סגל, לוחם סיירת גולני, הבחין שאצבעות יד שמאל שלו זזות בפעם הראשונה, עשרה חודשים אחרי הפציעה הקשה שלו במבצע עופרת יצוקה, הוא לא ידע את נפשו.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"זה היה יום שישי. עמדתי במטבח בבית שלי בגן יבנה, ליד אחותי סיוון. ניסיתי להזיז את האצבעות, לחשתי להן 'תזוזו כבר' - והן עשו קפיצה מזערית. צעקתי לסיוון: 'הן זזות, הן זזות!' לא יכולתי להירגע, הייתי באקסטזה. אמרתי לה, 'תגידי לי שאני לא מדמיין. הן זזות?' הסתכלתי על האצבעות, ושוב נתתי להן את הפקודה הזאת, שלא עבדה עד אז, ושוב הן זזו. התרגשתי כמו ילד. חיבקתי אותה, וקראנו לאמא שלי. אמרתי לה, 'אמא, את לא מאמינה, האצבעות שלי זזות'. כשהראיתי את זה לרופא שלי, הוא אמר לי: 'טוב, נו, זאת יד של גולנצ'יק, היא לא ידעה שהיא אמורה להפסיק לעבוד'".

הוא פייטר. אחד שלא מרים ידיים. כשהרופאים רצו לקטוע את ידו, התעקש שיעשו הכל כדי לחבר אותה מחדש. כשהפיזיותרפיסטית אמרה לו שאסור לו להשתולל עם הספורט כי זה ממש מסוכן ליד שלו, הוא לא סיפר לה שהוא מטפס על קירות. שלוש פעמים בשבוע הוא מטפס לגובה רב, עם יד מתפקדת אחת. ובשבוע הבא ירוץ שחף (25) במרתון סמסונג תל אביב.

"היכולות שלי ביד השמאלית הכי בסיסיות. אני מצליח לפתוח את האצבעות ולסגור אותן, אבל לא הרבה מעבר לכך", הוא מודה. "לפעמים, כשאני מטפס או רץ, יש לי כאבי תופת. צריך תעצומות נפש כדי לשרוד את זה. אבל אני לא מסוגל לשמוע את הצירוף הזה 'אי אפשר'. תמיד כשאמרו לי שלא אוכל לעשות משהו, נכנסתי לאמביציה מטורפת להוכיח לכולם שזה לא נכון".

מגיל צעיר החליט שישרת בגולני. רק בגולני. איך לא: אחיו הבוגר אלעד (30) ודוד שלו ובן דוד שלו, כולם שירתו בגולני. אבל כששחף הגיע לבקו"ם, בנובמבר 2006, קבעו לו פרופיל 72, בגלל המספר הגבוה של המשקפיים, ושלחו אותו לתותחנים.

"הודעתי להם שאין מצב, ושאני לא זז משם, רק לגולני. שמו אותי בכלא. בשבועיים הראשונים שלי בצבא הייתי בכלא. היה קשה, אבל לא נשברתי. אמרתי לאמא שלי: אל תישברי עכשיו. אני אגיע לשם.

"ידעתי שרק מפרופיל 82 ומעלה מקבלים לגולני, אבל אמרתי למפקדים בצבא: אני אהיה חריג. פניתי לכל ועדה אפשרית, ואחרי שבועיים הם התייאשו ממני. שיחררו אותי ממעצר והודיעו לי שאוכל להתגייס לגולני. דחו לי את תחילת השירות למארס 2007.

"לא היה מאושר ממני. אני זוכר שנעלתי נעלי הרים, שמתי אוזניות ויצאתי לריצה מגן יבנה לאשדוד ובחזרה. כמעט 20 קילומטר של אושר גדול".

שחף התגייס, עבר את כל המיונים ומבחני ההתאמה האישיים והגופניים, והגיע לסיירת גולני כ"חריג חי"ר".

"המסלול לא היה קל. לעשות מסע כומתה של 95 קילומטר זה לא פיקניק, והיו הרבה רגעים קשים. אבל כל הזמן זכרתי עד כמה רציתי להיות שם, והמחשבה הזאת נתנה לי הרבה כוח".

"הפגיזו לי את הבית"

הוא הפך לחובש בצוות שלו, בזכות הרקע שלו כמתנדב במד"א. כשהחל מבצע עופרת יצוקה ברצועה, במוצאי שבת, 27 בדצמבר 2008, הרגיש זיקה אישית מיוחדת. 

"כשהתגייסתי, ירו על גן יבנה רקטות וקסאמים. הייתי חוזר לסוף שבוע בבית ויושב עם המשפחה שלי בממ"ד, כשהמחבלים בעזה הפגיזו אותנו. רציתי להיכנס לשם ולעצור אותם כבר.

"כשאמרו לנו שנכנסים לתוך עזה, היתה התעלות רוח. עמדנו שם, צבועים בצבעי הסוואה ומאובזרים מכף רגל ועד ראש, התחבקנו ושרנו בקול 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. דיברו איתנו על הסכנות, לא שיקרו לנו. אמרו שייתכן מאוד שיהיו הרוגים ופצועים, שיהיה קרב קשה ושהאויב מכין לנו הפתעות.

"אבל כולם הלכו בראש מורם, בלי פחד. זה היה מפגן עוצמה אדיר. ירדנו מהאוטובוסים והתחלנו לצעוד בבוץ, עם הרבה כוחות אחרים. אוגדה שלמה נכנסה בלילה הזה לתוך עזה. מעלינו חגו מסוקים ושיגרו טילים, מאחורינו היו התותחנים שירו ללא הפסקה, לצידנו היו טנקים שטיווחו מטרות, ולידנו לוחמים מגבעתי ומהצנחנים ומיחידות אחרות.

"הסמל שלי היה סמ"ר דביר עמנואלוף. הוא היה זוג הברזל שלי, זה שאני חייב כל הזמן להיות איתו בקשר עין צמוד. הוא סגר את הכוח, ואני הייתי החובש של הצוות, כך שהלכנו יחד אחרונים. הרעיון הוא שאם תהיה הסתבכות עם נפגעים, הסמל והחובש יוכלו לתפקד, להעניק עזרה רפואית ולפקד על הפינוי בשטח.

"המחבלים לא הפסיקו לירות עלינו. היו מטענים ואש מרגמות, היו כבר פצועים בכוחות שנעו לפנינו. הפגזים שרקו ונפל מצדדינו, מלפנינו ומאחורינו. חבר שלי מהסיירת, ליאל כהן, נפצע אנושות בראשו.

"בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, אחרי שעות של הליכה, נכנסנו למטע, ופתאום שמענו לידנו שריקה אדירה. דביר ואני קפצנו הצידה, לתוך הבוץ, וניצלנו. הפגז נפל ממש מטרים מאיתנו. הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק, צחוק מטורף כזה של ילדים. לא יכולנו להפסיק לצחוק".

בבוקר הם כבר היו בלב מחנה הפליטים ג'בליה. "התקרבנו לבית שהיינו אמורים להיכנס אליו, ואז שמעתי צרור יריות מאחוריי. זה לא נשמע כמו רובה אם־16 שלנו. הסתכלתי אחורה, ראיתי את דביר שוכב על הרצפה. השבתי אש מהנשק שלי ורצתי לטפל בו. הוא היה פצוע קשה מאוד, ירד לו הרבה דם מאזור הראש. 

"בשנייה שרכנתי לטפל בו, הרגשתי גל של כאב עצום ששוטף אותי מיד שמאל. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא כבר לא משהו. היא התפרקה לגמרי.

"נפלתי לרצפה, ומייד באו וגררו אותי, תחת אש, לבית אחורי שהיה בערך 200 מטר משם. הכאבים היו עצומים. שאלתי את הרופא שטיפל בי 'מה עם דביר', אמר לי 'יהיה בסדר'. 'ומה עם ליאל?' אמר - 'יהיה בסדר'. 'ומה יהיה עם היד שלי?' והוא חזר שוב - 'יהיה בסדר'. הבנתי שכלום כבר לא יהיה בסדר".

שחף פוּנה במסוק לבית החולים סורוקה, עם ליאל כהן, שהיה במצב אנוש. הוא לא ידע עדיין שחברו הטוב, סמ"ר דביר עמנואלוף בן ה־22, נהרג. הוא נורה מתוך מנהרה שהיתה חפורה במקום, והיה ההרוג הראשון של צה"ל במבצע.

"רגע לפני שהכניסו אותי לחדר הניתוח שמעתי את הרופאים אומרים שהם ייאלצו לקטוע לי את היד. אמרתי להם - בבקשה, אל תעשו את זה. תחברו לי את היד, תצילו אותה. אני רוצה את היד שלי".

הרופאים נאבקו על ידו השמאלית. במשך שעות ארוכות עמלו כדי לחבר מחדש את היד, שכדור הולופוינט 7.62 מ"מ ריסק אותה, מעט מעל המרפק.

"היד היתה למעשה מפורקת לגמרי, ומחוברת רק עם העור שלה. הרופאים עשו שם נס והצליחו להשאיר אותה מחוברת בעזרת פלטינה. מאוחר יותר עברתי עוד שני ניתוחים, כדי לנסות להחזיר אותה לתפקוד".

השיקום היה מפרך. בשנתיים הראשונות הגיע לוחם הסיירת מדי יום ביומו למחלקת השיקום בתל השומר ולמד הכל מהתחלה. אחר כך, בשנתיים שאחריהן, היה בא פעמיים בשבוע.

"עברתי הרבה מאוד טיפולי פיזיותרפיה כואבים, טיפולי הידרותרפיה וריפוי בעיסוק. אתה יודע כמה פעמים שמו לי ביד אטב כביסה והייתי צריך לנסות לפתוח אותו, ולא הצלחתי? זה היה מתיש. אני טיפוס שלא אוהב לקבל הרבה עזרה, כך שכל דבר שהצלחתי לעשות לבד, אפילו בקשיים גדולים, היה עדיף בעיניי.

"התחלתי ללכת עם נעליים בלי שרוכים, כי לא יכולתי לשרוך ביד אחת. הפסקתי לאכול עם סכין ומזלג, אלא רק עם מזלג. גם צחצוח שיניים נעשה משימה קשה.

"אחרי שהאצבעות זזו בפעם הראשונה, הייתי אופטימי. חשבתי שהיד תתקדם לתפקוד טוב יותר. אבל זה לא קרה, והיה מפח נפש גדול. הכאבים היו חזקים מאוד, בלילות שכבתי ער שעות וסבלתי. עלו בראש גם כל הזיכרונות מהמוות של דביר ומהפציעה של ליאל. הרגשתי שאני משתגע.

"ואז קיבלתי החלטה שזהו. אני יוצא מזה. אני מתעלם מכל האזהרות וההגבלות של הרופאים ואנשי השיקום, שחסו על היד שלי, וחוזר לאהבה הגדולה שלי - הריצה. חשבתי לעצמי שזה מה שיציל אותי מהמצב הנורא שנקלעתי אליו".

כשנה לאחר הפציעה הוא לבש שוב את מכנסי הטרנינג, נעל את נעלי הריצה והצטרף להליכות הבוקר של אמא דליה סביב היישוב. זמן קצר לאחר מכן, התחיל לרוץ.

"התחלתי לאט, ריצה של 20 דקות. הייתי מאושר. הכאבים היו עצומים, אבל ראיתי שאני מסוגל לעמוד בזה. הגברתי קצב וזמן, והתחלתי לרוץ פעמיים־שלוש בשבוע. זה נתן לי טעם לחיים".

לפני כשנתיים נסע עם חברים לרומניה, ונתקל שם בצעירה ישראלית שלבשה חולצה עם הכיתוב "טיפוס אלפיני ישראלי". "הבנתי שיש ספורט כזה, ושאלתי אותה מה זה בדיוק. היא הסבירה לי שהיא מטפסת על קיר טיפוס מיוחד, סיפרתי לה על הנכות שלי, ואני זוכר שהיא והאחרים אמרו לי: תירגע, אי אפשר לטפס על קיר עם יד אחת. איך ששמעתי את המילים האלה, 'אי אפשר', נכנסתי לאטרף.

"כבר אמרתי לך, ברגעים האלה אני הופך לאדם פרקטי מאוד. מייד שאלתי את הבחורה הישראלית עם מי אני צריך לדבר על טיפוס קירות. היא שלחה אותי לניצן אורבך, שהיא מדריכה ראשית בקיר הטיפוס בקריית אונו. ברגע שחזרתי מרומניה נפגשתי איתה. סיכמנו שאני אנסה. מקסימום לא אצליח.

"בפעמים הראשונות נפלתי כל הזמן. אבל ניסיתי שוב, ושוב, ושוב. תפסתי ביד ימין את הפלסטיקים שפזורים על הקיר, הנחתי גם את יד שמאל, שלמעשה נותנת לי רק כיוון, וניסיתי להתקדם. זה היה קשה מאוד, אבל לאט לאט למדתי את הטכניקה, ובכל פעם השתפרתי עוד קצת. הכאבים ביד היו חזקים. היה ברור לי שאני לא מספר לאנשים בשיקום על הספורט החדש הזה. היד שלי הרי מוחזקת רק עם פלטינה, שלא מתחדשת כמו עצם רגילה אלא רק מתעייפת, והחשש הגדול הוא שבעקבות מאמץ גדול מדי תהיה התקשות של עצם ביד והיא תידפק סופית.

"האתגר כל כך הלהיב אותי, שלא חשבתי לרגע לוותר. ידעתי שאני חייב לכבוש את זה. בכל פעם עוד פיסגה. הצלחתי לעלות עוד כמה מטרים, והתרגשתי כמו ילד. ואז עוד כמה מטרים. זאת היתה פיסגת ההנאה הספורטיבית שלי. דיברתי על זה עם חברים, נכי צה"ל מבית הלוחם בתל אביב, והלהבתי אותם. הקמנו קבוצה של מטפסי קיר, ואנחנו מתאמנים יחד".

"תיזהר, ילד, תחזיק חזק"

לפגישה שלנו הוא בא בחולצה קצרה, "כי בגולני לא מסתירים את הגוף, וגם לא פציעה ביד". בחור טוב מראה, חסון וספורטיבי, שהבנות בסביבה לא נשארות אדישות אליו.

אנחנו יושבים בבית קפה, לא רחוק מקיר הטיפוס בקריית אונו. הפציעה ביד שמאל נראית היטב סביב המרפק, והאצבעות מונחות על השולחן בצורה מרושלת. למזלו של שחף, ידו הימנית, הבריאה, היא הדומיננטית. את כוס הקפה הוא אוחז רק בימין, ומדי פעם מאתגר את עצמו קצת, אוחז בכפית ביד שמאל ומניח אותה על השולחן, בלי לעשות בה שימוש אמיתי. 

בעוד כשעה יתחיל עוד אימון על הקיר. "בוא, אני חייב ללכת כבר לטפס, בוא איתי", הוא אומר, ואנחנו נוסעים למרכז הטיפוס. שחף נוהג במכונית שהותאמה לו במיוחד, עם תפוח הגה מיוחד ואביזרים נוספים.

הוא פוגש את חבריו הנכים, שאיתם הוא מתאמן, נועל את נעלי הטיפוס המיוחדות, לובש את בגדי הספורט השחורים ומורח על הידיים אבקה לבנה מיוחדת, למניעת החלקה. אחד מחבריו לקבוצה, שסובל מפוסט טראומה מאז מלחמת לבנון הראשונה, עוזר לו להתארגן.

שחף נקשר לחבל המיוחד ומתחיל לטפס. יד ימין מובילה אותו למעלה, בכוח רב, נאחזת באביזרי התמיכה שעל הקיר. בכל כמה צעדים הוא מניח את החבל על פלסטיק גבוה ומתקדם - עם יד אחת. פניו מאדימות, מכווצות מרוב מאמץ. מדי פעם הוא פולט אנחת כאב.

כשהוא מגיע כמעט לשיא הגובה - 13 מטרים - ומביט אלינו בחיוך, אני חושש שבעוד רגע ישמוט את האחיזה וייפול. למזלנו, אם זה יקרה, יש למטה מזרן שימנע את החבטה.

לא מעט מתאמנים בריאים מביטים בו בהשתאות. אחד מהם מפטיר, "זה ממש נס, המטפס הזה".

סימון פרבשטיין, מנהלת עמותת "תקוות", שמלווה את שחף בכל צעד שלו מאז הפציעה, לא מפסיקה לתמוך ולעודד. "תיזהר, ילד, תחזיק חזק!" היא צועקת לו כשהוא מתחיל לעשות את דרכו חזרה.

העמותה שלה מלווה מאות נפגעי טרור ופצועי צה"ל, שרוצים להשתקם בספורט לסוגיו. לשחף הגיעה כששכב במחלקת השיקום בתל השומר, והוא התחבר אליה. מאז, היא מספרת, היא לא זזה ממנו.

"אנחנו מממנים לשחף את הביגוד המיוחד לריצה ולטיפוס, את האימונים, את התשלום על התחרויות, ביטוח, תוספי מזון ועוד. נקשרתי אליו מאוד, כוח הרצון שלו וההישגים הספורטיביים שהוא הגיע אליהם, במצבו, מדהימים אותי בכל פעם מחדש. לפעמים, אחרי אימונים, הוא בא אלי הביתה לאכול. הוא בן בית אצלי, הבנות שלי מאוד אוהבות אותו. עכשיו אני הולכת לרוץ איתו גם במרתון תל אביב. הוא ירוץ שם 10 קילומטרים, וזה מדהים. זה דורש מאמץ אדיר מבחינתו".

לפני כמה חודשים שכר דירה בראשון לציון, והחל ללמוד משפטים במכללה למינהל. איך הוא כותב בשיעורים? הוא לא. "זה כמעט בלתי אפשרי גם לכתוב ביד אחת וגם להחזיק את הדף, אז אני מבקש מתלמידים אחרים שישלחו לי באי־מייל את סיכום השיעור. את המבחנים אני עושה על המחשב. יש לא מעט שיעורים שאני בקושי מסיים, בגלל הכאבים ביד וחוסר ריכוז".

מה עם אהבה?

"אומרים לי כל הזמן שאחרי הפציעה הפכתי להיות חסר סבלנות. היו לי קשרים זוגיים מאז, אבל לא מעט מהבנות שיצאתי איתן לא הצליחו להתמודד עם כל מה שעובר עלי. הלילות האלה בלי שינה משפיעים עלי ועל מצב הרוח שלי, והמצב של היד מעסיק אותי כל הזמן וגורם גם הרבה תסכול. אז היו כמה פרידות כואבות, ונאלצתי להשלים עם זה.

"אני כמֵה לאהבה. לאישה אמיתית שתקבל אותי כמו שאני. בספורט שאני עושה אני מרגיש הכי אוהב ונאהב. אני מחכה כבר למרתון, לאתגר את עצמי שוב. לרוץ 10 קילומטרים ולסיים עם חיוך ועם הנאה גדולה. למרות הכאבים".