תופעה: גם אתם סובלים מחרדת נהיגה?

"אני זוכרת את עצמי בתוך האוטו, גשם מטורף בחוץ, לא רואים כלום, ואני נוהגת. רועדת. לא מצליחה לנשום. קר לי, חם לי. ברור לי שזה התקף חרדה, אבל אין לי מה לעשות עם זה כרגע. אני מרגישה שכל המכוניות והמשאיות שבכביש מולי ומאחוריי עוד שנייה מוחצות אותי. אני ג'וק על הכביש, ואני רק רוצה לברוח מהאוטו".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זו היתה הנסיעה האחרונה של גילי (33) בכביש מהיר. זו שבעקבותיה היא החליטה לשים את רישיון הנהיגה שלה עמוק במגירה. העובדה שהיא כעת אמא לשתי בנות בגילאי הגן לא מקילה עליה את החיים.

"זה לא פשוט להסתדר כשאני לא נוהגת, אבל עושים קומבינות. בן הזוג שלי עוזר לי, אימהות אחרות מהגן מביאות לפעמים את הילדות, ואני גם נוסעת במוניות. כשאין ברירה - הולכים ברגל".

זה לא מחיר כבד מדי לשלם בשביל נהיגה של עשר דקות?

"זה מחיר שאני מוכנה לשלם רק כדי לא לחוות עוד התקף חרדה בנהיגה כשאני עם הילדות".

על פי ההערכות, כשבעה עד עשרה אחוזים מהישראלים בעלי רישיון נהיגה סובלים מחרדות הקשורות לנהיגה. לא כולם מגיעים למצבה של גילי ומפסיקים לנהוג, אבל יש סיכוי טוב שגם אתם מכירים מישהו בעל רישיון שלא עושה בו שימוש.

"זה קשור להמון דברים באישיות, ויכול לתקוף כל אחד", אומרת הילה וייס, מנהלת מרכז גוף ותנועה, אשר מפעיל סדנאות המחזירות אנשים לאחוז בהגה. "ראינו הכל מהכל. גברים ונשים, דתיים וחילונים, עניים ועשירים, אפילו כאלה שמחזיקים נהג צמוד ורוצים להתחיל שוב לנהוג. ראינו צעירים בגילאי העשרה, שההורים הלחיצו אותם וגרמו להם להרגיש שהם נוהגים בצורה מסוכנת או מסכנת, וגם בני 70-60, שהיו תלויים עשרות שנים בבני הזוג שלהם. הבשורה הטובה היא שזה בר טיפול, זו לא גזרה משמיים. גם אנשים שלא נהגו עשרים או שלושים שנה יכולים לחזור לנהוג".

התלונות הרווחות של האנשים המגיעים אל וייס חוזרות על עצמן: סימפטומים של התקף חרדה, המתרחש בזמן הנהיגה או מעט לפניה. "אנשים מספרים שהם חשים דפיקות לב מואצות, הזעה בחלקי הגוף ובעיקר בכפות הידיים. הם מתארים איברים ננעלים - לפתע הם לא מרגישים את הידיים או את הרגליים, ובראש רצות להם מחשבות קשות: 'עוד רגע אתה הולך לגמור את עצמך' או 'אתה תגמור מישהו על הכביש'.

"כתוצאה מהחרדות, יש אנשים שנמנעים מנהיגה ויש כאלה שהופכים להיות נהגים סלקטיביים: הם ינהגו רק בתנאי כביש מסוימים, רק בשעות היום או רק בכבישים עירוניים. הפחד הנפוץ ביותר הוא מנהיגה בכבישים מהירים. ככל שיש יותר מסלולים והמהירות עולה, כך יש יותר דברים לקלוט - גשרים, מנהרות, רכבים מאיצים או מאיטים - ולפעמים אין אפילו שוליים לחמוק אליהם. במצב הזה הפחד בשיאו".

נדבקים אליך, כמו בכספומט

רבים מהמרואיינים לכתבה הזאת ביקשו להישאר עלומי שם. גם היום, אחרי שנים שהם לא נוהגים, הם עדיין חשים אי נוחות להיחשף, הגם שסביבתם הקרובה יודעת על כך. יעל (42) מרמת גן קיבלה רישיון נהיגה בגיל 21, לאחר הטסט השלישי. היא החלה לנהוג ברכב של אביה, אבל חששה כל הזמן שתגרום לו נזק - לא מעט הודות לאב המלחיץ. "הוא כל הזמן אמר לי להיזהר, ושהוא חושש שיקרה לי משהו". 

שבועות אחדים אחרי קבלת הרישיון חוותה טראומה על הכביש. "נסעתי בצומת חולון בשעות הבוקר. היו מכוניות מכל הכיוונים, עומס מטורף. עברתי באור ירוק ואז, בדיוק כשהייתי באמצע הצומת, האור התחלף לאדום. כולם פינו את הצומת, ואני נתקעתי באמצע. עצרתי, לא ידעתי מה לעשות.

"הרגשתי כמו במטווח של מכוניות. אני זוכרת שפשוט הנחתי את הידיים על ההגה וצרחתי, כמו בסרט. הייתי האידיוטית שתקועה באמצע הצומת וכולם חותכים אותה וצופרים לה, אוטובוסים, משאיות... נהגים צעקו עלי מכל עבר, 'איך את נוהגת' ו'מי נתן לך רישיון'. הרגשתי כמו מטומטמת".

האירוע הזה, שקרה לפני יותר מעשרים שנה, לא היה היחיד. בהדרגה יעל שיכנעה את עצמה שהיא נהגת גרועה - והחליטה לחדול מלנהוג.

"אמרתי לעצמי שיש נשים שיודעות לבשל ויש כאלו שלא. יש כאלו שיודעות לנהוג מצוין, אבל אני לא אחת מהן. הערצתי חברות שלי שנוהגות טוב, נהגות שודים. לא היו לי התקפי חרדה קלאסיים, אבל הרגשתי שאין לי ביטחון, ופחדתי מהחולירות בכביש. באירופה יודעים לנהוג ואפשר לסמוך על הנהגים האחרים, אבל אצלנו, כשאין לך ביטחון את צריכה לסמוך רק על עצמך. את צריכה להיזהר ולשמור על עצמך בשמונה עיניים, כי נהגים אחרים לא מאותתים, צופרים בהיסטריה, חותכים באלימות ונדחפים בגסות. ואני לא ידעתי להגיב לדברים האלה. לא עמדתי על שלי בכלל, למרות שבחיים אני הרבה יותר אסרטיבית. אז החלטתי שאני מעדיפה לא לנהוג מאשר לממש את הסטריאוטיפ של 'האישה שנוהגת גרוע'. לא רציתי להרוג את עצמי או אחרים על הכביש. שיחררתי את עצמי מההגה".

כיוון שכל חייה התגוררה במרכז הארץ, התרגלה יעל במהירות לסיטואציה החדשה, כאישה צעירה שאינה נוהגת. "לא גרתי במקום שכוח אל. חייתי כמה שנים בתל אביב, נעזרתי במוניות, באוטובוסים ובחברים, ולא הרגשתי לרגע שהנהיגה חסרה לי. 

"כשהגיעה האגרה של חידוש רישיון הנהיגה, לא חידשתי. אמרתי לעצמי שזה לא נורא, ושאם אחליט פעם לנהוג, אלמד מההתחלה, וזה רק יעזור לי, למען ביטחוני האישי. החברים והמשפחה התקשו בהתחלה להבין את זה. לא הבינו מה הסיפור שלי. זה היה מוזר לאנשים".

רק כשהתקרבה ליום הולדתה ה־40, כשהיא כבר נשואה ואם לילדים, חשה יעל שהיא בשלה לשינוי. "פתאום התחלתי להסתכל על החיים אחרת. פתאום דברים מסוימים פחות הפחידו אותי. אמרתי לעצמי שרישיון ייתן לי עצמאות, ושאני זקוקה לזה".

הדרך חזרה לכביש לא היתה מפחידה כפי שחששה. 15 שיעורים בלבד נטעו בה את תחושת הביטחון המספיקה כדי לגשת לטסט. "השיעורים היו מאוד מצחיקים. הפעם הייתי אסרטיבית, עברתי תיאוריה במכה ראשונה, וגם הטסט עבר חלק, למרות שנפלתי על בוחן קפדן. כשנודע לי שעברתי, זה היה רגע של שמחה צרופה. הרגשתי שסימנתי וי ענק ושעשיתי משהו חשוב בשביל עצמי. הוכחתי שאני כן יכולה לנהוג".

כשחזרה לכבישים גילתה שלא הרבה השתנה בעשרים השנים שחלפו. "אין כבוד למרחב האישי שלך, נדבקים אליך כמו בכספומט, ויש הרבה כוחניות בנהיגה. לזה אני עדיין לא מתחברת.

"אין בי כבר פחד או רתיעה, יש לי ביטחון, אבל לא ביטחון מופרז. אני נוהגת כשצריך. לא הרבה, ובעיקר באזור המרכז. אני לא נהנית מנהיגה, לא יכולה לומר שיש לי אהבה גדולה לכביש. אבל לפחות אני יכולה לנהוג כשמתחשק לי".

בדומה ליעל, גם אירית כהנים (56) מבני ברק לא נהגה במשך שנים ארוכות. "כשהייתי בת 15, חברה טובה שלי נהרגה בתאונת דרכים, והאירוע הזה השפיע עלי מאוד. בגיל 20 למדתי נהיגה, היה חשוב לי להוציא רישיון. עברתי הרבה מורים והרבה טסטים, עברתי בטסט הרביעי, אבל לא הייתי משוכנעת שאנהג. חשבתי הרבה מה יקרה לי אם אפגע במישהו, זה היה לי כל הזמן בראש. אם אתה פוגע באדם אחר, הולכים גם החיים שלך".

הניסיון הראשון שלה מאחורי ההגה הסתיים במפח נפש. "זה היה באחד מימי חופשת פורים, בבני ברק. היה צפוף, בלאגן, כבישים עמוסים, מכוניות צופרות. מהר מאוד הבנתי שזה לא היה יום טוב להתנסות, אבל החוויה הזו הכניסה בי פחד עמוק. זה היה קשה מדי".

יותר משלושים שנים היא לא נהגה. שילמה את אגרת חידוש רישיון הנהיגה, ומדי פעם לקחה כמה שיעורי רענון, אבל לא חשה שיש בה האומץ הדרוש כדי לשוב לכביש. רק על סף היציאה לפנסיה מוקדמת מעבודתה בבנק, כשהשתתפה בסדנה לנשים ושמעה הרצאה על שיקום הביטחון העצמי, התעורר בה הדחף לנסות שוב.

"נמאס לי להיות תלויה באוטובוסים ובבעלי ובילדים. בכל פעם הייתי צריכה לבקש ממישהו שייקח אותי לקניות בסופר או לכל מקום מרוחק אחר. זו תלות לא נעימה. ידעתי שכשאהיה בפנסיה ארצה לנסות שוב לנהוג. אבל חששתי. המחשבה מה יקרה אם אפגע במישהו, חלילה, לא הרפתה ממני. כשהעליתי את הנושא בסדנה אמרו לי שאני גורמת לזה לקרות, ושאני צריכה ללמוד לחשוב אחרת. היום אני מבינה את זה". 

לפני שש שנים הלכה כהנים לסדנת "דרייב" במרכז גוף ותנועה, בלי הרבה ציפיות. "אני מהדור של התקליטים, ופעם, כשהיתה שריטה בתקליט, לא היה אפשר להוריד אותה. לא האמנתי שמישהו יוריד לי את השריטה הזו. גם בני המשפחה שלי לא האמינו שאחזור אי פעם לנהוג. אבל נתתי לעצמי את הצ'אנס.

"בשיעור הראשון בסדנה הבטיחו לנו שלשיעור ה־15 נבוא כבר במכוניות שלנו. אף אחד לא האמין.

"אחרי עשרה שיעורים הביאו לי מורה נהיגה, שישב ברכב שלי. לא רכב של מורה לנהיגה, שיכול לבלום במקרה הצורך - אלא הרכב הפרטי שלי. התקדמתי איתו קצת בכל פעם. כשנסענו מבת ים לכפר סבא הרגשתי שעשיתי את זה, שהגעתי רחוק".

אחרי שחזרה להגה, החלה לאתגר את עצמה. "בהתחלה נסעתי מבני ברק לקניון איילון, ואחר כך לכפר הירוק, ובהמשך לנתניה. פעם חשבתי שאנהג רק באזור המרכז, היום אני מבינה שהרכב נוסע, ואני רק צריכה לנהוג. אחרי הפעם הראשונה זה נהיה הרבה יותר קל. כבר נסעתי לבד לירושלים, ולפני שבוע נסעתי לטיול באזור בת חפר. כל נסיעה כזו נראית לי מאוד גדולה, אבל החוכמה היא לשבור את המחסומים האלה. היום, אם אני לא נוהגת יום או יומיים זה כבר יותר מדי בשבילי, אני מרגישה בחוסר.

"לנהוג לבד זו תחושה של חופש. אני מדליקה רדיו ושרה בקול רם. זה משהו שלא עשיתי בגיל 20. ורק אחרי שחזרתי לנהוג הבנתי כמה זה מפריע שאת לא עצמאית, שאת מחכה שמישהו יעשה לך טובה. כשאת בתוך זה, את לא מודעת".

לי זה כן יקרה

כרמלה גוטליב, פסיכולוגית קלינית מומחית בטיפול בפחדים ובחרדות ממכון אדלר, עבדה עם עשרות אנשים שסבלו מקשיי נהיגה. היא מדגישה כי מדובר במקרים שבהם המטופל או המטופלת לא חוו תאונה או טראומה גדולה, אלא שהתקף החרדה שחוו בנהיגה הוא מבחינתם הטראומה.

"כמו כל התקף חרדה, גם זה שבנהיגה מופיע בפתאומיות, ויכול להתבטא בדפיקות לב מואצות, רעידות, כאב בטן וסחרחורות. אלו תגובות פאניקה, שמלוּות בפחד ממוות או באיבוד שליטה. אין שום סימן מקדים ואין שום סיבה להופעתן הפתאומית. אם אדם חווה התקף כזה פעם או פעמיים בזמן נהיגה, נוצרת תגובה של 'הימנעות': הוא יימנע מלחזור על הפעולה, כלומר, יימנע מנהיגה.

"זו יכולה להיות הימנעות טוטאלית, ירידה מהכביש, או שהנהיגה נעשית סלקטיבית: רק בתוך העיר, רק באור יום, רק למקומות מוכרים. תלוי מה האדם אומר לעצמו, ומהי עוצמת ההתקף שחווה. רבים מוותרים על נהיגה בכבישים מהירים, ואחרים לא נוהגים בשעות עומס או בפקקים, כי הם חוששים שלא יהיה להם לאן לברוח כשיצטרכו". 

זה קורה בעיקר לאנשים שהם חרדתיים באופיים?

"כן, אם נחקור את אישיותם נגלה אצלם נטייה לחרדתיות, שבאה לידי ביטוי בנהיגה. זה עשוי לקרות גם לנהגים טובים מאוד וזהירים מאוד. ברגע שאדם חווה התקף חרדה בזמן נהיגה, ההתקף כבר מתחבר אצלו לנהיגה. מרגע שנעשה הקישור הזה, הוא יימנע מלחזור לנהוג. זה לא רציונלי, כך שקשה למנוע את זה". 

אולי הם פשוט רואים יותר מדי חדשות, או סרטי קולנוע אפוקליפטיים.

"לאו דווקא. אצל אדם בעל נטייה לחרדות, כל דבר יכול לגרום לחרדה - ספר, סרט, משהו שמישהו סיפר לו. הוא הופך את זה לתסריט, ומספיקה מילה אחת או הבזק של מחשבה כדי שייווצר אצלו תסריט מלא. בזמן התקף, אנשים חרדתיים מפתחים מחשבות קטסטרופליות בסגנון 'לי זה כן יקרה', הפוך ממה שאנשים אחרים עושים באופן טבעי, שזו הכחשה. הסובלים מחרדה משוכנעים שהם יאבדו שליטה על הרכב, או חוששים מאוד ממה שיעשה הנהג ברכב הסמוך. הם מרגישים אחראים על כל מי שנוהג". 

גוטליב מציינת כי ככל שעובר יותר זמן בלי טיפול, ההימנעות הופכת לדפוס התנהגות. "עקרונית, אפשר לחיות עם הפוביה הזו, ולפעמים היא אפילו מניבה רווחים משניים - כולם צריכים להסיע אותך ולעמוד לרשותך, יש תירוצים למה את לא יכולה להגיע לכל מיני מקומות. אבל יש גם מחיר: איכות החיים שנפגמת, והבושה".

בגלל זה הם חוזרים בסוף להגה?

"לא, בדרך כלל יש גורם מדרבן, משהו שקורה אחרי חמש או עשר שנים, שגורם לאדם לרצות פתאום לפתור את הבעיה. למשל מעבר דירה, עבודה חדשה או גירושים והצורך להסתדר לבד. בכל מקרה, גם הסביבה יכולה להניע מישהו לחזור לנהוג, אבל מי שצריך לעשות את השינוי זה הוא עצמו. ככל שעובר זמן רב יותר, המשימה קשה יותר, אבל לא בלתי אפשרית".

תרופות יכולות לעזור?

"לרוב לא, כי הן יכולות להשפיע על הערנות בנהיגה. הטיפול היעיל המוכר לנו הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). בחלק הקוגניטיבי מנסים לשנות את דפוסי החשיבה השגויים באמצעות שיחות וליצור תסריט חיובי במקום התסריט השלילי שיש למטופל בראש. המטופל לומד איך לנהל דיאלוג עם החרדה.

"בחלק ההתנהגותי נותנים משימות - למשל חשיפה הדרגתית למקור החרדה. אם מישהו פוחד לנסוע בחושך, אז מבקשים ממנו לנסוע קצת לפני שמחשיך, שיתרגל לאט לאט. בנוסף, מציידים את המטופל בכלים להתמודד עם הסחות - נשימות, הרפיה, שתיית מים.

"חבל לסבול כשיש חרדת נהיגה, וחבל להתבייש. אפשר להתמודד עם הבעיה הזאת. בדרך כלל, טיפול ממוקד וקצר מועד בהחלט מסייע". 

אשתי יותר טובה ממני בחניות

דבורה (30) מחולון, נשואה ואם לפעוטה, עברה תאונת דרכים, כנוסעת, ממש לפני הוצאת הרישיון. בגיל 18 למדה נהיגה ועברה בטסט הראשון.

"התחלתי לנהוג ברכב של הוריי. אבא שלי היה פחדן בכל מה שקשור לנהיגה, אז חבר שלו ליווה אותי כמה פעמים לנסיעות ארוכות. פעם אחת נהגתי לבד מהבית לתחנת הרכבת, מרחק של חמש דקות, וזה הספיק לי. לא נהניתי מהנהיגה. אחרי הנסיעה הזאת הפסקתי לנהוג".

איך הגיבו הורייך? החברים?

"בהתחלה גילו אמפתיה. אחר כך איבדו את הסבלנות. ניסו לגרום לי לנהוג - חברים, הורים, אחר כך בעלי. כולם. טענו שזה יקל עלי מבחינת עצמאות, והשתמשו בכל נימוק אפשרי בסגנון הזה. הקשבתי, אבל לא השתכנעתי".

הפחד המצמית שהיא חווה בנהיגה קשור באחריות שהיא חשה כלפי אחרים. "אין לי בעיה להרוג את עצמי, אני מפחדת להרוג מישהו אחר. את הנוסעים שאיתי, נוסעים זרים. גם כשבעלי, אחותי או הוריי יוצאים לכביש, אני אומרת להם להיזהר, ולפעמים מבקשת שלא ייסעו בכביש כזה או אחר. אני בפאניקה שכל נסיעה יכולה להיגמר באסון. כשהם נוהגים בשעות מאוחרות או ליעד רחוק או במזג אוויר סוער, אני דואגת. לא פעם אני מוותרת על בייביסיטר של בני משפחה רק כדי שהם לא יצטרכו לנסוע אלי ובחזרה".

לפני שנכנסה להריון אזרה אומץ ולקחה כמה שיעורי נהיגה, אבל מאז שילדה את בתה, לפני שנה וחצי, היא מרגישה שיש לה יותר מה לאבד, ושוב מתקשה לנהוג. "אני מיציתי".

זה לא מפריע לך, בייחוד כאם לתינוקת?

"אין ספק, אבל סיגלתי אורח חיים שמתאים למצבי. יש לי נגישות גבוהה לכל מה שאני צריכה - תחבורה ציבורית או הגעה רגלית למקומות חיוניים. בישראל זה בעייתי מאוד לא להיות בעלים של רכב, במדינות אחרות יש הרבה יותר פתרונות לפחדנים כמוני". 

מה תעשי כשבתך תרצה לנהוג?

"אני אהיה אמא חרדתית".

לא במקרה, רוב המרואיינות לכתבה הן נשים. המגדר עדיין משחק תפקיד על הכביש, וגם בחדרי הטיפול. "אולי, וזו השערה, גברים פחות נוטים לפתח חרדת נהיגה, כי נהיגה נחשבת למשהו מאוד 'גברי'", אומרת כרמלה גוטליב, "אבל זה לא שאין להם חרדות אחרות. הם פשוט לא מדברים על זה. לנשים קל יותר להודות בזה ולבוא לקבל טיפול". 

הילה וייס מסכימה: "מגיעות אלינו יותר נשים, לא כי נשים סובלות יותר מהחרדה הזו, אלא כי גברים ישמרו על זה בסוד. יחפשו תירוצים ויסבלו בשקט". 

מי שהחליט להפסיק לסבול בשקט הוא ישי (49), המתגורר במרכז הארץ, נשוי ואב לשלושה. "כשהייתי צעיר, זה לא עניין אותי ולא היה לי דחוף, לכן דחיתי את זה", הוא מסביר. "בגיל 31, כשהכרתי את אשתי, התחלנו ללמוד יחד נהיגה, ושנינו הוצאנו רישיון. אחרי שלוש שנים קנינו רכב והתחלתי לנהוג קצת. בזמן הנהיגה הרגשתי שאני נלחץ. כשהתיישבתי מאחורי ההגה, היתה לי תחושה פיזית לא נעימה. הרגשתי שאין לי שליטה, שאני לא מבין מה צריך לעשות.

"חששתי שאני לא מסוגל לעשות מה שאחרים עושים. נהיגה היא קבלת החלטות מהירות כל הזמן, תוך כדי תנועה, ודאגתי שאני לא מקבל החלטה נכונה בזמן, ובאוטו כל טעות קטנה יכולה להיות קטלנית. נגיד, אם איחרת בשנייה בסטייה מנתיב לנתיב - בום. האחריות הזו הלחיצה אותי, וחשבתי שלא אוכל להתמודד איתה".

מאיפה הגיעה הפוביה הזאת?

"אין לי מושג, לכאורה לא היתה שום סיבה. לא עברתי שום תאונה או טראומה, וכאילו, ממה יש לפחד? לא היה לי שום הסבר לזה".

אז אשתך הפכה לנהגת של הבית.

"כן. אף פעם לא התגאיתי בכך שאני לא נוהג. רק המשפחה ואנשים קרובים ידעו. כשדיברו לידי על נהיגה, הייתי מעביר נושא. סיפרתי חצאי אמיתות.

"אני זוכר את עצמי מסתכל על חברים שלי, איך הם נוהגים ורק אני לא. רק לי יש פחד. לך תסביר לאנשים מדוע כשאתה נכנס לאוטו יש לך דופק מהיר ואתה נלחץ".

הפגיעה התבטאה גם בחיי המשפחה. כשרק הורה אחד יכול להקפיץ ילדים לגן, לבית הספר ולחוגים מוטל על כתפיו עומס רב, לפעמים לא הגיוני. "זה היה מצב לא נעים. אשתי לקחה את המושכות, והפער בינינו בתרומה למשפחה הלך וגדל. העובדה שלא נהגתי הוסיפה לחיים שלנו קושי ומתח. השאלה למה אני לא נוהג והיא כן היתה כל הזמן באוויר. ואני הגבר בבית, זו היתה עוד נקודה בעייתית".

לפני חמש שנים החליט ישי לצאת מהלופ שלו ולחפש פתרון. "אני לא מאמין בפתרונות קסם. כל דבר צריך לבוא מהחלטה וממחויבות שלך", הוא אומר.

"הלכתי לסדנה של 'דרייב'. בפעם הראשונה אחרי עשר שנים, נכנסתי עם מדריך לאוטו והתיישבתי בכיסא הנהג. רעד לי הפופיק.

"אחרי שני רחובות הרגשתי טוב יותר. לאט לאט נרגעתי. בסדנה למדתי לנשום נכון בזמן הנהיגה, לא להילחץ. לחלק את התמונה הכוללת של הדרך, כך שאוכל להבין איפה אני נמצא, ואז לחבר את התמונה מחדש ולדעת מה אני עושה בכל רגע נתון.

"היום כבר אין לי שום פחד או לחץ. החזרתי לעצמי את השליטה בחיים, ניצחתי במלחמה. אני מאמין שאין סיבה שאדם בריא בגופו לא יוכל לנהוג כמו כולם. אבל אני עדיין חושב שלא קל לנהוג בישראל - בטח לא בתל אביב, שזה ג'ונגל".

זה שינה את הקשר עם המשפחה?

"ברור. הפכתי להיות משמעותי בבית. הנהיגה היא היום כלי שימושי עבורי, וחלק מהשגרה שלנו. וחוץ מזה, אני נוסע עם חברים לטייל, לבלות, זה מעבר למטלות הרגילות ביום־יום". 

יש עדיין הבדל בין מיומנויות הנהיגה שלך לאלו של אחרים?

"לפני מסלולים חדשים אני צריך ללמוד את המסלול, פחות או יותר. לא סומך רק על 'ווייז'. ולאשתי יש מיומנות שלי אין: היא הרבה יותר טובה ממני בחניות, תאמיני או לא".

סצנות בכי באוטו

"איך שאתה בנהיגה, ככה אתה בחיים - זו השתקפות", מסבירה וייס, שמפעילה סדנהות ותהליכים פרטיים המיועדים למימוש פוטנציאל ולצמיחה אישית. "כל אחד קולט את העולם דרך החושים. הכביש הוא גם מקום חברתי, יש כל הזמן אינטראקציה, וכשקיימים קושי וחוסר ביטחון בחיים הפרטיים, הם עשויים לבוא לידי ביטוי בכביש".

התהליך שמציע בית הספר משלב מפגשים פרונטליים ואימוני נהיגה מעשיים. "אנחנו מציעים תהליך אינטגרטיבי משולב עבודה, עם גוף, מגע ודמיון מודרך. העיבוד הרגשי מתבצע בשיחות, ואימוני נהיגה מעשיים מתבצעים ברכב, עם מאמני נהיגה. בכל סדנה יש עד עשרה משתתפים, כל אחד עובר אבחון מקיף, והתוצאה משקפת אילו אירועי חיים גרמו לאותו אדם לאמץ מנגנון הגנה כזה או אחר".

לפני הקבלה לסדנה עוברים הנרשמים אבחון פרטני על ידי פסיכולוגים. הסדנה כוללת 15 מפגשים בני שלוש שעות ואימוני נהיגה של 12-10 שעות עם מורה נהיגה מוסמך. המחיר: כ־8,500 שקלים. מי שבוחר במסלול פרטני ולא בסדנה ישלם כ־10,000 שקלים.

"מגיעים אנשים שלא נהגו 30-20 שנה, והם חוזרים לנהוג ומחזיקים לאורך זמן", מעודדת וייס. "לא היה לנו שום מקרה אבוד. בעקבות החזרה להגה, הרבה אנשים חשים העצמה בעוד תחומים בחיים. הולכים לרקוד, מעזים לשחות או עושים טריאתלון. משהו משתחרר שם בנפש".

יהודה עקל, מורה לנהיגה מרמת גן, מלווה בעשר השנים האחרונות בעיקר נשים - כן, שוב נשים - שמבקשות לחזור ולנהוג אחרי הפסקה קצרה או ממושכת. "95 אחוזים מהתלמידים שלי הם נשים. מבוגרות, צעירות, עקרות בית ונשות עסקים - זה לא קשור למקצוע וגם לא למצב סוציו־אקונומי או למיקום גיאוגרפי בארץ. רובן הגיעו למצב הזה לאחר שישבו ליד מישהו שנהג, ונכנס בהן פחד אדיר בגללו. יש גם כאלו שבאות בגלל אבא או בן זוג, שהורידו להן את הביטחון כשאמרו שוב ושוב 'איך את נוהגת, כמעט עשית תאונה'. משפטים כאלה גורמים לפחד משתק". 

העבודה של עקל מתחילה עוד לפני המפגש הראשון. כבר בשיחת הטלפון הראשונה, המגששת, הוא מתחיל להבין מי נמצאת מהעבר השני של הקו. "אני שומע חשש בקול שלהן. הסיפורים דומים, 'לא נהגתי 3, 5, 20 שנה', 'לקח לי שבועיים רק להתקשר אליך'. אני מרגיע כבר בטלפון ושואל שאלות מנחות. לחלק מהן לקח שבועות וחודשים להתקשר אלי, ואני מעודד אותן שהכל בסדר. אני מסביר שגם מי שלא נהגה הרבה זמן יכולה לחזור לנהוג, והן מבטיחות לי שאיתן זה יהיה שונה, וייקח מלא שיעורים". 

עקל לא נרתע. הוא צבר ניסיון רב בשיקום ביטחון עצמי של נהגות, ומוכן לכל תרחיש. "הסיפור הקשה ביותר שחוויתי היה עם אמנית בת חמישים מתל אביב, שעברה שתי תאונות קשות בחייה. בראשונה היא היתה הנוסעת שליד הנהג, שנהרג וגרם לפציעתה, ואחרי הפסקה של 15 שנה היא שבה לנהוג, ובצירוף מקרים איום ונורא, כשחצתה כביש ברחוב, בהיותה הולכת רגל עם כלבה, נכנס בהם אופנוען שנסע במהירות אדירה בלילה. הכלב נהרג והיא נפצעה קשה ועברה אשפוז ושיקום.

"בסופו של דבר, אחרי 30 שנה שבהן לא נהגה, היא הגיעה אלי. בתום תהליך של חצי שנה, 30 שיעורים והרבה עבודה קשה, עם הרבה סצנות בכי באוטו, היא הצליחה לחזור לנהוג. במקרה שלה, היא ביקשה לחזור לנהוג כי היא עברה למושב מבודד, ושם היא היתה חייבת רכב כדי להיות עצמאית. אחרי כמה זמן היא שלחה לי מכתב סוחט דמעות ועד היום היא נוהגת. חלפו מאז עשר שנים".

מה עושים בשיעור הרענון הראשון? נוהגים בכלל?

"העבודה עם נשים שכבר למדו נהיגה, ואפילו נהגו כמה פעמים בחיים, היא בעיקר פסיכולוגית. הן באות בגלל שהן חשות פחד, אני לא צריך ללמד אותן נהיגה מאל"ף ועד תי"ו. הן יודעות את הפעולות הטכניות. אלה לא לימודי נהיגה רגילים. יכול להיות שאני ארגיש שתלמידה מסוימת מוכנה כבר לנהוג, אבל בהרבה מקרים הן רוצות עוד כמה שיעורים, ואומרות שהן עוד לא מרגישות מספיק ביטחון לחזור לכביש. לפעמים תלמידות רוצות שאדבר עם האבא או עם בן הזוג וארגיע אותם, ואני עושה את זה. אני מעודד ומסביר למי שצריך מבחינה מקצועית את רמת השליטה שלה וכמה היא נהגת טובה. אני מדגיש בפני הורים שהם חייבים להשרות ביטחון, לא להציק ולא להעיר".

אם גם אתם נתקלתם במישהי - או מישהו, מספיק עם השוביניזם הזה - שאינם נוהגים, העצות של עקל יכולות לסייע בהחזרת יקיריכם אל הכביש. 

"רק לדבר לא יעזור. מורה טוב יכול להחזיר את הנהגים לכביש במהירות. צריך למצוא מורה רגוע עם סבלנות. מורים עצבניים או חסרי סבלנות רק עשויים לפגוע בתהליך. ברגע שיש רכב בבית, אני מעודד אנשים לקחת אותו ולהסתובב רבע שעה, לא יותר מזה, כשהכביש יחסית ריק. אני ממליץ לא לקחת בני זוג, הם מלחיצים, וגם לא לקחת אימהות או חברות. לנהוג קצת, להגביר בכל כמה ימים את קצב הנסיעה, הכל בשעות נוחות, לאט ובהדרגה, ולחזור לכביש. במדינה שלנו רכב זה רגליים, וחבל לוותר".