ריץ' קידס, איפה הכסף?

"אוהב כסף לא ישבע כסף", נכתב במגילת קהלת, ואורח חייהם של כוכבי "ריץ' קידס" בהחלט מדגים את אחת הפרשנויות לפסוק. גיבורי סידרת הדוקו־ריאליטי חיים מסלפי לסלפי. הם מדלגים בין חנויות יוקרה למטוסים פרטיים, נעים בין יכאטות למסיבות, ממלאים את חייהם בשופינג, שתייה ורביצה ולא פוסחים על ניתוח אירועים פוסט־טראומתיים ("להגיע למסיבה פיכחת זה הדבר הכי גרוע בעולם"; "קניית משקפי שמש היא הכי מתסכלת, זה מאלץ אותך להתמודד עם הפנים שלך"). אפשר לסכם את הנון־דרמה הזו ולכתוב שהכל הבל הבלים, אך "ריץ' קידס" היא מראה של חברה הדוניסטית, שחלקים נרחבים מתוכה שואפים לגדל את הדור הבא על ברכי פראדה ושאנל. היא לא סתם הבלחה של טמטום רגעי, אלא תוצר של השתרשות ערכים מסוימים שהפכו את החברה האמריקנית לרודפת בצע, תאבת ריגושים וריקנית.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הסידרה, אשר צמחה מתוך הטאמבלר "Rich Kids Of Instagram" (המוטו שלו הוא "יש להם יותר כסף מאשר לכם, וזה מה שהם עושים בו"), אינה באה לחנך או להטיף אלא רק לנקר עיניים ולבדר. זו משימתה עלי אדמות. על הדרך, היא מעבירה את המסר היחיד שצעירים מוכנים להקשיב לו מאז בריאת האינטרנט: אתה קיים רק אם אתה מפרסם שאתה קיים. ואם את בחורה, אז בבגד ים בבקשה. בניגוד למשתמע משמה, כוכבי "ריץ' קידס" אינם ילדים. גילם הממוצע הוא 25. בני גילם במדינות אחרות מצליחים בשלב הזה לעיתים לסיים שירות צבאי, לסמן וי על טיול גדול, להימצא בשוק העבודה או במהלך לימודים. לא כך בבוורלי הילס.

ביקום שבו המים בבריכות תמיד צלולים ומכוניות הפאר תמיד מבריקות, מתגוררות דורותי וואנג, מורגן סטיוארט ורוקסי סולאטי. כולן נאמנות לערכי "מעושרות" פינת רודיאו דרייב: צבירת חפצים (לוואנג אוסף תיקי בירקין שיכול להחזיק סידרה־בת), בדיקת נכסים (כמות הלייקים בחשבונות האינסטגרם שלהן) וניהול מאבק דמיוני במשקל עודף בשילוב ביקורים מרתוניים במספרות. אחרי בחינה מעמיקה, ניכר כי הבילוי המועדף עליהן משלב נגיסת קוויאר, לגימת שמפניה מהבקבוק (החל ב־800 דולר לבקבוק) והטחת תלונות חסרות בסיס באנשים.

השפה הסגנונית של הסידרה משלבת את כל הטכנולוגיות שהפכו את האנושות לזירה שבה בני 35 ומעלה מרגישים אבודים. שיחות וואטסאפ, צילומי מסך מהאינסטרגם וציטוטים מפייסבוק ומבלוגים משובצים בתוך בליל השיחות, ומכניסים אווירה קדחתנית למסיבת הסלולריים. המכשירים הניידים משמשים מוטיב בעלילות כוכבי "ריץ' קידס", הנדרשים לפרסם את מעלליהם במהירות, למען יריירו פשוטי העם (ע"ע: אפקט הזלת הריר המצטבר).

השנאה שרוכשת אמה של מורגן למכשיר הנייד של בתה התבטאה בדיאלוג עצבני ביניהן, שבו ביקשה האם ממורגן להניח את האיבר העודף שלה בצד. להערכתי, הגיבורה היתה מוותרת יותר בקלות על לב, כליה, רכב מהצי או על אחד מהוריה הביולוגיים.

מה שמעניין הוא מה שלא נראה בסידרה. אותם אבות, שהרוויחו את הממון שאותו מבזבז הדור השני לטיפוח, לא אותרו באף סצנה. המשרתים, הטבחים והמאמנים מבליחים רק בפריימים ספורים. כל מה שעובד למחייתו, מתאמץ או מזיע אינו שווה מסך. ההתמקדות בזוהר ובנהנתנות מאדירה את סגנון החיים הראוותני, ומעבירה מסר שלפיו אין באמת טעם להתאמץ עבור שום מטרה ("העבודה שלי היא לבלות ולהיות מהממת", וואנג). צפייה ב"ריץ' קידס" עשויה לגרום עוררות רגשית. יהיה מי שיקנא בהם, יהיה מי שילגלג עליהם, ויהיה מי שייזכר באימרה המפורסמת של הסופר פובליליוס סירוס, "מאחורי המסיכה, דמעות של יורש הן עליצות". דא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו