הרופא שהותיר את הדסה עם מחלה סופנית

כל סימני השאלה והקריאה כבר הוצגו בפרשת התרסקותו של בית החולים הדסה בירושלים. נותרה בי רק השתאות מסוימת, לרגעים אפילו מחויכת, למראה המנכ"ל בדימוס, פרופ' שלמה מור יוסף. הוא השאיר את הדסה עם מחלה פיננסית סופנית, לקח הביתה מצנח זהב עמוס בסכומי עתק ומרשה לעצמו לספר לציבור כי היה מנהל מעולה. לא כל אחד יכול.

אין לי הסבר למה שנראה כהיעדר ענווה וצניעות אלא זה: מנהלים רבים (וגם שרים וראשי עיר) הורגלו לחשוב כי אין מחיר לחריגה גירעונית עזת פנים ממסגרת התקציב. הם לא נדרשים לתת עליה דין וחשבון.

זו מהות ההפקרות, שלבסוף יבוא הדוד הגדול - קופת הציבור - וישלם. נוצר והתעצב בארץ סוג של מנהלים ללא גבולות. מור יוסף הפך השבוע למנהיג האסכולה, שאינה נעצרת במגבלות התקציב.

הבעיה העולה מפרשת הדסה אינה רק הבור הכספי, אלא תחושת אין האונים של הציבור. אין ממי לתבוע את הכסף ואת הפיצוי על הבושת. על רקע זה יש עניין בהצעה של התנועה לאיכות השלטון לחדול מלשלם למור יוסף את הכספים שמוסיפים לזרום אליו מהמוסד המצוי בפועל בפשיטת רגל.

לא ברור כלל ועיקר אם הדבר אפשרי. אולי החוק אוסר זאת. בסופו של דבר פרימת הסכמים לאחור היא בעיה בכל מדינת חוק.

כאשר ד"ר יובל שטייניץ לחץ כראוי להגדיל את הכנסות המדינה מהגז בלב ים, הוא נזקק להסכם עם בעל הזיכיון יצחק תשובה בהסתמך על המלצות הוועדה בראשות פרופ' איתן ששינסקי. האם גם בית משפט היה מאפשר להתיר את ההסכם עם תשובה במעמד צד אחד? לא ברור.

אך כדאי לנסות. לא מפני שחיסכון הסכומים המכעיסים של מור יוסף יכול להציל את הדסה, זה כסף קטן. שיקום בית החולים זקוק לכסף גדול. אבל יש מין רצון ציבורי לראות שהצדק נעשה במקצת, שלא "כל דאלים גבר", שלא כל העולם הפקר.

קורבן לתעמולת שקר

נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ השמיע בנאומו בכנסת דברים שאינם ראויים למי שהוא דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית; והתגובה המתריסה של נפתלי בנט ועמיתיו היתה כמי שלא למדו כלל יהודי חשוב ש"קדמה הכנסת אורחים לשכינה".

שולץ בן ה־59 הוא מהיותר הגונים באירופה ביחסם לישראל. הוא מתנגד לחרם עליה ותומך בשיתוף פעולה מדעי עימה - אך העלה אפשרות שהיא מידע כוזב הגובל בזוועה כאילו ישראל מונעת מים מתושבי עזה. זה דימוי נורא כי מים הם בתודעה מקור חיים, והצמא מבשר על מוות קרב.

במורשת היהודית מצוי מדרש מדהים. המלאכים תמהים שהאל מעניק לישמעאל מים שעה שיודע כי הוא עתיד לטבוח בבני ישראל. אך בורא עולם משיב להם כי ישמעאל טרם חטא, ועתה הוא נתון במצוקה במדבר ולפיכך אינו מונע ממנו מים. במקום ללמד את שולץ כי זה האתוס היהודי, קמו ח"כי הבית היהודי ונטשו את האולם.

התקרית המביכה אינה מתמצית בחילופי עקיצות בין הבית היהודי לבין ח"כי מרצ (מדוע הם תמיד נקלעים למצב שבו הם מצדיקים את הזדון המוטח בישראל?).

במהות, שולץ לא רצה לעורר מדנים ולא חתר להקניט. אך הוא הפנים ברמה של אקסיומה את המידע הכוזב על מניעת המים מתושבי עזה, וזה מה שמדאיג במיוחד. מפני שאירופאים הגונים נופלים קורבן לתעמולה של ארגונים פרו־פלשתיניים ואנטישמיים, ואין מי שיעמיד אותם על טעותם.

מי בעד החזרת פליטים?

לפני עשור פירסם אביגדור ליברמן את ספרו "האמת שלי". בקריאתו מצאתי כי תוכניתו אינה ניתנת למימוש, אבל ספרו נראה לי אז כמצע ברור וייחודי להתוויית קו מדיני של הימין. לנוכח התפנית האחרונה בעמדתו וחיזוריו אחרי ג'ון קרי חזרתי ל"אמת שלי" ומצאתי כי ליברמן לא סטה מתוכניתו הכוללת. אחריו רק משה (בוגי) יעלון כתב בימין ספר כולל על המהלך המדיני הראוי - "דרך ארוכה קצרה".

כמה מהאפשרויות שהציג ליברמן התיישנו. בנקודה מרכזית אחת העלה הצעה לפתור את הסכסוך בהקמת קנטונים לפלשתינים (והזכיר אפילו אפשרות של מדינה פלשתינית). זה לא היה מעשי אז ועתה. אבל מעניין כי הסכים שצאצאי הפליטים מ־48' יורשו לשוב לקנטונים אלה בתנאי שישראל לא תידרש לממן זאת.

כדאי לקרוא את "האמת שלי". לא כדי להסכים איתו אלא כדי להבין אותו.

היועץ יגיע לבג"ץ?

היועץ המשפטי יהודה וינשטיין קיבל השבוע מכתב מעורך הדין דרור ארד־איילון, שהזכיר לו את מחדלו בפרשה הנושאת את שמם של גבי אשכנזי ובועז הרפז. הוא תבע מווינשטיין לעשות את מה שצריך היה להתבצע מזמן - להגיש לבית המשפט את כתב האישום התלוי ועומד נגד הרפז. הצעד הבא ברור: אם וינשטיין ימשיך בסחבת, הוא ימצא את עצמו מול שופטי בג"ץ.

מדובר במכתב תזכורת: באוגוסט 2010 נמסר מלשכת אשכנזי מסמך כוזב לד"ר גבי סיבוני, שעשה דרכו לערוץ 2 ברמיזה שנכתב בידי האלוף יואב גלנט ("מכתב זינובייב"). הוא זויף כאילו נערך בחברה בבעלות איל ארד, לאחר שהרפז ביקר בעבר במשרדו וקיבל את הלוגו שלו.

היועץ המשפטי והמשטרה התנהלו בעצלתיים. הם הקלו בחקירה עם אשכנזי. אבל בדצמבר 2010 המליצה המשטרה להעמיד את הרפז לדין בשל זיוף המסמך "בנסיבות מחמירות". מאז וינשטיין חומק מלמלא את תפקידו. לטענתו, הוא ממתין שמא יתגלה חומר נוסף. רק שבשנים שחלפו גם איתור חומר נוסף לא נעשה ברצון. להפך, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס המליץ על חקירה פלילית (2012) ולא נענה, והפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני נאלץ כמעט לכפות צעד כזה על וינשטיין, ומאז חלפה עוד מחצית השנה.

עתה תובע איל ארד, אשר התלונן במשטרה על הזיוף, את צדקו. חדרו למשרדיו, נטלו את הסמל המסחרי של חברתו, יש טיוטת כתב אישום, ווינשטיין אינו נוקף אצבע. גם אינו מעביר לאיל ארד את החומר שנאסף. "הימנעותכם ממעשה פוגעת, אם כן, לא רק בציפייה של מרשיי (ארד וחברתו) להגנה שלטונית מפני הפוגעים בהם אלא גם להגן על עצמם במסגרת דין".

מסמך הרפז חשף חשד לחתירה הגדולה בתולדות המדינה של אשכנזי תחת שר הביטחון אהוד ברק והממשלה האזרחית (גילוי נאות: הרפז הגיש תביעת דיבה נגד ד"ר רונן ברגמן ונגדי עקב פרסום הספר "הבור"). לכאורה מתנהלת חקירה, אבל הפרשה הזו תסתיים בקול ענות חלושה. 

בימים שקודמים לחג הפורים נכון לחזור באסוציאציה למגילת אסתר - ככה ייעשה לחקירות שהיועץ המשפטי אינו חפץ ביקרן.

מי מכיר את סגן השר?

מה קורה ל"הארץ"? במהדורתו האנגלית מצאתי מאמר מאת יואל מרקוס ובו המשפט הבא: Gil Erdan, the deputy defense  minister... 

ואני חשבתי לתומי שבימים שבהם אינו עושה בארה"ב סגן שר הביטחון הוא דני דנון.

ואולי לא. הרי גם בשהותו בארץ הוא עסוק בעתירה לבית המשפט המחוזי נגד בנימין נתניהו בענייני הליכוד. אז מתי הוא עובד במשרד הביטחון?

משה (בוגי) יעלון אינו שואל אותו מה הוא עושה תחתיו. ממילא שר הביטחון חש כי אינו זקוק לסגן.

צדק היסטורי

קטעים מספרו של משה ביתן "יומן מדיני" על אופיו של אבא אבן קוממו את מי שהיה ראש לשכתו ולאחר מכן מנכ"ל משרד החוץ, איתן בנצור. לא שבנצור לא ראה בזמן אמת בעיות בתפקודו של אבן מול גולדה מאיר, אבל להערכתו אין ממש בטיעונים כגון שחשש לסייר בארץ. 

הוא לא היה טורח להעיר את שימת ליבי לכך אלמלא נכתב ב"יומן מדיני" כי ניסוחו של אבן לנסיבות פריצת מלחמת ששת הימים עלה בקנה אחד עם זה של גמאל עבד אל־נאצר. "הרי לא היה מי שכמו אבן הצליח לשכנע את העולם כי ששת הימים היתה מלחמה צודקת".

רשמנו לפנינו. הגיבורים כבר אינם עימנו. הדלת פתוחה לדין ההיסטוריה.