נגה שחר, נערת הפלייבוי הציונית הראשונה (וגם האחרונה), מאמינה שהחיים מובילים אותנו למקום שבו אנחנו צריכים להיות, גם אם לפעמים הדרך נראית אבודה. קבלו המחשה קצרה לתזה שלה: בגיל 21, בתום שנת הפלייבוי הראשונה ואחרי שסיימה את צילומי הסידרה היומית "פיק אפ", טסה שחר לטיול שאחרי שפנפנות לווייטנאם הרחוקה, "למצוא את הנערה שהלכה לאיבוד בשלולית התל־אביבית ולזכות בתהילה באופן ראוי".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
יום אחד צילצל הטלפון, ועל הקו היו מפיקי תוכנית הסאטירה "מועדון לילה", שהזמינו אותה לטסטים כדי שתשב במעגל לצד ארז טל. אז היא חזרה.
"באתי לאודישנים, למרות שלא היה לי ניסיון בפאנצ'ים, ולצידי התיישב עפר שכטר, שהיה אז הנער המופרע של 'אקזיט' אבל חסר ניסיון בהצחקות. האודישן היה מוצלח. עפר בחר להישאר ב'מועדון לילה', אני בחרתי לא. הרגשתי שאני חייבת לזכות בתהילה שלי בזכות ולא בחסד.
"עזבתי את החיים הנוחים, ירדתי למחתרת, הארכתי את השיער והלכתי ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים. רק אחרי שקיבלתי חותמת של בוגרת בית ספר למשחק, הרגשתי נוח לחזור אל קדמת הבמה. לפני כשלוש שנים התאחדתי שוב עם שכטר בהבימה, בהצגה 'כי בנו בחרת'".
היא יושבת מולי עם שיער בצבע אפרוח, שמונח ברישול על כתפיה הצנומות. על אצבע ידה השמאלית טבעת נישואים, עוד סימן למהפך שעברה ולדרך הארוכה שבה היא צועדת - מרחק שנות אור מהימים ההם של התסרוקת הקצוצה והפרובוקציות המילוליות של לפני עשר שנים. נגה שחר מודל 2014 היא אקס נערת פלייבוי ("זאת הגדרה ממש לא מדויקת. הייתי רק הדוברת שלהם"), שחקנית הבימה, ברמנית במסעדה תל־אביבית טרנדית ("הרי אי אפשר באמת להתפרנס מהצגה אחת") וסטודנטית שנה א' לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א ("אני בדיוק בתקופת הבחינות ומסיימת את הסמסטר הראשון שלי מתוך שלוש שנים").
אף על פי שהיא מתהדרת בטייטל של שחקנית התיאטרון הלאומי וברוח גבית של איציק ויינגרטן, מנהל בית הספר למשחק שבו למדה ומי שליהק אותה ל"כי בנו בחרת" ולהצגה החדשה בבימויו, "עת דודים", שחר (30) היא כנראה השחקנית הכי מפוכחת שתשמעו. הרגליים בתיאטרון, אבל הלב עוד מחפש תשובה. לא תמצאו בדבריה שבח והלל לעולם הזוהר, אלא בעיקר ביקורת, תובנות והרבה בגרות, לעיתים קיצונית. פייסבוק, למשל, אין לה: "חודר יותר מדי לפרטיות". ואת זה, יש להזכיר, אומרת הבחורה שדיברה בטלוויזיה על סקס, פתיחות והוללות.
עם קאסט ההצגה "עת דודים" של הבימה. צילום: קוקו
"אני מתרחקת מהרשתות החברתיות כי אני לא רוצה שאנשים יידעו עלי. אני מעדיפה קשר שהוא פנים אל מול פנים, אין לי שום צורך לשים בפייסבוק תמונות מהחתונה שלי להנאתם של אנשים זרים. יש לי מספר מצומצם מאוד של חברים, כאלה שלא שייכים לעולם המשחק, וזה מספק אותי.
"תומש (תומר שרון; י"א), שמשחק איתי עכשיו בהצגה, אומר לי כל הזמן שבתור שחקנית אני חייבת שיהיה לי פרופיל פייסבוק. אבל כל עוד אני יכולה להימנע מזה, אני מעדיפה. כל האינטימיות המדומה הזאת מרגישה לי מסוכנת מדי".
זה ממש מהפך נזירי. הטראומה מפלייבוי היתה כל כך גדולה?
"שום טראומה. התקופה ההיא היתה מדהימה. הייתי ילדה בת עשרים, שהתבגרה מול המצלמות. להגיד לך שאני מסתכלת על חלק מהדברים שצילמתי או אמרתי אז ומרגישה תמיד נוח? לא. אחרי הכל, אף אחד לא נהנה להסתכל על התמונות שלו עם השפם של הבר מצווה. לא היה שם משהו טראומטי, אלא בעיקר הבנתי בגיל מאוד צעיר שהפרסום מציב לך מול הפנים מראָה שקרית.
"אני זוכרת שכשהתחלתי להכיר אנשים מפורסמים, התפלאתי איך הם יכולים להחזיק את הבבואה השקרית הזאת שלהם ואת כל העמדת הפנים של 'כמה אני מוכשר, מוצלח, מדהים ועשיר'. זה מגוחך ופתטי. הרי אנחנו חיים בישראל, לא בארה"ב. אף אחד מהמפורסמים לא באמת מפורסם או עשיר כקורח, למרות שהיו חודשים שהרווחתי גם 30 אלף שקלים. הכל רגעי וחולף.
עם אסף הראל, בתקופת פלייבוי. צילום: טל כהן
"מאוד קל ליפול לתדמית שהסביבה יוצרת לך ולחיות על פיה. ראיתי אנשים נופלים במקומות האלה. בשלב מסוים הרגשתי שהפרסום מרחיק אותי מעצמי, לא מקרב אותי. זה עולם של אשליה, כמו העולם של עליסה בארץ הפלאות. אתה מרגיש שהכל אמיתי, אבל זה בעצם הצגה אחת גדולה.
"אני לא אשכח איך פעם, זוכה בתוכנית ריאליטי סיפר לי שהוא לוקח כדורים ועובר טיפולים פסיכולוגיים כדי להתמודד עם החיים שלו. כל מה שעבר לי בראש זה, 'פאק, אין מישהו שדואג לבן אדם הזה?' נורא קל ליפול לאשליה של 'אני מפורסם' כשאוספים אותך במונית מהבית, מאפרים אותך, מאכילים אותך ומכרכרים סביבך. העניין הוא שביום שהצילומים מסתיימים, כולם נעלמים.
"לי אין בכלל חברים מהתעשייה. לפרנסתי אני עדיין מחזיקה משרה של ברמנית, זה גם משלים לי הכנסה וגם משאיר אותי על הקרקע. תמיד מצחיק אותי שמישהו על הבר מזהה אותי ומופתע מזה שאני עובדת שם. למה לא, בעצם? אני צריכה להעמיד פנים שאני מרוויחה הרבה כסף?"
ואת לא? את שחקנית בהבימה.
"וכולם יודעים כמה המצב הכלכלי של התיאטרון הזה גרוע. כן, אני צריכה להשלים הכנסה. טוב לי להישאר עם רגליים על הקרקע. בסופו של דבר, אין בישראל דבר כזה, 'עולם הזוהר'. כולנו נוסעים הביתה בקו 5. זה לא סתם שבחרתי לעצור הכל לכמה שנים והלכתי ללמוד משחק: הרגשתי שאני חייבת להצדיק את הפרסום הלא מוצדק שזכיתי לו בגיל עשרים.
"וכמו שאמרתי לך, מה שצריך לקרות בסוף - קורה. עובדה שפגשתי את עפר שכטר בתיאטרון, וגם את אביב אלוש, שהיום הוא השם הכי חם בטלוויזיה, ושאחרי 'פיק אפ' הבין שהוא במסלול הנכון ולא בחר לעצור וללמוד. יכול להיות שלהם יש מבנה אישיות מסוים ולי יש מבנה אחר".
ועדיין רוב המפורסמים יעדיפו לעשות 'מחוברים' ולשמור על פאסון מאשר למלצר.
"שיהיה להם בכיף. הציעו לי להיות ב'מחוברות'. הלכתי לפגישה, נתנו לי מצלמה לשבוע כדי לצלם חומרים, ובסוף הגשתי להם שתי דקות של חומר גלם. לא יכולתי לפתוח את המצלמה, הייתי על גבול החרדה. אני בן אדם מאוד פתוח וגלוי שלא מהסס לדבר ולהביע דעות, אבל היה בזה משהו שפשוט לא יכולתי לעשות. זה הרגיש לי כאילו אני הכי מנותקת מעצמי, הכי מרוחקת מהאותנטיות שלי.
"אני גם יודעת, מהניסיון האישי שלי, שהכל אשליה, ורואים רק את הפן הדרמטי של המציאות. תראה את תוכניות הריאליטי, אוכל ומוסיקה. אנחנו מתרגשים מתוכנית רק אם היא מלוּוה בסיפורים אנושיים דרמטיים. כל מה שפעם היה שמור לרגע אינטימי מול חבר קרוב הפך להיות פומבי וציבורי. תקרא לי נאיבית, אבל אותי זה מחריד. עד מתי הז'אנר הזה של הדוקו־ריאליטי ירדוף אותנו? כל הזמן ממציאים עוד משהו, עכשיו אפילו מכניסים מצלמות לתוך חדרי לידה. למה??? למה???
"ואני אומרת את הדברים מניסיון, בתור מי שהיתה לרגע הסיפור האנושי המרגש. הייתי שמחה להיות צלצול השעון המעורר שמזכיר לאנשים שהכל הבלים, ושיש בפרסום המון סכנות".
יכול להיות שהאג'נדה הנחרצת הזאת נובעת מהעובדה שאת שֵם פחות חם מבעבר?
"בחרתי בזה. אחרי 'פיק אפ', זוהר יעקבסון, הסוכנת שלי, שאלה אותי אם אני רוצה לעשות פסטיגל. לא יכולתי להגיד לה כן. כולם יודעים שלעשות פסטיגל זה מלא כסף, אבל לא הבנתי על שום מה? מה זה ייתן לי? מאה אלף שקלים בחשבון הבנק? עוד פרסום? לאן זה מוביל? זה הרי כל כך חלול, וזה לא הבידור שצריך לתת לילדים שלנו. הלכה התמימות".
אז את מעדיפה למלצר מאשר לעשות יום צילום בטלנובלה?
"ברור שהייתי מעדיפה לעשות 3,000 שקלים קלים ביום צילומים, אבל לא נתקלתי בשום טקסט שגרם לי לומר, 'אני חייבת את זה'. היה תפקיד אורח ב'הכל דבש', שנהניתי ממנו. הייתי שמחה להיות בדברים עם אמירה".
ואין שום דבר מוצלח בטלוויזיה שאת יכולה להתחבר אליו?
"לפעמים יש. הסידרה 'שטיסל' היתה מצוינת, אבל זו טיפה בתוך ים של כלום. כשחקנית אני אומרת לך שכמה שאני רוצה להיות בטלוויזיה, ככה אני לא רוצה להיות בה".
היא נולדה במושב בית הלל שבגליל העליון. אבא חקלאי, אמא פסיכולוגית לגיל הרך, שתי אחיות (בנות 37 ו־21) ואח (34). משפחה ארצישראלית שורשית. בהצגה "עת דודים" היא חוזרת אל עידן נאיבי ונטול זוהר ופרסום של ימי טרום קום המדינה - שורשי משפחתה שלה עצמה.
ההצגה, המבוססת על ספרה של מירי ורון, מתרחשת באמצע שנות השלושים ומביאה את סיפורה של אם משפחה דומיננטית (ליא קניג), שעלתה ארצה עם שלושת ילדיה. המאמא מנהלת ביד רמה את חייהם של ילדיה (רוברטו פולק ואלון נוימן) וחונקת באהבתה את בתה הצעירה פנינה (שחר), שבוחרת ללכת בעקבות עולה חדש מפוקפק (תומר שרון), שמפזר הבטחות וזוהר בתל אביב ההולכת ונבנית.
"העבודה על ההצגה והתחקיר על התקופה גרמו לי לחשוב על מה שמתרחש היום במדינה, על אובדן הערכים שזולג לכל כך הרבה תחומים. תסתכל על כל הפרשות - אייל גולן, עמנואל רוזן ושרון גל, ותראה איך הן דעכו להן. העובדה שהם אנשים מפורסמים גרמה למעשים שלהם להיראות פחות חמורים. כאילו הפרסום מלבין התנהגות לא תקינה. מנחי טלוויזיה מואשמים בניצול מיני, ובמקום להוקיע אותם, הם הופכים להיות עוד יותר מפורסמים. הכל התעוות. נוצרה תפיסה לגיטימית שאישה היא מינית, ושהכל צריך לעבור דרך הפילטר הזה. תסתכל על מיילי סיירוס. תסתכל על הפרסומות. תסתכל על הטלוויזיה שלנו.
"הציעו למרגול להשתתף בעונת ה־VIP של 'המירוץ למיליון', כאילו כלום לא קרה איתה. כאילו שהיא לא הורשעה ועשתה עבודות שירות. אז עכשיו נותנים לה פרס בצורת תוכנית טלוויזיה? לי זה עצוב. זה כמו שבתקופה שהייתי הנציגה של 'פלייבוי', אנשים נגנבו מזה. העריצו אותי על כלום".
"הבנתי שהכל זה תדמית וזיוף". צילום: מאיר פרטוש
נשמע כמו אפוקליפסה עכשיו. לאן נעלמה נגה שחר השובבה?
"היא התפתחה. הייתי דעתנית ונשארתי דעתנית. זאת הסיבה שלקחו אותי בזמנו להיות הפרזנטורית של פלייבוי. הרי לא באמת הייתי שפנפנה. מעולם לא הצטלמתי בעירום, וגם לא עמדתי בקריטריונים, עם השיער הקצוץ שהיה לי והחזה השטוח שלי. לקחו אותי כי ידעתי לדבר. כבר אז, אם תקרא ראיונות ישנים איתי, דיברתי על זכויות נשים וניסיתי לקדם אג'נדות נשיות. מבחינתי זה היה הכי מחתרתי להיות בתוך ערוץ שמנצל נשים ולהגיד דברים בעד נשים".
איך הגיבו אלייך גברים בימים ההם?
"בסדר גמור. למה?"
לא נתקלת אף פעם באמא פולנייה שאמרה לבן שלה "רק לא הבחורה הזאת"?
"ממש לא. אמרתי לך כבר מה אפקט הטלוויזיה עושה לאנשים. בתקופה שהייתי בפלייבוי אמא שלי, שהיא פסיכולוגית, רצתה לפתוח קליניקה לפסיכולוגיה התפתחותית ומאוד פחדה שהעניין שלי ישפיע על העבודה שלה, ושלא יהיו לה לקוחות. אמרתי לה: 'תני קרדיט לאנשים שמבינים שאני לא מצטלמת בעירום או עושה משהו מיני, אלא רק יחסי ציבור למותג. מקסימום יגידו שהבת שלך מגניבה'. וזה בדיוק מה שהיה. אתה מבין כמה זה עצוב? אנשים חושבים שמי שבטלוויזיה הוא מגניב, ולא משנה מה הוא עושה. הטלוויזיה מלבינה מעשים".
בתור מי שסולדת כל כך מעולם הזוהר, מה את מחפשת שם?
"אם היית שואל אותי בגיל 15 אם אהיה שחקנית, הייתי עונה לך שלא. שנאתי שחקנים. בחיים לא הייתי מדמיינת שאתחתן עם מוסיקאי, ובטח שלא פינטזתי להיות בגיל 20 במסיבה אצל יו הפנר בבית. אגב, הוא התגלה בתור סבא קשיש וחביב שחי בתוך הצגה גדולה מאוד שיצר. אז, יותר מתמיד, הבנתי כמה הכל זה עניין של תדמית וזיוף.
"בשלב מסוים הרגשתי שהפרסום מרחיק אותי מעצמי. זה עולם של אשליה". צילום: אפרת אשל
"אני נהנית לשחק, זה עונג עצום. אבל אני מודה שאני הרבה יותר מתחברת לאג'נדה של עבודה סוציאלית וליכולת שלי להעצים אנשים אחרים באמצעות הכלים שאני מקבלת שם. יכול להיות שבגלל זה גם בחרו בי להצגה הזאת בהבימה. אני מגלמת בחורה עם להט, עם אג'נדות שקשורות למה שקרה בימים הראשונים של המדינה.
"אני לא שחקנית טיפוסית, שהולכת בעיניים עיוורות אחרי הצעות עבודה ופרויקטים. אני מחפשת אמירה, ואמירה בימינו היא סוג של מילת גנאי, מכת גרזן על הקריירה שלך. מצד שני, אני מעדיפה להיות נאמנה עם עצמי ולפרוץ דרך לנשים אחרות. לא סתם בחרתי בעבודה סוציאלית, למרות שמדובר במשרה עם השכר הכי גרוע במשק. חשוב לי לסייע לנשים נזקקות וחשוב לי לפרוץ דרך.
"הגעתי ללימודים עם השקפה פמיניסטית, והיא רק הלכה והחריפה. אני חושבת שנשים זוכות לייצוג לא שוויוני בחברה שלנו, וגם לייצוג בעייתי בכלי התקשורת. צריך שנשים יבינו את הכוחות שפועלים מאחורי התודעה החברתית שלנו, שגורמים להן להיות פסיביות יותר, לא להתערב בחיים הפוליטיים, להסתפק בעבודות בשכר נמוך, ובאופן כללי, לראות את עצמן ביחס לגברים, ולא ביחס לעצמן. נשים הן המיעוט שבמיעוט מבין קובעי המדיניות, שהם כמעט תמיד גברים. הייתי רוצה לפעול בעיקר בתחום הזה, של עבודה סוציאלית פמיניסטית, שדואגת להעצים נשים".
אז תלכי לפוליטיקה. זה יכול להיות מעניין, השפנפנה הציונית הראשונה - בכנסת.
"לא נראה לי. הפוליטיקה בדרך כלל מנשלת מהיכולת לעשות ומהאג'נדה. בזה אני מאוד מתחברת לדפני ליף, שבחרה לא ללכת לפוליטיקה אחרי שהצליחה להוציא מיליון אנשים מהבית. אני מאוד מחזיקה ממנה ומעוד כמה פוליטיקאים חברתיים, למשל ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי, שמנסים לפעול למען האנשים בתוך הקלחת הפוליטית. ממה שאני רואה, בפוליטיקה עסוקים יותר בביטחון ופחות בחברה.
"ברור לי לחלוטין שהסיבה שבחרת לראיין אותי היא בגלל שפעם הייתי הבחורה החמה ההיא. אולי בפעם הבאה נדבר על עוד הצגה חדשה שלי, או שנדבר על זה שעזבתי את עולם המשחק והתמסרתי לעבודה סוציאלית. אני לא יודעת לאן החיים יובילו אותי. מה שבטוח הוא שאם ייתנו לי במה בגלל שפעם הייתי קשורה לפלייבוי, אני אנצל אותה עד הסוף כדי להשמיע את הדעות שלי. העיקר לשנות פה דברים".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו