פוליטיקאים חמקנים נוטים לומר כי חשוב יותר לשאוב את החרדים לשוק העבודה מאשר לגייסם לצה"ל. זו אמירה מיותרת. יותר חשוב לשאוב אותם לצה"ל, וכשזה יקרה - ממילא יגיעו רובם אל שוק העבודה. הסחבת מזיקה ומעצבנת. שופטי בג"ץ חבטו השבוע בכנסת במלמד־הבקר, ויושבת ראש הוועדה לשוויון בנטל איילת שקד הבטיחה כי תצביע בדהרה בעוד שלושה ימים על ההצעות השונות. הדרמה בפתח, היא חוזרת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
גם יאיר לפיד ויעקב פרי עשו שריר. הם הבטיחו לציבור כי בלי כליאה של החרדים המשתמטים לא יהיה חוק. אם יעמדו על דעתם, הם עלולים לפרק את הממשלה בלי שהתכוונו לכך; ואם יסכימו לפשרה סבירה - יהיו ללעג ולקלס. הקזוס בלי, אם מותר לומר כך, הוא לעיתים מן השטן.
במקום מתח שרירים אני מציע להם הרפיה. ראוי להיצמד למהלכים גלויים לעין: ביטול כל ההטבות לתלמידי ישיבה משתמטים. לא רק תמיכה כספית אלא גם ביטול הזכות לנהיגה ולעבודה במשרדי הממשלה והעיריות ובחברות הקשורות בהן. לא לעד אלא ל־20 שנים. בחוק, בלי שיקול דעת ובלי פשרות. אם הממשלה תקפיד על החוק בלי תכסיסים עוקפים, היא תגלה כי הקנס יעיל מן הכלא.
לאחר קביעת מכסת לומדי התורה בשיעורים נמוכים בלבד ראוי ללכת לקראת החרדים המתגייסים. אפשר לפטור אותם מהדרכת נשים או משירתן לעשור. לראות בוויתור לא הדרת נשים אלא תקופת הסתגלות. כמו תקופת גמילה.
לאחר שהאזנתי בשבוע שעבר להרצאתו של ראש אמ"ן, אביב כוכבי, על מצבת כוח האדם בצה"ל וצורכי המודרניזציה שלו - אין בעיה להפקיד בידם חלק גדל והולך של מלחמת הסייבר. כנפי הדמיון עשויות להפוך למציאות נוחה לכל הצדדים.
התבונה שבמתינות
טוריו של תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס" קיבלו משקל עודף מאז רווחה ההנחה כי הם מבטאים את דבר הנשיא האמריקני במועצתו, כפי שנהגו לומר פעם על מלך אנגליה. לאחר שהתהלך בתל אביב עטור חשיבות בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי נסע לרמאללה והודיע מן המוקטעה כי האינתיפאדה השלישית יצאה לדרך באירופה. הפלשתינים השליכו יהבם על החרם.
יש לו קורא נאמן (אך ביקורתי) בדמותו של בנימין נתניהו. ראש הממשלה שולל בחריפות את החרם וייאבק בו, אבל מבין את הסכנה הטמונה בתנועת המלקחיים הפלשתינית, שמצד אחד נשענת על החרם ומצד אחר עוטה עור כבשה עד כדי הסכמה להקים ועדה אשר תדון בהסתה האנטישמית של מערכת החינוך שלה (לא הבנתי מדוע ישראל סירבה להשתתף. היא מצוידת בעובדות מוחצות).
להפתעתי, נתניהו אינו יחיד בימין החש בעומק הבעיה. ב"כנס ירושלים" של "בשבע" התקיים השבוע סימפוזיון שבו נטלו חלק אנשים בעלי השקפה לא־אמונית. שניים מהם היו ד"ר רון פונדק ואני. ציפיתי לקריאות בוז ולשריקות, אבל היתה האזנה דרוכה למשמע דברים שנויים במחלוקת (פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, היה "השה לעולה", אבל נהגו בו כבוד).
התבונה והתמרון והגמישות הנחוצים למאבק בחרם האופנתי המתעבה באירופה יכולים לשמש גם כספינה־בוקעת־הקרח של נתניהו במאמציו להשיג את תמיכת הימין הקיצוני במהלכיו. המתנחלים הם מטובי בניה של האומה, ויש סיכוי כי יבינו את מה שמנהיגיהם אינם מעיזים להציע להם, את התבונה שבמתינות קצובת־זמן. חובה להעניק להם הזדמנות.
לחקור הכל
בקשתו של ארז וינר לשנות את דו"ח מבקר המדינה באשר להתנהגותו בפרשה שבה מככבים גבי אשכנזי ובועז הרפז, נדחתה על ידי שופטי בג"ץ. הם הוסיפו בהערה נלווית כי מצבו היה קשה, אולי בלתי אפשרי. וינר ופרקליטו עודד סבוראי נתלו בהערת השופט אשר גרוניס והציגו את דחיית בקשתם כהישג.
מה יכול היה להיות קשה עד בלתי אפשרי בהתנהלותו של וינר? לדגימה, מספיק לבדוק עניין אחד, שהוא מסר בידי ד"ר גבי סיבוני את המסמך הכוזב, אשר הוצג כיציר כפיו של יואב גלנט. סיבוני טען תמיד כי וינר לא אסר עליו להדליף את המסמך לערוץ 2.
כאשר שאלה אותו שלשום תמר אלמוג־לוי מערוץ 1 אם הוא מתחרט או מצטער על משהו, סברתי כי ייתפס לעניין ההדלפה המכפישה את גלנט ("מכתב זינובייב"), אבל וינר חמק מלהתחרט.
מה בעניין מסירת המסמך הפך את מצבו ל"קשה" או ל"בלתי אפשרי"? ייתכן רק דבר אחד: לווינר היה קשה להמרות את פי מי שנתן לו את ההוראה לנהוג כפי שנהג. בתפקידו כעוזר הרמטכ"ל מצב של "קושי" או "בלתי אפשרי" ייתכן רק אם קיבל את ההנחיה לנהוג כפי שנהג מהממונה עליו גבי אשכנזי. אך וינר מעולם לא הצביע לעבר אשכנזי, אז מה לו כי ילין?
הדלפת המסמך היתה רק העניין הראשון בדו"ח הראוי שפירסם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ואושר בחתימת יורשו יוסי שפירא, והכל - ממש הכל - חייב להיבדק בחקירה לא מרוחה של המשטרה. השבוע סיימה להאזין לקלטות המדהימות מלשכת אשכנזי. הגיע תור חקירת המעורבים, והסבריהם.
תככנות
מצאתי השבוע על מפתן ביתי ספר חדש - "יומן מדיני" מאת משה ביתן - שהחזיר אותי באחת 44 שנים לאחור. ביתן היה ממונה במשרד החוץ על המדיניות כלפי ארה"ב. אם עד כה ידעו כי אחרי מלחמת ששת הימים ב־1967 אפיין "המחדל" את יחסה של העיתונות כלפי צה"ל - בא עתה יומנו של ביתן והצביע גם על כשלים חמורים בתלות של התקשורת במערכת המדינית.
מהיומנים שכתב ביתן ב־1970 עולה כי אבא אבן וגדעון רפאל ובכירים אחרים היו נגועים באי אמירת אמת ובדיווח מוטה ובתככים ובקנוניות ובהטעיית העיתונות הזרה ובפחדים ובתלישות. רק שדיפלומט נותר דיפלומט. אילו פירסמם אז, לפני מלחמת יום הכיפורים ב־1973, היתה הארץ מזדעזעת. עתה זה רק חומר מרתק לחוקרי היסטוריה ולבעלי זיכרונות. בבחינת "עבר זמנו - בטל קורבנו". בשנתו האחרונה של ביתן במשרד החוץ הגעתי לירושלים כ"סופר המדיני" של עיתון "הארץ", ובעודי תועה במבוך שבין לשכת ראש הממשלה גולדה מאיר לבין משרד החוץ של אבן ומנכ"לו רפאל, התברר כי העיתונות משת"פית של השלטון.
קודם, במות לוי אשכול, חשש רפאל כי מאיר שסלדה ממנו, תורה להדיחו. לפיכך, תידרך את ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט" ו"ניוזוויק" כי ראש הממשלה הבא יהיה יגאל אלון ולא גולדה. הם סמכו עליו וגנזו מידע אמין שגולדה היא המועמדת. כשנתגלתה האמת, איבד רפאל את אמינותו בעיני שלושת העיתונאים הזרים החשובים ביותר.
עמיתיהם הישראלים ידעו על שערוריית התדרוך הכוזב ושתקו. בהגיעי לירושלים לא הבינותי מה הבעיה ופירסמתי את הידיעה. אך אפילו ביתן - שונאו של רפאל - שעלץ על הפרסום, הגדיר אותה ביומנו כרכילות, וכך גם את הביקורת על משרד החוץ שהתפרסמה ב"הארץ" במרוצת 1970. ושאר העיתונים? כאשר התפטר ביתן בשקט הם "הבליעו את הידיעות על התפטרותי ועשו זאת למיטב הכרתי בצורת שלמונים לאבן ולרפאל על הדלפותיהם".
כיצד עוצבה מדיניות ישראל אחרי מלחמת 67', ובידי מי? יומנו של ביתן מסעיר. על אבן: ניסוחו המצטעצע "מאשר טענת גמאל עבד אל־נאצר, שישראל פתחה במלחמה ללא הצדקה". חרף כל טעויותיהם, גולדה ומשה דיין לא יסכימו להסדר הצופן בחובו מפלה צבאית או מדינית, אך "אצל אבן איני בטוח, אני חושש שמתוך פחד וחולשה יתקפל עוד לפני ההתמודדות הגורלית". לפי ביתן, אבן ראה עצמו גאון, אך "להוציא אותו לסיור על מנת שיראה את הארץ... זאת מלאכה קשה ביותר. הוא פחדן פיזי ועל כן נמנע מאז 67' מלסייר במקומות בהם יש לכאורה סכנה".
המיזוג בין אבן לבין רפאל היה בעיניו "שותפות גנבים... פטאלי אך אינו מקרי. רפאל שקרן פתולוגי, תככן, איש הנוטה לפרשיות, מסלף עובדות על מנת להתאימן למגמותיו, סכסכן, רשע וגס רוח", וזו רק תמצית.
אישים אלה גיבשו את הקו המדיני של ישראל מול לחצים בינלאומיים. מן הזיכרון הלאומי נשכחו כבר ביטויים כ"החלטת מועצת הביטחון 242" ו"תוכנית ויליאם רוג'רס" והכוונה האמריקנית להציב כוחות או"ם בשטח ישראל ועתידה של ירושלים כעיר מאוחדת־מחולקת גם יחד. אבל מי שיחזור ויקרא בדקדוק במה עסקנו בשנים ההן - ימצא שניסוחים רבים התגלגלו כמעט ככתבם וכלשונם למשא ומתן ב־2014.
עוד נשוב ניפגש
תחזית מזג האוויר הפוליטי לשנים הקרובות: ייתכן כי בחודשים שנותרו עד סיום שנת הלימודים ייפרדו דרכיהם של המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח מבית הספר "אורט", טבעון. אבל הניחוש שלי הוא שהם ישובו להיפגש. אבק השריפה של הקרב הפוליטי מצא, כנראה, חן בעיניהם. לא אופתע אם הם ירוצו זה לצד זו בבחירות לכנסת. במפלגות יריבות כמובן.
החליל שהתנפץ
אי שם בצפון הרחוק, ליד מוביל־המים הרומי שהפך לסמלו של קיבוץ לוחמי הגטאות, ניצב מוזיאון שייעודו לספר לילדי ישראל על השואה (מקווה שלא תקום זעקה לאסור על בתי ספר לבקר בו כדרך שהם חותרים לנתק את העם היהודי מזכר ההשמדה באושוויץ). כל ישראלי רך בשנים - יהודי וערבי ובן־בנו של מסתנן מאפריקה - חייב לראות במו עיניו.
שלשום נסעתי לשם בחברת בנותיי לרגל תערוכה, שמוקדשת לילדים אשר הוחבאו במרתפים ובכנסיות והתהלכו ביערות, וניצלו. הם חששו להגיח על פני האדמה, לא האמינו לאיש, לא ידעו דבר. "אמא, מותר כבר לבכות"? - כתב נתן אלתרמן מפי ילד ניצול שואה. תשובה לשאלה זו ניסו להקנות להם שליחים מארץ ישראל.
באחד הבתים בגרמניה, נכתב בתערוכה, ניסתה החיילת הארץ־ישראלית שוורץ להחזיר לילדים היהודים את כבודם ואמונם בבני אדם אחרים. היא ביקשה להרפות את מתחם בלמדה אותם לנגן בחליליות. סיפרה להם שיש משהו שנקרא יום הולדת. גם שבסוף הדרך ממתין להם עתיד טוב יותר במקום הנקרא ארץ ישראל.
אחד הילדים חגג בר מצווה. שוורץ החליטה ללמד את ילדיה כי ביום זה נהוג להעניק מתנות. היא מסרה לו את החלילית האישית שלה, שהיתה הנכס היחיד בבעלות הנער.
זמן מה לאחר מכן עלה לארץ ישראל. נשלח לקיבוץ שער הגולן. לא היה לו דבר אלא את החלילית. כשפרצה מלחמת השחרור הפציצו תותחים סוריים את הקיבוץ. החלילית התפרקה לכל עבר. לנער לא נותר דבר. רק זיכרון אישי מהמדריכה הטובה שוורץ, מי שהיתה ברבות השנים לרעיית הנשיא המנוח, ראומה ויצמן.
בהצדעה
שני הישגים רשם השבוע שכני למוסף זה, מרדכי (מוטי) גילת, ועימו מיכל שבת ועוזי דיין. רועי בר בראשון לציון ויוסף וסרמן מעסקני המורים - חוו את הליכי המעצר על רקע חקירה פלילית המתנהלת נגדם. היא לא היתה נפתחת אלמלא הגורו של העיתונות החוקרת - גילת.
לא רק שפירסם "סקופ" אלא בעיקר לא הירפה. מפני שבוויכוח אם להסתפק במידע חד־פעמי לבין ניהול "קמפיין" הוא בחר באפשרות השנייה. כתב ושוב כתב, ושוב אמרו לו כי הפך כפייתי, ושוב לא הירפה, ואולי היו קוראים שחדלו להתעניין - אבל אין משמעות למונח "כלב השמירה של הדמוקרטיה" אלא אם נוהגים כגילת, שלא היסס לעייף את קוראיו עד שהגיעה המשטרה הכחולה.
וכמה עצוב שאת הדרך הזאת חייב עיתונאי חוקר לעשות לבד. יש על מה לדון במועצת העיתונות תחת כמה בירורי סרק שפוקדים את בתי הדין שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו