לא חראם?

יהודים אנחנו וכולנו גדלנו בעולם של חרמות ונידויים. החרימו אותנו, ואנחנו החרמנו אחרים. עם הדודים האלה אנחנו לא מדברים, ובבית הכנסת ההוא כף רגלנו לא תדרוך. המילים "חרם ונידוי" מופיעות כבר בטקסט העתיק של תפילת "כל נדרי". חלק מטקס הפתיחה של יום הכיפורים הוא הניסיון לשחרר את ה"חרמי ונידויי" שמן הסתם נשבענו עליהם במהלך השנה בגרון ניחר ובוורידים תפוחים. והנה, בערב היום הקדוש מתכנסים יהודים כדי לבטל אותם ולהתנקות מהם, רק כדי לפנות מקום בלב לחרמות ולנידויים החדשים שמחכים לנו לאורך השנה הבאה עלינו לטובה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אחת משיטות החרם הייחודיות של העם הזה קשורה לאוכל. אכילה משותפת היא הצורה העתיקה ביותר של ברית וקירבה. לכן אין חרם טוטאלי יותר מהסירוב הקולני לאכול עם מישהו. קוראים לזה "כשרות". ובמילים מצוחצחות קוראים לזה "מהדרין". בבסיס עתיק היומין של מצוות הכשרות, קינן רעיון פשוט שאמר שיש בעולם דברים שאנחנו לא אוכלים. אבל מי זוכר את הרעיון התמים הזה? היום הדגש הוא שיש אנשים, בתים ומשפחות, שאנחנו לא אוכלים אצלם. או איתם. אין ספק - התקדמנו! פילוסופים של הדת אהבו מאוד את החינוך לדחיית סיפוקים שמגולם ברעיון המקורי של הכשרות, אבל אין לי מושג מה הם היו חושבים על גלגולו הנוכחי, שיש בו בעיקר התפרצות אפלה של תאווה חסרת גבולות, למחוק את היריב שלי. להעליב אותו. לדחות את ידו המושטת. ולירוק לתוך צלחתו.

כמובן, זה לא עניין אישי. שום דבר לא אישי אצלנו. הכל עסקי או אידיאולוגי כמובן. מנכ"ל שמנמן ומדושן עונג מפטר מאות אלפי עובדים נאמנים וזה לא אישי. זה עסקי. עורכי דין טוענים שהסכין שבה הותקף ילדך בפתח בית הספר היתה סכין למריחת שוקולד, וזה לא אישי. זוהי פרוצדורה משפטית. ותאמינו לי, שיצא לי פעם לתפוס על חם פורצת שהיתה בתוך ביתי. זה קרה, ליתר דיוק, בחדר של ילדיי. להפתעתי הגמורה, שמתי לב שאני רגוע ושלו. ניצלתי את המומנטום ואמרתי לה בבריטון מאופק שתסתובב ותצא כמו שהיא נכנסה. אני לא אפגע בה ואפילו לא אזמין משטרה. אלא שאז, כשהיא התחילה להסביר לי שזה לא אישי, ושאני לא צריך לכעוס, וזה פשוט לא אחראי מצידי להשאיר את המרפסת פתוחה, ולמה אתה לא מחמם קצת יותר את חדר הילדים, אתה לא רואה שהקטנה קר לה, מסכנה... בנקודה הזאת כבר נקרעתי מצחוק ואמרתי לה שהיא מתבזבזת בפשע. לכי לפוליטיקה, נשמה. לכי לפוליטיקה.

איור: עציון גואל

לקראת סוף הלימודים בישיבה התיכונית העניק לנו אחד המורים סידרת שיעורי הכנה לצבא. יום אחד הוא שירטט בפנינו סיטואציה בעייתית: ערב שבת באוהל חדר האוכל הפלוגתי. כל החיילים מתכנסים לקידוש. אחד החברים הטובים, חילוני - מה לעשות, רוצה לעשות לך טובה והוא פותח עבורך את פקק היין. זהו זה. היין נפסל! אמר המורה. אי אפשר לעשות עליו קידוש. בנקודה הזאת אין דילמה. הדילמה היא איך לצאת מהברוך בלי להעליב את החבר לפלוגה, שהוא בחור נהדר, בשר מבשרך, ומוכן להקריב את נפשו עבורך, וגם להפך. כאן הציע המורה כמה פליק־פלאקים מילוליים שאפשר לסכם אותם במילים "תשמע, זה לא אישי". אלו היו תערובות מביכות של חנופה והכחשה מיתממת. תועבה לאוזניים ועלבון לאינטליגנציה, שכולן באו לכסות על העובדה שמחנכינו דרשו להפעיל כלפי אחינו החילונים פרוצדורות הלכתיות שלקוחות ממערכת היחסים בין יהודים לבין רודפיהם עובדי האלילים, ומצד שני לשכנע אותם שכולנו אחים, ודרכינו דרכי נועם. 

אמרתי למורה, שעם כל הכבוד אני עומד לעשות קידוש, לברך ואפילו לשתות מהיין, למרות שעדיין אין לי שום מושג מי הוא אותו חייל אלמוני שעתיד לצוץ אל תוך חיי בערך בעוד שנה רק כדי לפתוח עבורי בקבוק יין פטישים באצבעותיו החילוניות אי שם במתקן האימונים בצאלים. ואתה יודע מה? אתה מוזמן לקחת את זה באופן אישי. 

נדמה לי שבמידה רבה הרגע הפעוט הזה בחיי היה אירוע מכונן. שם פחות או יותר החלטתי לקחת אחריות על ההחלטות הדתיות שלי. זאת דרכי להבין את המשפט "עשה לך רב" ואני יודע שרבים רבים אחרים קוראים אותו לגמרי הפוך. אבל זה בסדר. זה לא אישי. לא פעם מטיחים בי ובשכמותי שאנחנו עושים רק מה שנוח לנו. כל מה שיש לי להגיד להם הוא שורה קלאסית מימי ילדותינו: הכל עובר עליכם. זה אתם שעושים מה שנוח. ונוח לכם להדיר. לטרוק דלתות. לחפש תמיד מה לא כשר, ולעקם את האף באנינות מזויפת. זה ממלא לכם את הלב בתחושה מענגת של אקסקלוסיביות דה לה שמאטע.

במהלך הדורות יהודים החרימו, נידו וניתקו יחסים עם לא מעט זרמים ודמויות. אינספור אגרופים הוטחו בנחרצות על אינספור שולחנות באלפי שנים של היסטוריה. אם אפשר ללמוד משהו מהניסיון המצטבר הוא ששום דבר טוב לא יצא מזה. רגע ההכרזה הוא סוער ואמוציונלי, והתענוג לטרוק דלת או טלפון הוא כמעט ארוטי. אבל במבט מפוכח לאחור זה תמיד נראה אידיוטי. מיותר לציין שאם העם היהודי לא היה מנדה מתוכו את ישו, ההיסטוריה כולה היתה עשויה להיראות אחרת, ולאו דווקא לרעה. ובכל הנוגע לשפינוזה, מעט מאוד חכמים מסוגלים להסביר היום מה היה הסיפור שם עם הבחור המוזר ההוא שהסתפר "קארה" ומה לא בסדר עם מה שאמר. אני באופן אישי ראיינתי פעם את מנהל הארכיון היהודי של אמסטרדם, והוא נשבע לי בספריו המתפוררים, ששפינוזה הוחרם בעיקר בגלל שהוא פיגר בתשלומי מס הקהילה. אני חייב לומר שנרגעתי. 

אני מדבר על כל זה כי כל שאר העניינים הנוגעים לפרשת אריאל זילבר כבר נאמרו ונטחנו עד דק. הפרשה הזאת מעציבה ומעליבה. אחינועם ניני לא תסכים איתי, אבל המהלך שלה היה צעד קלאסי של פונדמנטליזם דתי. תענוג להכריז "כף רגלי לא תדרוך" ולגלגל עיניים שזה לא אישי ובכלל לא חרם, אבל זה כן וכן. מאחורי כל חרם כזה עומדת הנחה מיתממת שאקו"ם תישלט תמיד על ידי הצד ה"נכון" של המפה, ולכן אין כל סיכוי שבראנו כאן מפלצת תקדימית שתמנע פרסים בעתיד מכל אמן שנוי במחלוקת. אבל זאת הנחת עבודה בעייתית מאוד, ואנחנו דווקא אוהבים מאוד אמנים שנויים במחלוקת. בינתיים, אגב, נמשכים החיפושים אחרי פנייתה של אחינועם ניני לוותיקן שבו היא מתנה את הופעתה מול האפיפיור בהתנצלותו הפומבית בפני הציבור ההומו־לסבי, ועוד כמה מיעוטים אתניים, על אי אלו דברים שנאמרו ואף נעשו בעבר.