רק בגלל הרוח

"שבע שנים הייתי נקי, עד שלפני שנתיים נפלתי עוד פעם. אבא שלי נפטר, וככה, בשביל לנחם את עצמי, התחלתי שוב עם הקוקאין. מי יכול להפסיק אחרי שמתחילים עם הרעל הזה. הייתי חייב להשיג כסף בשביל השימוש, אז התחלתי לגנוב. תפסו אותי, הייתי במעצר חצי שנה. מהמעצר הגעתי ישר לפה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"אנחנו קצת כמו 'האח הגדול', אבל אין בינינו תחרות. יש לנו מטרה משותפת". צילום: יהושע יוסף

"יש לי שלושה ילדים, בני 17, 14 ו־9. לא ראיתי אותם כבר שנתיים. אני מתבייש מהם. הייתי קם בבוקר עם מאה שקל בכיס, ובמקום לקנות להם לחם וחלב, הייתי קונה סם. תביני, זה בכלל לא היה בשליטתי. אני כאילו לא צד בעניין. למחלה הזאת יש כזה כוח, שכל מה שמעניין זה איך אני משיג את הסם וזהו, גם אם אני משקר לאמא שלי ולילדים שלי. אני מאוד מקווה שהם יסלחו לי על כל מה שהיה ושנתחיל דף חדש. אני התעוררתי על החיים שלי, אבל הם במקום אחר, זוכרים אבא שלא מתפקד ורק עושה נזקים.

"אני רוצה שיביאו אלינו בני נוער לכפר, לראות אותנו. אני יודע שעושים להם הרצאות על הסכנות של האלכוהול והסמים, אבל לשמוע לא מספיק. צריך לראות. שיבואו לראות את אברם, איך הוא בגיל 60 בלי בית, בלי משפחה, בלי כלום. שיבואו לראות את אלה, איך היא נקרעת מבכי כשהתאומים הקטנים שלה מגיעים לבקר אותה פעם בחודש, והם לא מבינים למה אמא שלהם לא חוזרת איתם הביתה. שיבואו. אולי ככה הם בכלל לא יתחילו עם כל השטויות האלה".

יקי (שם בדוי, כמו כל שמות המטופלים בכתבה) לוקח אותי למועדון של כפר "רוח מדבר". בחוץ אוויר מדבר קר וצלול, כזה שמטהר את הגוף והנפש. והשקט הזה.

הוא בן 45, גרוש. כאן כבר שבעה חודשים, בכפר־קיבוץ הזה ליד טללים ומשאבי שדה, שהוקם לפני שלוש שנים, בהחלטת ממשלה, כדי לגמול אנשים מהתמכרויות קשות.

היום 31 בדצמבר, תשע בערב. ערב הסילבסטר. על השולחן עץ אשוח מלאכותי, מקושט בכדורים צבעוניים, וסביבו צלחות פלסטיק מלאות חטיפים מלוחים ושורות שורות של משבצות שוקולד איכותי. וזהו. אלכוהול לא יהיה פה. גם לא מוסיקה רועשת, ריקודים או מופע סטנד־אפ. מסיבת סילבסטר אחרת. צנועה ושקטה. למתבונן מהצד היא יכולה להרגיש קצת עצובה, אפילו מכבידה.

אבל הנוכחים במועדון הם לא אנשים עצובים. בשלב הזה של חייהם, מסיבות הן מהם והלאה. אלכוהול הוא בבחינת רעה חולה והורגת שאין להתקרב אליה.

"זאת לא מסיבה", מסבירה לימור זיו, מנהלת הכפר הדומיננטית והנמרצת, אישה שליבה בכל, ולב כל המטופלים בה. "אנחנו מתכנסים כדי להתייחס לתאריך הזה, יש פה גם עולים מחבר העמים שרגילים לחגוג את השנה האזרחית, אבל לא יהיו אקטים פולחניים מקובלים. מסיבות תמיד מלוות בשתייה אלכוהולית מוגברת, בפריצת גבולות ובאובדן שליטה. זה לא משהו שיכול לקרות כאן".

יקי מכה בגונג לפני "הקפצת רגש". בתוך דקות יתאספו כל חברי הכפר. צילום: יהושע יוסף

אבא חדש, אבא טוב ודואג

32 אנשים ישובים במעגל. 23 גברים ותשע נשים; הצעיר בן 18, המבוגר בן 60. שנה תמימה הם נמצאים כאן יחד, כל יום, כל היום.

"כן, אנחנו קצת כמו 'האח הגדול', אבל אין בינינו תחרות ואנחנו לא אחד על חשבון השני, ואוי ואבוי לנו אם יש הדחה מהכפר. זה אומר שמי שמודח הגזים לגמרי. יש לקבוצה מטרה משותפת והיא ניקיון של כולנו. זה שווה הרבה יותר ממיליון שקל".

מהבוקר אני מלווה אותם לכל פעילות, מכשיר ההקלטה פתוח והם נינוחים ומאפשרים, מדברים, מיומנים בשיתוף ובחשיפה, לא נרתעים.

צ'רלי וקטי, המדריכים, מבקשים מכל אחד ואחת לאחל לעצמם משהו לשנה החדשה. יקי מקווה שהשנה הוא יצליח לסיים את הטיפול ולהישאר נקי לתמיד. "הדבר היחיד בחיים שלי, היחיד, שהצלחתי להתחיל ולסיים, היה מאסרים בבתי סוהר. אני רוצה שהבנים שלי יקבלו אבא חדש, אבא טוב, אבא דואג". 

סיגי רוצה להיות מאושרת. להפסיק להרגיש בודדה. היא מקווה שהשנה היא תיכנס להריון ותלד את הילד שהיא חולמת עליו. יעקב מבקש ש"הלוואי שאלוהים ייתן לבן שלי ולשתי האחיות שלי את התבונה להתנקות, כי אני פה מטפל בעצמי, אבל מה יהיה איתם?"

ליגאל יש זיכרונות אחרים מלילות הסילבסטר הקודמים. איך הוא מצא את עצמו בבוקר בתוך הקיא של עצמו. "היו שם הרבה אלכוהול ושורות של קוקאין, לא של שוקולד". השנה הוא מאחל לעצמו טיפול קשה, "לא רוצה טיפול קל. אני רוצה שזו תהיה הגמילה האחרונה שלי".

"אוהבים אותך!" עונים כולם בקול רם לכל אחד מהחברים עם סיום ברכתו לשנה החדשה, אותה קריאת אהבה מוכרת מקבוצות תמיכה של מתמכרים אנונימיים. בהתחלה היא נשמעת לי תלושה, לא אמיתית, מאולצת, אפילו קצת מביכה. אבל ב"אוהבים אותך" החמישי או השישי אין ברירה אלא להודות בכוחה המתפרץ והמעצים של האמירה, בכנות של האהבה המופצת בין חברי הקבוצה המיוחדת הזו.

קטי המדריכה לא מפסיקה לקבל סמסים ממטופלים שכבר סיימו את הטיפול ועזבו את הכפר לדרך חדשה, כולם מאחלים לה שנה אזרחית טובה. מעדכנים שהם נקיים, מרגישים נפלא. והיא משתפת את הקבוצה בהודעות האופטימיות האלה ומכריזה בסוף הסבב, "אני מאחלת לכם שנה נקייה ולבנה והמשך טיפול קשה, קשה, קשה. שיהיה לכם מה זה קשה לסחוב את האבן הזו במעלה ההר, אבל אתם תראו כמה כיף יהיה לכם כשתגיעו לפיסגה".

את המפגש הם מסיימים, כמו שסיימו כל מפגש ביומיים שהייתי איתם, בתפילת השלווה. כתריסר פעמים במהלך היומיים שמעתי את התפילה הזו, ובפעם השלישית כבר ידעתי אותה בעל פה והצטרפתי אליהם, לאחיזת הידיים, עצימת העיניים ובקשת השלווה.

מימין אני אוחזת בידו של מתן. הוא בן 25, מוסיקאי שהגיע משכונה מבוססת במרכז הארץ. התמכר לאלכוהול ולסמי פיצוציות, עד שהוריו הביאו אותו לכאן. משמאל, זאת סיגי שאוחזת בי ומחייכת אלי בחום. בת 38, היתה בעלת חברת אירועים מצליחה, והאלכוהול גמר הכל. את העסק, את הזוגיות, את שמחת החיים.

הם מחזיקים את ידיי משני הצדדים בחוזקה, ואני חווה באופן הכי אמיתי את היחד של הקבוצה הזו. 

כולם אומרים יחד ובקול רם: "אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים. אמן". 

כמה נכון בנוגע לכל תחומי החיים. יגאל מדליק את הטלוויזיה היחידה של הכפר, שממוקמת במועדון. אחרי דקה, למראה בנות בביקיני בערוץ MTV, צ'רלי המדריך מכבה אותה. "אלה תכנים שהם לא מורשים לראות. אנחנו שומרים עליהם פה מכל משמר, ששום דבר לא יסב את תשומת ליבם מהתהליך הטיפולי. יש פה סרטים בשישי, בעיקר קומדיות, ולפעמים אנחנו יוצאים להצגות בתיאטרון באר שבע. תכנים ארוטיים או פרובוקטיביים הם מחוץ לתחום".

הסוף לקנקני הפטל

עשר בערב, החברים מתפזרים למבני המגורים. גברים לחוד, נשים לחוד. בכל מבנה ארבעה חדרים מרווחים, בכל חדר שלוש מיטות. הם מצוידים בכל מה שצריך, כולל מכונת כביסה ומייבש.

הלילה אני ישנה במבנה "ממשית". כל המבנים קרויים על שם נחלים בדרום. הכל חדש, מבהיק, מתוחזק היטב. אבל המחשבות על היום שעברתי במחיצתם מרחיקות ממני את השינה. אנשי הצוות הטיפולי הזהירו אותי אתמול שבקלות אתמכר למכורים. עכשיו אני מבינה למה התכוונו.

פגשתי בהם לראשונה בארוחת הצהריים בחדר האוכל. חדר רחב ידיים, עם ציורים יפים על הקירות, "אלה היצירות שלהם", מתגאה לימור המנהלת. יושבים בנפרד: נשים, גברים, צוות. את המטבח מנהלים החברים, ואלה היא ראש צוות מטבח, "ר"צ מטבח". המטבח הגדול עדיין בשלבי בנייה, כך שעדיין אין תנורים וכיריים, והאוכל מגיע משירותי קייטרינג: מזון ביתי מגוון וטעים. מי שחפץ בשתייה מתוקה יצטרך לקום וללכת אל מכל השתייה המתוקה הגדול והמרוחק.

"בהתחלה היינו מגישים לשולחנות קנקני מיץ פטל", מסבירה לימור, "ומהר מאוד גילינו שהוא נצרך בכמויות לא הגיוניות, כי החברים החליפו את ההתמכרות לסם בהתמכרות לסוכרים. צריכת סוכר הרי משנה מצב רוח. היינו חייבים לצמצם את הכמויות, ולכן הרחקנו את המכל הגדול לקצה חדר האוכל, כדי שיהיה פחות נגיש. מי שרוצה לשתות צריך לקום, ללכת, למלא כוס, לחזור. ככה יש יותר מודעות לכמות הצריכה ויותר שליטה בה".

בשולחן שלידנו יושב לבדו דימה. גבר גבה קומה ויפה תואר, בן 37. הוא אוכל כשעיניו מושפלות, לא יוצר קשר עין לשנייה. "הוא בניתוק", מסבירה קטי. "ניתוק פירושו שעקב אירועים קשים שהיו, הוא מחויב בניתוק מהסביבה ובחשבון נפש. בתקופת הניתוק אסור לו לדבר עם החברים, הוא מורחק מהפעילויות השוטפות, זה רק הוא וחשבון הנפש שלו. הוא יקבל מאיתנו שאלות ומטלות כתיבה, שהוא יצטרך לענות עליהן באריכות ולפתח את הנושא הזה".

דימה העז להפר את כללי הכפר המפורשים וניסה ליצור קשר עם אחת החברות דרך מכתבים שכתב לה ואמירות שכיוון אליה. "הוא לא נענש, כי אין אצלנו עונשים. התוצאה של מעשיו היא הניתוק".

אני מתבקשת לא לדבר איתו, אבל הצלם מצלם את ציוריו, ותחושותיו באות לידי ביטוי בציורו. הוא מצייר את בנות לוט, מרמז לאהבה אסורה, זו שהוא לא יוכל לממש.

יחסים בכפר אסורים בתכלית האיסור. לא רומנטיים וגם לא חבריים. "להיות בקשר הדוק עם מישהו מהקבוצה זה פתח לביצוע קומבינות בסגנון 'שמור לי ואשמור לך', המבטאות חלק מדפוסי הרחוב העברייניים שאנחנו רוצים למנוע", מבהירה לימור. "בדיוק בגלל זה הנשים ישנות באזור נפרד, ובשיעורי היוגה והאמנות הן נפרדות מהגברים. אנחנו שומרים על העניין הזה".

כשהם קמים לפנות את מגש הארוחה שלהם, הם פולטים "תודה" בקול רם לחלל האולם. ההתייחסות ואמירת התודה הן חלק מחוקי הכפר, להזכיר להם ששום דבר לא מובן מאליו. צוות חדר האוכל ממרק את המקום במהירות וביסודיות, ואני בוחנת אותם: צעירים לצד מבוגרים, בני שכונות מצוקה ובני עשירים, יהודים ונוצרים. בין בוגרי הכפר יש גם מוסלמים.

בהפסקת הקפה הם נינוחים, מעשנים סיגריות מתוך חפיסה אחת שמוקצית להם ביום. בן צמוד לכרית השינה שלו, וגם בחדר האוכל הוא היה צמוד אליה. "איחרתי למפגש הבוקר, לא יכולתי להתעורר, אז זו התוצאה שלי: להסתובב כל היום צמוד לכרית", הוא מחייך. "תאמיני לי שמחר אני קם בזמן. אבל איזה עונש מקורי, הא?"

יעל גלבוע, המורה לאמנות. "הפעם הראשונה שנדרשים להתחיל משהו ולסיים אותו". צילום: יהושע יוסף

החלום: 400 מיטות

"הייתי בהרבה מקומות של גמילה, אבל פה לא נגמלים דרך הרגליים, נגמלים דרך הראש", אומר יקי. "את לא תראי אותנו מקבלים מטלות פיזיות, עושים עבודות רס"ר ומתוזזים. נכון שצריך לעבוד במטבח, לעשות כביסות, לנקות את החדרים, אבל הדגש הוא על עבודת הראש והנפש. כל הזמן יש שיחות, בקבוצות ובאחד על אחד, וסמינרים, וכל הזמן צריך לדבר על איך אנחנו מרגישים ולהציף את הכאב, ולהכיר בחולשות ובפגמים.

"והשקט הזה. את שומעת אותו, לא? שומעים את השקט, מרגישים אותו, מריחים אותו. למכורים יש כל כך הרבה רעש בראש, ופה אנחנו מנוטרלים מהכל. מהרעש, מהצרות, ממה שהעיר יכולה להציע לנו. אנחנו יכולים להתמקד כאן רק בטיפול שלנו, אין לנו לאן לברוח. אין טלוויזיה, אין עיתונים, אין טלפונים ניידים. זה רק אנחנו וההחלמה שלנו".

אייבי נתן ז"ל היה הראשון שראה בחזונו הקמת כפר בדרום לנגמלים מסמים ומאלכוהול. שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת נגב, היקצה לו משאבים רבים. מאוחר יותר הצטרפו לפרויקט קרן רש"י ו"פארמאדום", ארגון פילנתרופי של רוקחים יהודים מצרפת. הם מממנים חלק מהשהייה של כל מטופל, לצד קצבאות הביטוח הלאומי ומימון קבוע ממשרד הרווחה.

קטי ארגמן, מדריכה ו"מכורה נקייה". "לא הבנתי שהסמים יהרגו את כל מה שמסביב". צילום: יהושע יוסף

המכורים מגיעים בהסכמתם המלאה. "יש משפחות שמרימות טלפון ומתחננות להגיע עם הילד", מספרת לימור זיו, "יש מכורים שמגיעים דרך עובדות סוציאליות או קציני מבחן, אחרים מגיעים אפילו בצו בית משפט, כשהשופט מבין שמה שנדרש הוא טיפול גמילה, ולא מאסר בכלא. אבל אנחנו לא מכריחים אף אחד להיות פה, לא מחזיקים אותם בכוח, וגם מדגישים בפניהם שזו בחירה שלהם אם להמשיך להיות פה. מי שיתעקש ללכת ילך, אבל אנחנו נעשה את המקסימום כדי להשאיר אותו".

32 מטופלים שוהים בכפר. לימור, שמנהלת את המקום מתקופת ההקמה וההצטיידות, רואה בחזונה 400 מיטות בתוך עשר שנים, והפיכת הכפר למסגרת המשך גם למטופלים שכבר סיימו את תקופת הגמילה, דוגמת אברם. "אני חולמת על יישוב של ממש, דינמי ויצרני, שמטופלים לא יעזבו, אלא ימשיכו ויחיו תחת המסגרת הטיפולית ככל שיצטרכו".

המנהלת לימור זיו: "אני חולמת על יישוב של ממש". צילום: יהושע יוסף

אל"מ (מיל') יאיר באר, מנכ"ל עמותת "יחדיו" המפעילה את הכפר, מתגאה: "זה בפירוש אוצר בלב מדבר. מתוך 44 מטופלים שסיימו את התהליך, 36 נקיים עד היום, וזה הישג מדהים שהושג הרבה בזכות הצוות המסור שעובד כאן בניצוחה של לימור".

אחרי ארוחת הצהריים מהדהד בכל הכפר קול הגונג המתריע על "הקפצת רגש". ההקפצות האלה נועדו לכנס את החברים ולאפשר לכל אחד מהם להגיד משהו בפני כל חברי הקבוצה, לפרוק את אשר על ליבו. הן מתנהלות באווירה צבאית קשוחה, מזכירות אחת לכמה שעות שכאן מאפשרים, אבל גם דורשים. כל חברי הכפר מתכנסים למעגל, ומתבצעת בדיקת נוכחות, בדיוק כמו מסדר צבאי. אי אפשר להיעדר ללא סיבה מוצדקת. 

צ'רלי המדריך מודיע כי ליאון חוזר למעגל אחרי ניתוק של חמישה ימים, וכי אברם עוזב את הכפר בשבוע הבא: הוא סיים טיפול, בתום שנה תמימה. כולם מוחאים לו כפיים, ואברם נרגש, עוצר את עצמו מלדמוע. "מעכשיו אתה לא מחויב להיררכיה בכפר", מבשר לו צ'רלי, ומתכוון לכך שהוא כבר יכול לפנות למדריכים באופן ישיר, לא כמו חבריו, שצריכים לעבור דרך ראשי הצוותים, שפונים אל המתאם, שרק לו הזכות לגשת אל המדריכים.

אברם הוא זקן הכפר. בן 60. פיו חסר שיניים, ופניו חרושי קמטים. יש לו שלושה ילדים וארבעה נכדים. לחתונת הבן הקטן יצא מהכפר, בלוויית צ'רלי.

עכשיו יעבור להוסטל, ומשם יתחיל לצאת לעבודה, אבל עדיין יהיה בפיקוח וימשיך בטיפול הקבוצתי.

"ניסיתי הרבה פעמים להיגמל ולא הצלחתי. הייתי במרכזי יום, הייתי בקהילות טיפוליות. הגעתי למצב שהייתי שותה כל יום, כל היום. הגעתי לפה שבר כלי, הרוס, גמור. הרמתי ידיים ונכנעתי. איבדתי הכל, ממש אספו אותי מהרחוב. כאן הצילו לי את החיים. חזרתי לאט לאט להיות בן אדם ולתפקד, וסוף סוף החלמתי מהמחלה. אני יוצא מפה בן אדם חדש. אני קורא למקום הזה 'מפעל חיים', כי הוא מייצר חיים לאנשים".

"המחלה" - ככה מכנים כאן את ההתמכרות, כחלק מהשיטה הטיפולית, "שיטת 12 הצעדים", המונהגת גם במרכזי הטיפול של NA (Narcotic Anonymous, נרקומנים אנונימיים). שיטה זו מגדירה 12 צעדים מוגדרים ומתפתחים בדרך להחלמה, למרות ההכרה בכך שהיא תמיד תהיה שם ותקנן.

הטיפול יוצא מנקודת הנחה שבתקופת השימוש בסם, המכור ראה רק את עצמו - ועכשיו צריך לעבוד איתו על מיומנויות חברתיות, דפוסי חשיבה, שפה, תקשורת, מיומנות תעסוקה ועיבוד הכאב. מי שמגיע ל"רוח מדבר" כבר חווה גמילה פיזית בפיקוח רופאים ב"אשפוזיות" הפזורות בכל רחבי הארץ.

ליאון רק בן 19. הוא נותק מהחברים לשבוע בגלל התנהגות בלתי הולמת בשבוע שעבר ("קיללתי והתפרצתי, וזה לא לעניין"), ועכשיו, ב"הקפצת הרגש", הוא מקריא מכתב התנצלות.

הוא נולד בארה"ב ועלה עם אביו ארצה לאחר שאמו נטשה אותו. כשהיה בן ארבע, אביו נישא בשנית והעניינים החלו להידרדר. ליאון הרגיש שאביו לא מתייחס אליו.

"בגיל 12 התחלתי לעשות בלאגנים, לא היה מי שישים לי גבולות. לא הלכתי לבית ספר, הסתובבתי ברחובות. מהר מאוד הידרדרתי לשימוש בסמים ולסחר בסמים. ניסיתי הכל - גראס, חשיש, קריסטל, אקסטזי. ישבתי בכלא. אומרים לי 'כל החיים לפניך', אבל אני מרגיש שעברתי כל כך הרבה סבל.

"יש לי חברים שנרצחו, חברים שיושבים היום בכלא על רצח. ראיתי הכל, אי אפשר להפתיע אותי. אני לא רוצה לחזור לתחתיות האלה בשום פנים ואופן. אני רוצה שהלב שלי ידפוק מדברים חיוביים, לא בגלל ניידת משטרה שבאה לעצור אותי.

"הייתי כבר בגמילות בעבר, אבל פה אני מרגיש את היחס האישי. מרגיש שנלחמים עלי, מכריחים אותי להציף את הכל ולעבד את זה".

צ'רלי המדריך: "גם לי יש חונך. מכור שמתנהל לבדו לא יכול להישאר נקי לאורך זמן". צילום: יהושע יוסף

רק מכור יכול להבין מכור

"איך אנו שומרים על ערנות ביחס להחלמה שלנו? ראשית, בכך שאנו מבינים שיש לנו מחלה ושתמיד נהיה חולים בה. לא משנה כמה זמן אנו נקיים, לא משנה עד כמה החיים שלנו השתפרו, לא משנה מהי מידת ההחלמה הרוחנית שאליה הגענו, אנחנו עדיין מכורים. המחלה שלנו מחכה לנו בסבלנות, מוכנה לסגור את המלכודת עלינו, אם רק ניתן לה את ההזדמנות.

"ערנות היא הישג יום־יומי. אנו מתאמצים להיות תמיד ערניים ומוכנים להגיב על אותות מצוקה. אין זה אומר שעלינו לחיות בפחד לא הגיוני שמשהו נורא יקרה לנו, אם לא נעמוד על המשמר לרגע אחד. אנו פשוט נוקטים צעדי זהירות.

"תפילה יום־יומית, נוכחות קבועה בפגישות, בחירה בעקרונות רוחניים ולא בפשרה על הדרך הקלה - הן פעולות של ערנות. אנו עורכים חשבון נפש כשצריך, משתפים אחרים בכל עת שאנו מתבקשים ומטפחים בתשומת לב את החלמתנו. מעל הכל, אנו נשארים מודעים!

"רק להיום: אהיה ערני, אעשה כל מה שדרוש כדי לשמור על החלמתי". 

(מתוך ספר התפילות "רק להיום")

תפילת "רק להיום" נאמרת בכל בוקר בפני כל חברי הקבוצה, ולקוחה מתוך ספר המכיל אמירות המחולקות לכל יום ויום של השנה. התרגול בסיסי והדרגתי, וכוונתו לצמצם את משימת ההחלמה הנראית בלתי אפשרית למשימות קטנות, יום־יומיות, שהן בנות ביצוע. ב"רוח מדבר" נקראת התפילה גם ברוסית ובאנגלית.

שש וחצי בבוקר, היום הראשון של שנת 2014. זריחה בהירה של שמש מדברית, שלא מואפלת בגלל בניינים, עשן מכוניות או צמחייה סבוכה. שמש שבוקעת מתוך זהוב המדבר ומבשרת על יום חדש, אופטימי. "איך אפשר להישאר פסימי עם זריחות כאלו?" שואל אותי באנגלית דניאל (38), שעלה מארה"ב לפני חמש שנים ומצא את עצמו הומלס שמתגלגל ברחובות שיכור.

בשבע בבוקר שוב מהדהד קולו של הגונג. זו השעה שהם צריכים להתכנס בה, אנשים שלא יכלו מעולם למשימת ההשכמה. אל המעגל מדדה על קביים אנטון (33), שמשתמש בסמים כבר 16 שנים ("כל מה שאת רק רוצה לדמיין, וכל השילובים שאת רק יכולה לדמיין"). באחת הפעמים, כשרצה להזריק לעצמו הרואין דרך הרגל, פיספס ופגע בעצב ראשי. "כמעט הלכה לי הרגל. אם לא הייתי פה, הייתי מת בטוח".

חלק מהחברים לוקים בהפטיטיס C, מחלה זיהומית הנובעת משימוש במזרקים לא מחוטאים. יש כאן גם נשאי איידס.

הבוקר מתחיל ב"מעגל נוכחות" ובבדיקת הופעה חיצונית. "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים - וגם השטן", אומרים בכפר, ולכן נדרשת תשומת לב רבה להופעה החיצונית של החברים. הם צריכים להקפיד על הרגלי ניקיון והיגיינה, גילוח יום־יומי ולבוש ראוי. אסור ללבוש טרנינג בשעות הפעילות, הבנות חייבות להקפיד על שיער אסוף ולבוש צנוע.

במעגל הנוכחות מבינים שליאור לא הגיע. הוא לא התעורר. רק חמישה ימים מאז שהגיע לכפר. כל המטופלים בחודש הראשון מוגדרים "גוזלים". מאפשרים להם להיקלט, לא דורשים מהם הרבה, מצמידים אליהם "אח גדול" משלב מתקדם יותר, שילווה אותם, יכיר להם את מתקני הכפר, יתמוך בהם בהסתגלות לסדר היום.

בשלב הבא, שלב א', ניתנות למטופל משימות אישיות וקבוצתיות. בשלב ב' כבר נבחנת האופציה לצאת לביקור בית של יממה, שהוא בגדר משימה אחת מתמשכת, ובחזרה ממנו יעבור המטופל בדיקת שתן לזיהוי הימצאות סמים. בשלב ג' הם כבר מתכוננים לחיים שאחרי העזיבה, נוסעים לביקור משפחתי ללא ליווי. לא לכולם יש בית לחזור אליו.

אחרי ארוחת הבוקר ניגשים החברים לחדר המדריכים כדי לקבל תרופות. לכל אחד מהם יש קלמר תרופות מסודר, ועל השולחן בקבוק מים וכוסות פלסטיק. צ'רלי (47) נותן להם את התרופות, שואל לשלומם. הוא בוגר קהילה טיפולית בעצמו, נקי כבר שבע שנים וחצי, ומוגדר על ידי שיטת הטיפול כ"מכור נקי". תושב באר שבע, אב לארבעה בנים, בא לכפר מדי בוקר כדי לעבוד שם בתור מדריך חברתי. חשוב לו להוציא מהמעגל הקשה הזה כמה שיותר מכורים. "אני יודע כמה זה קשה, אבל אני גם יודע שזה אפשרי".

בהתכנסות של ליל אמש ראיתי איך החברים נושאים אליו עיניים, והוא בדרכו האמפתית והאסרטיבית משכנע אותם שאם הוא הצליח, אז גם הם יכולים, ושלא יגידו לו "אתה לא יכול להבין מה עובר עלינו". הוא היה שם, 20 שנה, עמוק בסם. שניים מאחיו נפטרו בגלל שימוש בסמים, הוא הגיע למאסרים, והמשפחה שלו נפגעה.

"ככל שההתמכרות שלי החריפה, כך נאלצתי לשלם מחיר גבוה יותר. הייתי קם בבוקר ולא רואה בעיניים. לא את הילדים שלי, לא את המשפחה, רק תנו לי להשיג 40-30 מנות סם ביום. באיזשהו שלב, הסמים שצרכתי הפסיקו להשפיע, אז הייתי חייב לערבב אותם עם כדורים. זה היה נורא, פשוט נורא".

צ'רלי נהנה מכל יום שהוא מגיע לקהילה ונוטע במטופליו תקווה. "לעולם אשאר 'מכור נקי', וכן, אני מכור", הוא אומר, "אהיה מכור כל חיי. החשש ליפול שוב אל הסם תמיד יהיה שם, אבל הוא לא מנהל אותי. אני לא משתמש בסמים, אבל יש בי את הנטייה להתמכרות, שהיא בעצם ביטוי של הפגמים והחסרונות שלי, שלא נעלמו לשום מקום.

"אני חייב להודות שאני מכור, רק ככה אני יכול להתרחק ממקומות שלא טובים לי, מאנשים שיכולים להזיק לי ומסיטואציות שאני עלול לרצות שוב להשתמש. אני הולך לפגישות של NA, ולי עצמי יש חונך, שהוא נקי כבר יותר מ־20 שנה. זו תעודת הביטוח שלי.

"יש לי רשת ביטחון - קבוצת מחלימים, שאיתה אני נפגש בכל מיני הזדמנויות. מכור שמתנהל לבדו לא יכול להישאר נקי לאורך זמן".

הוא עבר הכשרה של טיפול בנפגעות תקיפות מיניות, ופעם בשבוע משתלם בבית ברל בהדרכה ובהנחיית קבוצות. "אני קולט בשניות את ההתנהלות שלהם, יודע מאיפה הם מוּנעים. הם מופתעים, שואלים 'אבל איך עלית עלי?' הם לא מבינים שרק מכור יכול להבין מכור".

יושבים במעגל, אומרים את תפילת השלווה. צילום: יהושע יוסף

את כבר לא שקופה

החיים בקהילה מדמים לחלוטין את החיים מחוץ לכפר: צריך לקום בבוקר בזמן, ויש מטלות ומשימות, וצריך לדאוג לתחזוקת החדרים הפרטיים והכפר כולו. לקבוצה יש כוח גדול ומשמעותי, והיא כל הזמן משקפת לפרט את תפקודו. מערכת השעות אינטנסיבית וקפדנית: לומדים אמנות, תוכנות בסיסיות במחשבים, שיעורי יוגה ושיאצו, ובין לבין "סמינרים" - שיעורים שמעבירים המטופלים עצמם על נושאים המוגדרים מראש ונוגעים לחוויה הטיפולית. למשל, "כעס ודחיית סיפוקים".

גם חדר כושר יש בכפר, ומגרשי כדורסל. כדורגל הם כבר לא מורשים לשחק, "כי היתה פה סגירת חשבונות במהלך המשחקים, ואחרי כמה פעמים שהבאנו לסורוקה מטופלים עם רגליים שבורות, הבנתי שאין יותר כדורגל", אומרת זיו.

אחרי קריאת התפילה "רק להיום" ואמירת תפילת השלווה, יתפזרו המטופלים לשיעור אמנות ולמרכז התעסוקה. בחדר האמנות מחכה להם המורה יעל גלבוע. מוסיקה נעימה מתנגנת, והחדר עמוס ספרי אמנות וחומרי יצירה: צבעי אקריליק, פנדה ומכחולים לרוב. כל אחד בוחר את הטכניקה שלו ליצירה; דיוויד יוצר קולאז' מגזרי עיתונים, יגאל יסיים את הציור שעליו הוא עמל זמן רב ונקרא "התמדתו של הזיכרון" של סלבדור דאלי. "לא יודע מה משך אותי לציורים שלו, אבל בחיים לא ציירתי, למי היה ראש או סבלנות? אני בן אדם היפראקטיבי, ופה יעל לא מוותרת לנו, מתרגלת איתנו לעבוד בסבלנות". 

יקי מצייר פרפר שרוצה לעוף מבעד לסורגים, דרך שבלונת משבצת קטנה ויחידה. לבן אין חשק לצייר היום. תערוכה אחת של ציוריהם הוצגה כבר באחד הקיבוצים הסמוכים, והם זכו לתגובות נלהבות. רבים מהציורים תלויים בכל רחבי הכפר, במרכז הטיפול ובבניין המנהלה. 

"זאת הפעם הראשונה שהם בעצם נדרשים להתחיל משהו ולסיים אותו", מסבירה יעל. "הם צריכים להתמודד עם המכשולים שבדרך, אבל בסוף יש להם יצירה ממשית, שהם עשו ושהם יכולים לגעת בה. היא מוחשית, היא ממשית והיא שלהם. יש להם שעה וחצי להתרכז וליצור, ואני חייבת להודות שיוצאים פה תוצרים מפעימים, עבודות שהן ישר אגרוף לבטן".

אגרוף לבטן. זה בדיוק מה שאני מרגישה כשאני בוחנת את ציוריה של טל בת ה־21. היא פה כבר יותר משנה, באישור מיוחד. והיא רוצה להיות אמנית. נגמלה מאלכוהול אחרי שהתנסתה בו מוקדם מדי, כשהסתובבה ברחובות יותר מדי. בדומה לרוב הבנות הנמצאות בכפר, גם טל עברה פגיעה מינית, והציורים שלה צועקים את מצוקתה.

מוסיקה מתנגנת גם במרכז התעסוקה של הכפר. רון קמפבל אחראי על המרכז, וגם על הביטחון ועל התחזוקה. שנים רבות היה שוטר במחלק הסמים בארה"ב, ובמציאות שעולה על כל דמיון, איבד אח בגלל שימוש בסמים. לפני שלוש שנים עלה לארץ, וכבר שנתיים שהוא חלק מצוות הכפר.

"אם מקום כזה היה קיים לפני 20 שנה, לא הייתי מאבד את אח שלי", הוא אומר. "כאן יש לי הזדמנות לעבוד עם האנשים לטווח ארוך, לא רק לעצור אותם ולהביא אותם בפני שופט. הרבה אנשים מגיעים אלינו עם אפס עבר תעסוקתי, ופה הם צריכים לעמוד בזמנים, לעמוד ביעדי ייצור, לקבל סמכות מאנשים זרים".

הלן, שעלתה מצרפת, יושבת ומדביקה טבעות גומי מצינורות חתוכים. טבעת־טבעת היא מדביקה בקפדנות. "אני מתגעגעת לבן שלי, מארק, בן 10, אבל יודעת שאני חייבת קודם לטפל בעצמי כדי לחזור להיות ראויה להיקרא אמא", היא מספרת, ולא מפסיקה להדביק את הטבעות. "בינתיים הוא בפנימייה, אני מקווה שהוא בסדר".

בקבוצת הטיפול של קטי נוכחות רק הבנות. הן מדברות אל ליבה של יפית, "גוזלית" חדשה שהגיעה אך לפני שבוע. היא בת 20, השאירה את בתה התינוקת עם סבתה. וקשה לה. קשה לה עם החוקים, וקשה לה עם הכללים, והיא לא מעוניינת לאסוף את השיער. יממה לפני שהגעתי היא רצה לעבר השער ורצתה לברוח, וכולם הלכו אחריה, ביקשו שתישאר. 

קטי ארגמן (41) מנחה את הקבוצה בשקט ובנועם, מהלכת קסם על הבנות. אומרת ליפית כמעט בלחש: "אנחנו אוהבות אותך, אבל אנחנו לא נוותר לך, ולא נוותר עלייך. את כבר לא שקופה, אנחנו רואות אותך. אנחנו נראה אותך בארוחת הבוקר, ובסמינר, ולאורך כל היום".

כשנסגור את הדלת בחדר המדריכים ונישאר רק שתינו, היא תספר על העבר המשתמש שלה ואיך השאירה בבית שלושה בנים קטנים חסרי כל, כי את הכל היא מכרה בשביל הסם. היא "מכורה נקייה" זה שמונה שנים, ומדריכה בכפר מיומו הראשון.

"כל טראומות הילדות שלי, שכללו חתונה מאונס בגיל 14 וחצי כמי שמשתייכת לעדה הגרוזינית, צצו בגיל 29, ורציתי לא להרגיש, להיעלם, למות", היא אומרת בהתרגשות. "אז התחלתי להשתמש בסמים. לא הבנתי שהם יהרגו את הכל מסביב, רק לא אותי".

השוני הקיצוני בין היותה מטפלת סמכותית, שאוזני הכל קשובים לה, לבין התיאורים הקשים שהיא מתארת לי בשיחתנו האינטימית, מסביר את הצלחתה כמטפלת. היא היתה שם, איבדה מקום עבודה ראוי ומשכורת שמנה, חוותה השפלות, שיקרה לכל העולם, שמעה את הבן הקטן שלה צורח מתחילת הרחוב בעת שהיא רצה להשיג לעצמה עוד מנת סם. ואז חוותה קהילה טיפולית, ועשתה את זה. יום יום, שעה שעה. לאט ובהדרגתיות. ועכשיו היא פה כדי לעזור לאחרים.

את השיחה שלנו קוטעת אלה בדפיקה על הדלת. היא רוצה לבקש מקטי שתעזור לה להיכנס לאינטרנט ולרשום את התאומים שלה לכיתה א', פוחדת לפספס את מועד ההרשמה. "עד כיתה א' אני כבר אחזור הביתה חדשה", אומרת אלה, ועיניה נוצצות.

להפסיק לעשות רע

ערב יורד על הכפר. החברים מתקבצים ל"מעגל התייחסות", המשקף להם את התנהלותם במשך היום. כל אחד מהם מילא פתק עם התייחסויות לחברים ועם מיני "חריגות". כולם עומדים במעגל, ואיציק המתאם מזמין אותם אחד אחד למרכז.

ליאור יצטרך להיצמד לכרית ממחר בבוקר. יפית התחצפה במהלך היום, עישנה בחדר האוכל, ולכן מופעל עליה "נוהל סנקציה", והיא לא תיהנה משום הטבה הערב ומחר. היא לא תוכל להתקשר הביתה בזמן שניתן פעמיים בשבוע, לא תוכל להשתתף בהפסקות הקפה. מתן, ר"צ מתאם, פיספס את אנטון בהקראת השמות, לא ראה שהוא לא נוכח, ועל כך הוא מקבל "סט כלים", כלומר יצטרך לעזור בשטיפת הכלים במטבח.

בדרך, בחזרה הביתה, מלווה אותי המשפט שאמר לי יקי דקה לפני שנכנסתי לאוטו, כששאלתי אותו מה אוכל לאחל לו לשנה החדשה.

"אני רוצה להפסיק לעשות כל כך הרבה רע לכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי", הוא אמר. 

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו