"אליפות עושים, לא מדברים עליה"

כשאלישע לוי מכנס את שחקניו ומסתכל להם בלבן של העיניים, הוא נראה מודאג. "תקשיבו, כולם מדברים על המשחק שלנו מול מכבי ת"א. מצלמים אותנו בכל מקום, ואני מבקש מכם להירגע. להיות מרוכזים. אני רוצה בגרות, אני רוצה לראות שזה לא משפיע עלינו, שהתקדמנו. שאנחנו יכולים להתמודד עם הרעש הזה מסביב".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

השקט באסיפה הקבוצתית על הדשא באיצטדיון וסרמיל מופתי. הרצינות תהומית. 20 שחקנים, לבושים באדום מכף רגל ועד צוואר, מהנהנים בראשם. איש לא פוצה פה. "הם גברים", ממלמלת לעצמה הפסיכולוגית הצמודה, מיכל יערון.

השחקנים עושים מעגל חיבוק. מניחים יד איש על כתפי חברו ועומדים כך, בריכוז, כמה שניות. אחר כך הם משתחררים ומתחילים לרוץ סביב המגרש. אלישע מצטרף אליהם. רק מילה אחת לא נשמעת שם, למרות שהיא מרחפת כל הזמן בחלל האיצטדיון הישן של באר שבע. את המילה הזאת הס מלהזכיר כאן. עדיין.

ביום ראשון תעלה הפועל באר שבע למשחק הכי חשוב שלה בשנים האחרונות. היא מדורגת עכשיו במקום השני בליגה, מרחק שלוש נקודות מהמוליכה מכבי תל אביב. ניצחון בבלומפילד יציב אותה בעמדת זינוק נדירה להגשמת חלום ישן: אליפות ראשונה אחרי 38 שנים.

"אני לא ממעיט חלילה בערכה של הקבוצה שלי", אומר לוי. "אנחנו קבוצה חזקה מאוד. אני פשוט חושב שזה לא נכון לבוא ולדבר עכשיו על אליפות. הקבוצה שלי לא נבנתה לאליפות כמו מכבי, היא נבנתה לפלייאוף העליון, ודיבורים כאלו יכולים לרסק קבוצה".

זה יהיה קרב ספורטיבי עמוס בסופרלטיבים ובקלישאות, אבל לא רק: זה יהיה גם מאבק בין הקבוצה העשירה ביותר בכדורגל הישראלי, שבאה מהמרכז העשיר והמתוקשר, לקבוצה הדרומית הכי קשוחה שיש לנו כאן. קבוצה מגובשת שתעשה את כל הדרך מבאר שבע כדי להוכיח שגם שם, בדרום הרחוק, יש חיים והצלחות וחלומות גדולים.

"אני לא מפחד ממכבי. אני לא מפחד מכלום, השחקנים שלי לא מפחדים מכלום. אבל אני לא צריך לספק כותרות, אלא להיות אחראי למה שאני אומר. אליפות עושים, לא מדברים עליה. כרגע שינינו מטרות ועכשיו אנחנו רוצים ללכת עד הסוף, להיצמד למכבי ולקחת את אחד הכרטיסים לאירופה".

אתה לא מסוגל להגיד שהפועל באר שבע יכולה לקחת אליפות העונה?

"בכדורגל הכל אפשרי. ברור שיש לי חלום על אליפות".

עם השחקנים באימון, "אני אסרטיבי כשצריך". צילום: אסנת קרסננסקי

שוברי המיתוסים

רבים הרימו גבה כשאלונה ברקת רכשה את הפועל באר שבע, לפני שש שנים. אמרו שהיא נאיבית. שלא תשרוד את המדבר המשמים הזה. התוצאות הגרועות על הדשא, ירידת הקבוצה לליגה השנייה, החלפת מאמנים תכופה והתנהלות אלימה של האוהדים כמעט הכריחו אותה להרים ידיים. אבל רגע לפני שנשברה סופית, היא החליטה להילחם בכל זאת. בשנה שעברה הביאה את אלישע לוי המעוטר ממכבי חיפה, המאמן השביעי של הקבוצה מאז שהגיעה. וגם הוא, בעונה הראשונה שלו בקבוצה, הציל אותה רק במשחק האחרון מירידה לליגה השנייה.

השנה, נגד כל ההערכות והסיכויים, משהו גדול קרה לבאר שבע. רוח אחרת מנשבת שם, לוחמנית והישגית, רעבה ובועטת הכי חזק שאפשר. אלישע (56) אומר שהפרשנים הגדולים של הכדורגל הישראלי עדיין לא מעכלים את ההצלחה של הקבוצה שלו. גם הוא בעצמו מופתע מאחוזי ההצלחה הכמעט דמיוניים: 14 ניצחונות, 5 תוצאות תיקו, והפסד אחד בלבד - הישג טוב בהרבה אפילו משתי עונות האליפות של המועדון בשנות השבעים. גם מכבי תל אביב הגדולה הפסידה העונה פעמיים. אלישע הוא המאמן היחיד כאן שעדיין יכול לקחת העונה גם אליפות וגם גביע.

"לא ציפינו לכאלה אחוזים גבוהים. כבר במחנה האימונים בפולין ראיתי שהקבוצה עובדת טוב, אבל לא חשבתי שנעשה כזאת ריצה. אחר כך התחילה הליגה, אמרו שזה עניין של יום־יומיים עד שנישבר. אתה יודע, כולם כאן הרי סקפטיים.

"אבל המשכנו, וכל שבת שברנו מיתוס אחר. היום כבר סופרים את הפועל באר שבע. בנינו קבוצה מצוינת ועמוקה, הבאנו שחקנים עם אופי ועם יכולת גבוהה, כמו אליניב ברדה ומאור בוזגלו, גל הראל וקובי דג'אני, ובאמת פגעתי איתם בול.

"מבחינתי ברדה הוא השחקן השלם. יש לו כישרון ויכולות פיזיות ומנטליות גבוהות מאוד, הוא מנהיג שזכה באליפויות ובגביעים, ולכן יכול לעזור לשחקנים אחרים. את בוזגלו אני מכיר מהתקופה ששיחק אצלי בסכנין, הוא המוסר הכי טוב בארץ, וכדי להוציא ממנו את המירב צריך לעבוד איתו אישית. אז בניתי אותו לאט, הוצאתי אותו לפעמים באמצע המשחק וגם השארתי אותו על הספסל כשהיה צריך. כולם באו בטענות, אבל אני ידעתי מה נכון עבורו. הוא התקדם, הביטחון חזר אליו, ועכשיו הוא מוציא מעצמו את הכישרון שטמון בו".

עם אליניב ברדה. "מבחינתי הוא השחקן השלם".צילום: אסנת קרסננסקי

ולמרות הכל, אתם עדיין עסוקים בלרדוף אחרי מכבי ת"א.

"אני לא מפחד ממכבי והקבוצה שלי לא מפחדת ממכבי, וזה אחד מהשינויים כאן ביחס לעונה שעברה. הפחד נגמר. פחד הוא דבר משתק, ואני מחנך את השחקנים להיות עוצמתיים, תחרותיים, הישגיים. חזרנו השנה שמונה פעמים מפיגור לניצחון. אלה סימנים מנטליים מובהקים לחוזק ולחוסן. אנחנו באים לבלומפילד לנצח".

בוא נדמיין שאתם מנצחים את מכבי. בתסריט כזה תוכל סוף סוף להצהיר שקורה כאן משהו היסטורי השנה?

"כן, בהחלט. תשמע, אנחנו באמת מתקדמים צעד אחר צעד, וזאת עונה חלומית בשבילנו".

תצליחו לשבור את ההגמוניה של מכבי בכדורגל הישראלי?

"הם עושים שם עבודה מצוינת, אבל אני לא יודע אם יש להם הגמוניה בכדורגל הישראלי. כדורגל הוא דבר דינמי. כסף זה דבר מאוד חשוב בכדורגל, וצריך לדעת להשתמש בו נכון. אנחנו הבאנו השנה את ברדה ובוזגלו, שעלו הרבה כסף, אבל אנחנו לא מתקרבים לתקציב של מכבי ת"א. לכן אנחנו עושים הכל כדי לצמצם מהם פערים מבחינת הכדורגל. בוא נראה מה יהיה בסוף".

היית רוצה לאמן שם?

"טוב לי מאוד במקום שאני נמצא בו היום. אחרי שעזבתי את חיפה, עוד לפני שהתמניתי למאמן של באר שבע, היתה לי פגישה עם יורדי קרויף. דיברנו, וזה לא הסתדר. לא חיכיתי שהוא יחזור אלי, כי ידעתי שהוא בודק את השטח גם מול מאמנים אחרים. כרגע יש לי חוזה עד סוף העונה, ואחריו אלוהים גדול".

הפסיכולוגית מיכל יערון נכנסת לחדרי ההלבשה כרוח סערה. מביאה איתה אנרגיה גדולה. היא הגיעה לקבוצה במהלך מאבקי ההישרדות בעונה שעברה, התחברה במהירות עם השחקנים והפכה לבורג חשוב במערכת. את הנוכחות שלה בשטח קשה לפספס. היא מתעניינת בשלומו של השוער אוסטין אג'ידה, שעסוק בהרמת משקולות בחדר הכושר, ומחלקת חיוכים לחלוץ גליינור פלט, שעושה תרגילי מתיחות בצד. משם היא ממשיכה לחדר הטיפולים ומנהלת סמול טוק קצר עם ברדה ואביתר אילוז. "מה נשמע, חתיך? הכל בסדר?" היא זורקת לעבר בוזגלו, ומקבלת ממנו חיוך רחב.

במהלך האימון היא תשב על המדרגה הכי נמוכה ביציע ותצפה מקרוב בכל עווית בפניהם של השחקנים, כל תנועה, כל מילה שתיאמר. אלישע מרבה להזכיר אותה במהלך הראיון, מחמיא לה על השינוי הגדול שהכניסה בראש של השחקנים.

"זאת הפעם הראשונה שאני עובד עם פסיכולוגית צמודה, לא עשיתי את זה בשום קבוצה אחרת ואני מאוד מרוצה", אומר לוי. "חשוב לי להגיע ללב של השחקנים, לחוות אותם, לדעת מה כואב להם ומה הם צריכים. אני מרגיש שיש כאן השנה שינוי מנטלי גדול, שמלמד גם עלי, כי אני מאמן שרוצה להתפתח וללמוד דברים חדשים. היום אני מאמן יותר טוב משהייתי לפני עשר שנים, גם בזכות העובדה שנפתחתי לאספקטים שלא קשורים רק למשחק הפיזי. הכדורגל בימינו הרבה יותר מדעי ומנטלי. יש פחות טאלנטים, נדיר היום לשמוע סיפורים על הכדורגלנים שצמחו ממש מהרחוב. הכל ממוחשב, טקטי מאוד, ומאמן שרוצה לשרוד חייב להתאים את עצמו לשינויים".

אליפות במכבי חיפה. "בדיעבד, היתה לי שם התקופה הכי יפה בחיים שלי". צילום: אלן שיבר

למי קראתם נחמד?

אלישע לוי הוא אחד שצמח מלמטה. בן זקונים במשפחה של חמישה ילדים. הוריו, סעדיה ומזל־טוב, עלו בשנת 1957 ממלייה - מובלעת ספרדית בשטח מרוקו - ונקלטו במעברת קסטל שליד ירושלים. אלישע נולד בישראל כעבור כמה חודשים, וכשהיה בן 4 נדדה המשפחה לבית שאן.

הם חיו בצניעות. לוי מספר איך אביו הקפיד לומר תמיד לילדיו שהוא "הכי עשיר בעולם, כי הוא לא צריך אפילו שקל אחד". מדי בוקר היה האב צועד למפעל כיתן בעיר, שם עבד כפועל טקסטיל. האם היתה עקרת בית. כשאלישע מדבר עליהם, נמחק מפניו החיוך התמידי ועיניו נוצצות.

"גדלתי בבית צנוע בעיירת פיתוח, שזה אומר בעיקר חם בלב ומשפחה תומכת. ההורים שלי נפטרו לפני לא מעט שנים, ואני מתגעגע אליהם מאוד. הם חינכו אותי מגיל אפס להסתפק במה שיש, ולא להרגיש מקופח. מעולם לא קיבלנו בבית את התחושה שאנחנו קורבן בגלל שאנחנו מעיירת פיתוח. גדלנו על ערכים ועל חינוך טוב וכבוד לזולת. מעולם לא התביישתי בשם שלי, במוצא או במקום שאני גר בו.

"את המנהיגות הטבעית ירשתי מאמא. היא ואבא לימדו אותי מגיל צעיר להביא לידי ביטוי את העוצמה והכוח שלי בשקט, לא בכוחניות. בלי להעליב ובלי לדרוס אף אחד אחר. זה ליווה אותי בכל מסגרת שהייתי בה בחיים. כך אני מתנהל. זה האופי שלי".

אלא שבמקומות רבים, ובוודאי בעולם הכדורגל הקשוח, אופי נחמד לא תמיד עוזר להתקדמות. הנחמדות הזאת היתה מקור לביקורת רבה שספג לאורך השנים. "אני ממש לא אוהב את המילה 'נחמד'", הוא מתכווץ. "אני עובד כבר יותר מעשרים שנה, תמיד יש לי קבוצה, ובדרך כלל אני מאוד מצליח. אז היום כולם אומרים שבאר שבע קבוצה טקטית, ממושמעת, מסודרת ומאומנת מאוד, אבל אם חלילה היינו מפסידים חמישה משחקים, כולם מייד היו אומרים, 'זה אלישע, הוא נחמד מדי'.

"זאת הסתכלות לא נכונה ושטחית מאוד. אתה יודע מה, זה שוב עניין של תדמיות, ואני אף פעם לא נלחמתי בהן. אני שלם עם הדרך שלי, עם החינוך מהבית, שהביא אותי להישגים גדולים. תמיד הייתי ג'נטלמן מחוץ למגרש. אני לא יכול להסתובב מטר בלי שמישהו יעצור אותי ויפתח בשיחה איתי.

"שיטת העבודה שלי במגרש לא מחייבת אותי להפגין כוח רק כדי שיגידו 'הוא חזק'. אני אסרטיבי כשצריך, מוביל מקצועית איזה 100 עובדים, ולכן צריך לדעת איך להתנהל ולחבר בין כולם. תראה לי בדיוק איך אפשר לעשות את כל זה רק בעזרת נחמדות, כמו שאומרים עלי. היום זה כבר מצחיק אותי, אני לא מתעצבן ולא נעלב. כן, אני בן אדם הגון, אבל תדע לך שאני גם יודע להרים את הקול כשצריך".

בגיל 10 הוא נרשם לקבוצת הילדים של הפועל בית שאן וטיפס בהדרגה עד הקבוצה הבוגרת. ב־1982, בהיותו בן 24, קיבל הצעה להצטרף למכבי חיפה בהדרכת המאמן ג'ק מנסל. "זה היה חלום בשבילי, להגיע מבית שאן הקטנה למכבי חיפה עם כל השמות הגדולים של אז - פרסלני, סלקטר, ארמלי. כל ילד שמגיע ממקום קטן חולם לפרוץ החוצה, להתקדם ולהגיע למקום הכי גבוה שאפשר. לי זה קרה".

הוא שיחק בקישור ("אפילו הייתי קפטן בחלק מהזמן"), ואחרי כמה שנים עבר למכבי פתח תקווה. שחקן קצת אפור, שתדמית הכוכב מעולם לא דבקה בו. בגיל 33 פרש ממשחק פעיל ועבר לאימון.

קבוצתו הראשונה היתה הפועל בית שאן הקטנה. הוא הצליח להגשים חלום נוסף והעלה את המועדון עד לליגה הבכירה, ואפילו שרד שם כמה שנים במאבקי הישרדות, שתועדו והפכו לסרט הדוקומנטרי המוערך "בית שאן, סרט מלחמה".

לוי גם היה על הקווים במשחק השרוכים הידוע לשמצה, שבו הפסידה בית שאן לבית"ר בזמן פציעות, תוצאה שלמעשה סידרה לבית"ר את האליפות. "המצפון שלי שקט", הוא אומר, 15 שנים אחרי. "כמאמן עשיתי הכל כדי לנצח את המשחק הזה, ואין בי שום כתם שנשאר מאותו ערב".

במשך שנים הסתובב עם הטיקט "מאמן קבוצות קטנות". נדד בין מכבי הרצליה, צפרירים חולון, כפר סבא, סכנין, אשדוד ואחרות. מחלקן פוטר, באחרות הצליח מעבר למצופה. לפני שש שנים הוחתם במכבי חיפה הגדולה, לקח איתה שתי אליפויות והעפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות.

"מבחינת התקשורת והציבור, היתה לי תדמית של מאמן שיכול להצליח רק בקבוצות קטנות, והיה לי חשוב להוריד מהגב את הקוף הזה. להוכיח שגם במועדון גדול אצליח. בדיעבד, בחיפה היתה לי התקופה הכי יפה בחיים שלי. לקחתי אליפות בעונה הראשונה, איבדתי אליפות בעונה השנייה בגלל שיטת הקיזוז, ולקחתי שוב אליפות בשנה השלישית. כל שנה הגעתי לגמר הגביע והבאתי את הקבוצה לשלב הבתים של ליגת האלופות ולשלב הבתים של הליגה האירופית. אתה יכול לספור על אצבעות יד אחת מי עוד עשה את זה בישראל. הרגשתי שם כמו בן משפחה".

לא נעלבת כשהקהל דרש לפטר אותך בשלב מסוים?

"לפעמים אתה צריך ללכת, כדי שיעריכו אותך יותר. ככה זה בחיים. אז ברור שאותם עשרים אוהדים שצעקו וקיללו אותי הם כפויי טובה, אבל זה קומץ בלבד, ולמדתי לא להיעלב ולא לקחת אישית. היה לי הרבה יותר קשה עם עצמי כשהפסדנו את האליפות להפועל ת"א בדקה האחרונה של העונה - הייתי גמור, מרוקן נפשית. עמדתי בבלומפילד ומילמלתי לעצמי, 'זה לא אמיתי, זה לא אמיתי'. לא היה לי כבר דם בגוף מרוב עצב ואכזבה. זה היה הרגע הכי קשה שלי בכדורגל. לקח לי ימים להתאושש מהמכה הזאת. וגם אז שמרתי על עצמי והרמתי את השחקנים ונשבעתי לעצמי שבשנה הבאה אנחנו נתקן את זה".

בכית?

"לא. אני לא בוכה כשאני עצוב או מאוכזב. אני דווקא בוכה כשאני ממש מאושר. הזלתי דמעה דווקא כשזכינו באליפות. כדורגל זה לא חיים ומוות. יש אצלי הפרדה גדולה בין המגרש והמקצוע שלי לבין הבית והחיים האישיים".

כואב לך על מצבה של מכבי חיפה היום?

"מכבי חיפה מועדון גדול וחזק, ואני מאושר בחלקי. טוב לי עם אלונה, עם הצוות שלי, עם השחקנים ועם האוהדים שלנו. יש בחיפה אנשים שיודעים מה לעשות כדי שיהיו להם עונות גדולות בעתיד. אין בי שמחה לאיד על המצב שלהם, אני לא מתעסק בזה".

אריק בנאדו נכשל בחיפה?

"תעבור לשאלה הבאה".

כשחקן בבית שאן, "הגשמתי חלום". צילום:מתוך האלבום המשפחתי

הכל זה מלמטה

העולם הנוצץ של הכדורגל היה הרבה יותר אפור כשלוי היה כדורגלן ומאמן מתחיל. "פעם שחקני כדורגל לא הרוויחו כמו היום, וגם בקבוצות הקטנות שאימנתי לא הרווחתי סכומים גבוהים. אז הקפדתי לעבוד במקביל כסוכן מכירות. להשלים הכנסה. הייתי מורה מחליף להתעמלות בבית ספר, ואפילו עשיתי קורס ליטוש יהלומים בבורסה, כדי לעבוד בזה פעם. בגלל שגדלתי בבית שלא היה בו שפע, זה תמיד השפיע עלי".

בגיל 20 פגש את נאווה, תלמידת תיכון בת 16 מבית שאן. הם יצאו ארבע שנים והחליטו להתחתן. יש להם שני ילדים - אוהד (30), רואה חשבון, ואדווה (25), מפיקה בערוץ הספורט, שסיימה תואר ראשון בתקשורת. נאווה (52) עבדה בעבר כמורה, וכיום היא מזכירה רפואית בקופת חולים "והחברה הכי טובה שלי".

"אני חושב שזאת היתה טעות שהבאנו רק שני ילדים, אני מצטער שאין לנו עוד. תמיד עבדתי קשה כדי להעניק לילדים שלי הכל, ואולי בגלל זה לא עשינו עוד ילדים. מרגש אותי שהילדים שלי עשו תארים באוניברסיטה".

היית מעורב בגידול שלהם?

"כן, בגלל שאני מאמן כדורגל אז היה לי לא מעט זמן. הייתי עושה איתם שיעורים כמעט כל יום. חוץ מחשבון".

הם באים לראות את המשחקים?

"תמיד. אנחנו משפחה מאוד חמה. אני אף פעם לא מוותר על הארוחה המשפחתית בכל ערב שבת".

עם הוריו סעדיה ומזל־טוב, בבר המצווה של הבן אוהד.צילום: מתוך האלבום המשפחתי

הוא גר בקומפלקס יוקרתי בצפון תל אביב, כזה עם בריכה וחדר כושר, ועושה את הדרך לבאר שבע מדי יום במכוניתו. "אני קם בשבע בבוקר. בדרך כלל יש לנו אימון בוקר, אז בדרך הארוכה מתל אביב אני חוטף איזה סנדוויץ' בתחנת דלק. אני מאוד אוהב לאכול בחוץ".

הוא מעביר בבאר שבע קרוב לשמונה שעות, שכוללות את הזמן שלפני האימון, האימון עצמו, השיחות עם עוזר המאמן שמעון ביטון, מאמן הכושר מאירי סיני, המנכ"ל אסי רחמים ואחרים. אחר כך הוא חוזר לתל אביב. בערב עוד עושה אימון בחדר הכושר של הבניין, ולפעמים גם הליכות על החוף, לבד או עם נאווה.

בסביבות 1 בלילה הוא הולך לישון. אלא אם כן הוא אחרי ניצחון.

"אחרי ניצחונות אני לא מצליח להירדם, אז אני יושב ורואה את ההקלטה של המשחק. דווקא אחרי הפסדים אני נרדם בקלות. אני בא הביתה, נאווה אומרת לי בקול המרגיע שלה 'אלישע, מה קרה? הפסדנו, לא נורא', ואני אומר לעצמי, יאללה, נלך לישון, מחר יהיה יום יותר טוב".

למרות התארים וההערכה, כשהתנהל בחודשים האחרונים מאבק על זהות המאמן שידריך את נבחרת ישראל, שמו של אלישע לוי לא הוזכר. דווקא אבי נמני ואלי אוחנה, מעוטי הניסיון באימון, כיכבו כמועמדים המובילים.

"אני שמח שהפארסה של בחירת המאמן הלאומי נגמרה. כל ועדת האיתור הזאת היתה מיותרת, וזה לא הוסיף כבוד לכדורגל. דווקא הייתי מועמד, השם שלי הוזכר, אבל אף אחד לא דיבר איתי. לא חיכיתי לטלפון, אפילו שזה כבוד גדול ובעצם הדבר הכי חשוב".

היית רוצה לעשות את זה?

"בעתיד כן, אבל רק כשייווצרו התנאים ובדרך שלי. הדרך והסגנון שלי אולי באמת שונים, אבל ככה אני בנוי. אין לי אנשים שיעשו לי לובי, הגעתי לטופ של הכדורגל בלי עזרה מאף אחד, רק הודות ליכולת שלי ולעוזרים הנהדרים שהיו לי בכל קבוצה. אין לי יחצנים שעובדים בשבילי, וגם לא סוכנים. אני גרוע בזה, ואני גאה בדרך שלי.

"הכל בא אצלי מלמטה, צעד אחר צעד, בצניעות ובנחישות. אני לא דוחף את עצמי לשום מקום, ועדיין אני אחד המאמנים הכי מצליחים בארץ, בוודאי מאלו שעובדים כיום. אני יודע שהיחס אלי לא עולה בקנה אחד עם ההצלחות שלי, אבל כבר השלמתי עם זה. אני חי עם הכל בשלום".

בירכת את גוטמן?

"לא. אני לא טיפוס כזה שמייד מתקשר. כשאראה אותו, אברך אותו".

אתם בקשר?

"אנחנו ביחסים טובים, עשינו קורס מאמנים יחד, אבל אנחנו לא חברים. לא מאותו מיליה. אני מאחל לו בהצלחה".

זאת בחירה טובה?

"אני חושב שכן. בסך הכל הוא הוכיח את עצמו כמאמן. גם אני, כשבאתי הנה בשנה הראשונה, אמרתי לאנשים: סבלנות. אני לא קוסם אלא מאמן כדורגל, ואני צריך זמן וכלים. מגיע לגוטמן עוד קמפיין, בהחלט".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"מאמן כדורגל".

אתה קורא את מדורי הספורט? אוהב את תוכניות הצעקות ברדיו ובטלוויזיה?

"אני לא קורא את כל מדורי הספורט ולא צופה באדיקות בכל תוכניות הספורט. מה לעשות שהצעקות זה מה שמביא רייטינג".

מנכ"ל הקבוצה, אסי רחמים, דופק בדלת. הוא מטיח את ראשו בדלת וממלמל בתחינה לאלישע: "אני חייב ממך טובה, ממש חייב טובה".

אלישע מתבונן עליו בהשתאות. "מה, אסי, דבר. מה אתה צריך?"

"אני חייב שתייצג אותנו היום בהגרלת הגביע. אל תגיד לי לא. אני מבקש".

אבל אלישע אומר לו לא. "אני לא יכול. אני לא אביא הגרלה טובה", הוא מתנצל. בנחמדות.