כמה טוב שהיום זה כבר לא יכול לקרות. הגנרל אוולין בארקר היה מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ שנתיים לפני קום המדינה, ב־1946. ב־25 ביולי אותה שנה, לאחר שהמרד בבריטים הגיע לאחד משיאיו, הוא הוציא הוראה שאוסרת על כל הבריטים שהיו בארץ לקנות מיהודים. הפקודה שלו נוסחה בלשון מאופקת, כיאה למעמדו. היא קבעה כי יש לפגוע ביהודים, "בצורה שהיא השנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר, פגיעה בכיסיהם".
הניסוח של הפקודה הזו, שנשען על מסורת אנטישמית ידועה, עורר סערה בפרלמנט הבריטי. האנגלים ידעו לקרוא לדברים הללו בשמם - אנטישמיות. עד פברואר עזב הגנרל בארקר את הארץ. הבריטים הבינו שלא ייתכן שמפקד שמתבטא בצורה אנטישמית יהיה במגע עם יהודים. למרבה המזל, היום זה לא יכול לקרות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי אינו אנטישמי. שיהיה ברור. ממש לא. יכול להיות גם שלא התכוון לאיים, אלא רק "לפרשן". אבל הוא שר החוץ של ארה"ב, והוא גם לא הצהיר שארה"ב מתנגדת לחרם. הוא רק ניתח את המצב, לכאורה. אבל הוא נכנס לשדה מוקשים, לתוך עולם הדימויים שלפיו יש מחיר בכיס על התנהגות עצמאית מדי מצד היהודים, שמעזים לחשוב בעצמם מה האינטרס שלהם. בצורה הכי מאופקת אפשר לומר שקרי עוסק בנושא כמו היפופוטם שמחליט להתמתח בבית מלאכה של מנפח זכוכית.
אילו הממשל האמריקני היה נשאל על כך, הוא היה מודה כי ישראל מכירה את האינטרס שלה טוב מאחרים. שעם כל הכבוד לאמריקנים, הישראלים הם שצריכים להחליט מה טוב להם, וגם אם הבית הלבן חושב אחרת - נניח, לאור ניסיונו המוצלח מאוד עד עתה של הממשל הנוכחי במזרח התיכון - השורה התחתונה היא שממשלת ישראל היא שאמורה לקבוע מה טוב בשבילנו. במצב הזה, איום בפגיעה בכיס של היהודים, שאצל ישראלים רבים מאוד מתחבר עם פרקים לא הכי נעימים בהיסטוריה, מעיד על רמה מסוימת של חוסר שיקול דעת. ואם זהו שיקול הדעת של האמריקנים - שזו הדרך שבעזרתה הם חושבים לשכנע אותנו - הדבר מציב סימני שאלה גדולים על שיקול הדעת שלהם גם בנושאים אחרים.
מה שלא פחות גרוע זה שאף שאין ספק שלא זו הכוונה של האמריקנים, השוט שבו מנופפים האמריקנים עלול להתפרש כמו ניסיון סחיטה. "אקדח המכוון לרקה". שוב, ברור שזה רק נראה ככה. אבל כאשר הסמכות הגבוהה ביותר בתחום עושה זאת, שוב מתעוררים סימני שאלה. אילו שר ישראלי מסוים היה חבר בקבינט האמריקני, הוא היה יכול בצדק לדבר על "אובדן עשתונות ערכי".