גם אם לא הכי נוח להגיד את זה, שלמה וישינסקי לא מתבייש להודות שאחרי מות בנו ליאור לפני עשור בפעילות מבצעית בצה"ל, הפכה בתו דנה לפרויקט החשוב בחייו. ילדה של אבא. "אנחנו מדברים כל יום לפחות פעם אחת, אם לא יותר", היא מעדכנת, "עזבתי את הבית בגיל 20, אבל אני מבקרת הרבה, ואבא ממשיך לבשל לי ומביא לי אוכל לדירה. הוא דואג לי מאוד. עכשיו אני חולה, אז הוא סידר לי תורים אצל שני רופאים, והוא מטפל בי. הוא עסוק מאוד בלעזור לי להתקדם בחיים ואומר כל הזמן שאני התחביב שלו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"הוא נהנה לעזור לי בכל דבר, ולהיות מאחוריי. ולא רק בגלל שאני פתאום בת יחידה. גם כשהייתי ילדה הוא היה מסיע אותי לכל חוג אפשרי - סטפס, פסנתר ולכל תחרות טניס ששיחקתי בה. הוא מגיע ממש לכל מקום. למשל, טסתי לקנדה להדריך טניס במחנה קיץ, והוא בא לבקר אותי שם. טסנו יחד לברלין וללונדון ולארה"ב. הייתי בהודו אחרי הצבא והוא ממש שקל לבוא - אם הייתי אומרת כן, הוא מייד היה עולה על מטוס".
"אני רוצה להוסיף רק דבר אחד", הוא מתערב, "אני מאושר שיש לי בת כזאת. לא כל ילדה היתה מוכנה לסבול מחלה כזאת של האבא. אריק (איינשטיין) שר 'עוף גוזל', אבל אני לא נותן לה כל כך לעוף. זאת אומרת, אני נותן לה לעוף, אבל משאיר תמיד חוט כדי שאוכל למשוך אותה בחזרה. היא מתחשבת בי, כי היא כל מה שנותר לי, ולכן היא סולחת לי על הרבה מהנודניקיוּת שלי.
"גם עם ליאור היה לי קשר כזה. הייתי מצלצל אליו כל הזמן לצבא, כל שעה הוא היה מקבל ממני טלפון. עד שיום אחד הוא אמר, 'אבא, אתה לא יכול לצלצל כל כך הרבה'. אמרתי לו, 'יודע מה? אני לא אצלצל אליך בכלל. אם תרצה תצלצל אלי'. והוא אמר, 'לא, לא, לא, אבא, תמשיך לצלצל'.
"דנה סובלנית אלי, ובגילה יש לה מזל שאני לא שואל אותה עם מי היא מסתובבת. היא גם יודעת לשים אותי במקום לפעמים, אבל היא מבינה את הצורך שלי. אני נכה, מה לעשות. אני נהנה מכל שנייה שיש לי אותה, ומנסה לנצל כמה שיותר מהזמן שלנו יחד".
דנה: "אחרי שחווים מוות, מעריכים הרבה יותר את מה שיש. הידיעה שאולי מחר זה כבר לא יהיה מאוד מנחה אותי בחיי היומיום. למשל, עכשיו היה לאבא יום הולדת 70, אז אירגנתי לו מסיבת הפתעה".
שלמה: "איזו הפתעה היא עשתה לי. הם דפקו אותי, עשו את זה יום לפני התאריך. היא סיפרה לי על פגישה עם יחצנית, אז באתי לשם בנעלי בית".
דנה: "זאת היתה הפתעה גמורה. פחדתי שיהיה לו התקף לב, אבל הוא שרד".
שלמה: "גיליתי איך היא עשתה את זה. היא באה אלי יומיים ל'קזבלן', ובכל פעם שעליתי לבמה לקחה את הפלאפון שלי, חיטטה והוציאה מספרי טלפון".
דנה: "הזמנו יותר ממאה איש. החבר'ה מ'קזבלן' שרו שיר שכתבתי לאבא, הכנתי לו קליפ ותמונות וארכיון של הצגות. זה היה ציון דרך מבחינתי, ורציתי להכיר לו תודה כי מגיע לו הכי בעולם. באו אנשי צבא, פוליטיקאים, שחקנים, אנשי רוח, שכנים עניים, בדואים והאליטה של האליטה, וזה מייצג את אבא, וגם את העולם שלי. האפשרות לקבל כל מיני, לאהוב כל מיני, להתחבר לכל מיני. אין שטאנץ אחד".
שלמה: "היא לא שכחה להזמין גם את המוכרים מהדוכנים בשוק, ואת ההוא מהמספרה. מגברי לוי ועד אולמרט".
כחלק מחגיגות השבעים קיבל וישינסקי לפני כחודשיים את פרס מפעל חיים של אמ"י. אני מתעניין אם זה לא מלחיץ קצת, פסטיבל הסיכומים הזה, והוא מעדכן שאחרי שבוע מטורף, היום היה לו סוף סוף יום חופש. "עשינו בשנה וחודש 290 הופעות של 'קזבלן'. בכל יום שתי הצגות, עם אולם מפוצץ. אני לא יודע איך אני עומד בזה, זה קשה מאוד. אני רואה את השחקנים הצעירים - ולהם זה קשה יותר. אני כבר רגיל, אולי הכוחות שלי מחולקים אחרת.
"לאט לאט אני אכיר בכך שאולי זה ייגמר, מתישהו. למזלי, יש לי דברים אחרים לעשות חוץ מזה. אוכל ללכת לראות יותר כדורגל. אבל כל עוד התיאטרון רוצה אותי, אני שם".
דנה: "אבא הוא לא מאלה שמתרפקים על הקריירה, הוא ממשיך בכל הכוח".
)()()(2.jpg)
שלמה, ליאור, אסנת ודנה. צילום: מתוך האלבום המשפחתי
פנסיה זה לא בשביל שחקנים
עכשיו נוספה לו הצגה חדשה, "הסלבריטאים", שעולה בסוף השבוע בקאמרי. קומדיה שכתב טוביה ציפין על צמד שחקנים מזדקנים וממורמרים, המתרפקים על ימי תהילתם, חולמים על תפקידים ועוברים בין הלוויות של חברים.
"אני מורה לביולוגיה, לא מחזאי, ואצלנו סופרים את הימים עד הפנסיה", מסביר ציפין, "אצל שחקנים יש איזה דחף להמשיך לעבוד אפילו בגיל 70 ו־80. לא רוצים פנסיה, לא רוצים לשבת בבית או לטייל בעולם, רק לעבוד ולהילחם על כל תפקיד".
ציפין והשחקן הוותיק יוסי קאנץ הביאו את המחזה לווישינסקי, שיביים אותו. "זה מחזה על התבגרות, עם ביקורת על כך ששחקנים יעשו הכל בשביל תפקיד", מספר וישינסקי, "הסיפור היה מבולבל, אז עבדנו על זה חצי שנה. הם הציעו שדנה תשחק בהצגה, וטענתי שהיא צעירה מכדי לשחק את הבת שלי. אז הם אמרו, 'עובדה שאתה אבא שלה'".
דנה: "הם מכירים אותי מגיל קטן, מהתקופה שהסתובבתי בתיאטרון כילדה".
שלמה: "היא לא אמרה מייד כן, היא לקחה את הזמן כדי לחשוב. הבאנו אותה כי רצינו לשלב כמה שירים ולא היה תקציב, אז דנה כתבה לנו את המוסיקה להצגה בפחות כסף. זה דרש ממנה ללכת לאולפן ולהקליט, לא התערבתי בזה. והיא גם הביאה את במבי (פרידמן), שאותו הכירה מהאוניברסיטה, והוא נהיה המעצב של ההצגה".
וישינסקי משחק בתפקיד הראשי, כשלצידו קאנץ (החבר מהתיאטרון), אלחי לויט (המעריץ המטורף) והבת דנה, שמגלמת את בתו. הכרטיסים לחמש מהופעות ההרצה כבר אזלו מזמן, והפרמיירה מתוכננת לחודש הבא.
הוא הצליח לדחוף את ההצגה לקאמרי בדלת האחורית, ובתקציב מינימלי. "כל ההצגות האחרות היו חשובות יותר מההצגה שלנו. התיאטרון יצא עכשיו בהצגת הדגל החדשה שלו, 'דבר מצחיק קרה', זאת השקעה עצומה עם מיטב השחקנים שצריכה להחזיר את ההוצאות, והיה ברור שהם לא יתפרנסו מההצגה שלנו. אבל לדעתי אנחנו נפתיע, כי לא ציפו שנעשה את זה באמצעים הדלים שלנו. אף אחד לא דיבר איתי, נתנו לי להפיק את זה לבד והבאתי אנשים מבחוץ".
התנאים לא היו אידיאליים; את החזרות הראשונות עשה הצוות בסלון של וישינסקי או בחדר הישיבות של הקאמרי. "עכשיו פתאום יש לי הצגה, והתיאטרון צריך למצוא תאריכים ולחשוב איך ומתי לשווק אותה", הוא אומר בהנאה. לפחות בהתחלה תשוחק ההצגה באולם הקטן, "קפה תיאטרון".
עבור דנה בת ה־25 מדובר בחוויה ראשונה מסוגה. "אני עובד איתה הרבה כדי לדעת את הטקסט שלי בעל פה, אבל באמת שאין לי כבר מה לביים אותה. אמרתי לה מה אני רוצה, והיא פשוט מביאה את זה".
דנה: "מצד אחד זה מרגיש טבעי מאוד, כאילו משהו שכבר עשיתי, ומצד אחר זה מרגיש כאילו אני לא שייכת לכל העולם הזה. שיחקתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטה, אבל זה לא היה משהו בסדר גודל כזה. יצא לי להשתתף בגיל 14 בהצגה בתיאטרון גשר, כרקדנית. הייתי קצת על במה, הופעתי כזמרת, הייתי רוקדת סטפס או מנגנת בפסנתר".
שלמה: "גם בטניס היא הופיעה. לקחה מקום חמישי בסבב נייק. היתה טניסאית טובה, אל תראה אותה ככה. גלעד בלום אימן אותה לתקופה קצרה. הוא אמר לי, 'תביא מאה אלף דולר, ואני מבטיח שהיא תהיה בטופ של המאה'. אבל לדנה היה שכל להגיד, 'אני לא חולמת על טניס בלילה'. כשהיא שיחקה בנבחרת הנוער רצו שתתאמן בבוקר ותגיע לבית ספר רק בעשר, והיא אמרה, 'מה פתאום, אני לא מוכנה להפסיד בית ספר'.
"בגיל 14 היא אמרה לי, 'את אלו שניצחתי, ניצחתי בפוקס; ואת אלו שהפסדתי להן אני לא אנצח בחיים, כי הן מתאמנות שמונה שעות ביום, ואני רק שעתיים'. הבנתי שהיא צודקת. טניס זה קשה, ולדנה לא היה את האופי הזה של ספורטאים. כשמישהו היה עושה נגדה נקודה יפה, היא היתה מוחאת לו כפיים במקום לקלל 'כוסאמו', כמו ספורטאי אמיתי".
לפחות הרווחת אותה לידך בהצגה.
"אתה יודע איזה כיף זה לעבוד עם הבת שלך בהצגה? זה החלום הכי רטוב שיכול להיות. אם אתה נותן לי היום תפקיד בהוליווד, מעניין ת'תחת שלי. לעבוד איתה על הבמה יותר מעניין אותי, יותר כיף לי. יש משפט שאומר שאתה אף פעם לא מקנא בילדים ובתלמידים שלך. אני יודע שכמה שהיא תהיה טובה יותר, אז זה שלי. אבל אני לא יכול לומר שרק אני עשיתי את זה, כי יש לה גם גֶנים של אמא שלה, לפחות חמישים אחוז זה מהאמא (השחקנית אסנת וישינסקי; נ"ו). וזאת כנראה היתה חלוקת גנים ממש מוצלחת".
"הצעירים של היום הרבה יותר מוכשרים ממני". צילום: קובי קלמנוביץ'
בין הרגליים של אמציה
שלמה וישינסקי - או כמו שחבריו מכנים אותו "וישי" - מתגורר לבדו בבניין רב־קומתי בשכונת התקווה, כבר 18 שנים. "אני גר ברחוב ההגנה פינת שדרות המעפילים, אבל זה ממש לא מתאים למה שקורה כאן. צריך לקרוא לזה אריתריאה פינת סודאן".
הוא אגדה בשכונה. חבר ותיק של המוכרים בבסטות, מקבל כבוד בכל חנות. כשבנו נהרג, הוכרז יום אבל שכונתי.
הוא נולד ברחוב נחמני בתל אביב להורים שעלו מפולין בראשית שנות השלושים. אביו היה כורך, אמו השלימה הכנסה במכירת פרחים, ואחותו דבורה היתה אחות ראשית בבילינסון. כילד התפלח לסרטים בקולנוע הסמוך, ובגיל 13 קיבל תפקיד בתיאטרון שייסד מנחם גולן. במקביל, שיחק כדורגל בהפועל תל אביב והתאמן אצל אבא של פולי מהגשש.
"התחלתי בילדים של הפועל ועזבתי. אחרי הלהקה הצבאית בא לי לשחק שוב, אז חזרתי. זה היה באמצע שנות השישים, עם המאמן הארי גיים. יותר התאמנתי מאשר שיחקתי, הייתי כבר בקאמרי ועשיתי את זה בשביל הכיף. שיחקתי בקבוצה עם שייע פייגנבוים, ג'ימי טורק, שנשאר חבר שלי עד היום, נוריאל, בז'רנו וגם אמציה לבקוביץ'. לא הייתי הכדורגלן הכי טוב בליגה או בקבוצה, אבל הייתי בסדר. רצתי מהר.
"יום אחד שברתי את היד באימון וקיבלתי מכתב מאורנה פורת, שאמרה לי, 'תחליט: תיאטרון או כדורגל'. שלחתי לה בחזרה מכתב: 'כדורגל!' כי ידעתי שאני באמצע הצגה, מה, יעיפו אותי? אין להם מחליף. סידרתי גבס קטן והמשכתי לשחק בהצגה עם גבס. אבל כתוצאה מכך עזבתי את הכדורגל, כי פחדתי לשבור רגל באמת.
"אחרי שנבחרתי לשחקן השנה אמרתי לעצמי: אני חייב ללמוד משחק, כי בסוף הבלוף יתגלה. אז נסעתי לניו יורק ללמוד. אבל אף פעם לא היתה לי סבלנות לכל הדברים שעושים היום בבתי ספר למשחק. יוצאים משם שחקנים טובים, הצעירים של היום הרבה יותר מוכשרים ממני. נכון שלי יש הרבה יותר קילומטרז', אבל הם מוכשרים בצורה בלתי רגילה.
"למדתי משחק אצל לי שטרסברג, עם ג'ק ניקולסון. הוא היה כמוני - כמעט לא הגיע לשיעורים. החבר'ה מהכיתה, שעשו סרטים בהוליווד, קינאו בי, כי יצא לי לעבוד פעמיים עם לינברג, שנחשב אז לאחד הבמאים הגדולים באירופה. כשהייתי באמריקה לא עניין אותי להיות שחקן שם, רק שחקן בארץ. בקאמרי רצו אותי ופינקו אותי מהרגע הראשון. אני שחקן קבוע שם כבר 47 שנים".
טלוויזיה הוא עשה מעט, ועדיין מדובר בסדרות קאלט, דוגמת תוכנית הילדים המיתולוגית "קרוסלה" בסוף שנות השבעים או הסיטקום "החיים זה לא הכל" בערוץ 2, שנמשך תשע עונות. עבורו התיאטרון תמיד היה ותמיד יישאר מרכז החיים, רק אל תגידו לו שמדובר במדיום לאינטלקטואלים.
"תיאטרון הוא האמנות הכי עממית שיש. שייקספיר לא כתב לאינטלקטואלים. יש בשכונה אישה קשת יום, שאני תמיד רואה כשהיא הולכת כפופה עם סלים ברחוב, ויום אחד ראיתי אותה בתיאטרון. שאלתי אותה בשמחה, 'הי, מה את עושה פה?' והיא ענתה לי, 'מה זאת אומרת, אני רואה תיאטרון עוד מהימים שלא היית שחקן'. היא משכונת התקווה, והמשפט 'מה את עושה פה' פגע בה. שבועיים היא לא דיברה איתי. רוב הקהל שהולך לתיאטרון הוא לא מהאליטה".
ליאור ודנה בתמונה שצילם אביהם בטיול משפחתי, ותלויה כיום בחדר השינה שלו
דברים שקורים בטבעיות
לפעמים הוא מתרגש כמו ילד קטן. חבר בדיוק חיבר לו את הטלוויזיה למערכת הסטריאו שבסלון, וכדי להדגים לנו את העוצמה הוא מדליק את המכשיר ומגביר משמעותית את הווליום. אחר כך הוא בודק את הרדיו, נעצר על השיר "במקום הכי נמוך בתל אביב" ופוצח בריקוד נלהב במרכז הסלון. דנה מחייכת במבוכה.
"אני מכור לסרטים על מלחמת העולם השנייה. רואה כל דבר שיש. הרבה ערוצי היסטוריה, נשיונל ג'יאוגרפיק, המון כדורגל, ליגת האלופות והליגה הישראלית. אני אוהב גם כדורסל, אבל זה לא מה שהיה פעם".
בין רצף הסיגריות שהוא מעשן, הוא קם להכין כוס תה לדנה ונזכר ביום שבו נולדה. "אני יודע בדיוק באיזו הצגה הייתי, זה היה 'אמא קוראז'' ושיחקנו בבית דני. ליאור היה בן שלוש, והוא בא איתי לתיאטרון, אני זוכר אותו יושב לי על הברכיים, ואת פועל הבמה נותן לו להפעיל את הבמה המסתובבת. הוא היה מבסוט לגמרי. את הלידה פיספסתי. איך שההצגה הסתיימה נסעתי לבית החולים".
דנה: "באמת? לא ידעתי. זה מסביר כל כך הרבה דברים".
שלמה: "אני זוכר רק שנסעתי מהר לחדר היולדות. זה היה כבר ילד שני; ילד ראשון אתה זוכר הכל. גרנו ממש קרוב לתיאטרון, בפרישמן פינת בן יהודה. כשהבייביסיטר הבריזה, הילדים היו באים איתי, יושבים בחדר ההלבשה ומסתובבים מאחורי הקלעים".
דנה: "התיאטרון היה הבית השני שלי, כולם שם מכירים אותי מגיל קטן. בתיכון עבדתי בקאמרי בכל דבר אפשרי - בסדרנות, בקפטריה, בכל מיני עבודות קטנות. אבל כילדה היה לי ברור שאני לא רוצה לשחק. לא ראיתי את עצמי עושה את זה. רק לאחרונה הבנתי שעמוק בתוכי כנראה רציתי.
"היום הגעתי למדוד תלבושות, ועל הנעל שקיבלתי הדביקו מדבקה 'דנה ו', וזה פתאום קטע שהשם שלי על נעל בקאמרי. תמיד ראיתי את זה מהצד. אני מרגישה מאוד בוסרית, זאת חוויה ראשונית מאוד, אבל כנראה יש דברים שקורים לך בטבעיות, ואתה לא יודע מאיפה זה בא".
אסנת וישינסקי עם בעלה השני, מוטי גלעדי. צילום: הרצי שפירא
כשהיתה בת חמש, התגרשו הוריה. "עבורי זה לא היה רגע משמעותי במיוחד, כי הייתי צעירה וגדלתי לתוך זה. גרנו במרכז תל אביב, אז זה לא היה דבר כל כך חריג. לא הרגשתי שונה או לא מקובלת. נכון שבטיולים בבית הספר הייתי מתלווה בכל פעם להורים אחרים, אבל זה לא הפריע לי כל כך".
אמה, אסנת וישינסקי, התחתנה כעבור זמן קצר עם השחקן מוטי גלעדי, והם הולידו לדנה את אחותה לירון. "אני וליאור היינו עוברים בין אמא לאבא. מבחינת הימים הקבועים של בית המשפט, היו יותר ימים אצל אמא. אבל בפועל, במשך היום היינו מבלים הרבה עם אבא, ואז חוזרים לישון אצל אמא. זה יכול קצת לבלבל ילד כשיש לו שני בתים והוא מקבל הכל פעמיים".
בנעוריה נהגה דנה לכתוב שירה, ובעת שירותה בחיל המודיעין החלה להלחין פזמונים. אחרי הצבא הלכה ללמוד שנה ב"רימון", "סתם כי חשבתי שזה יהיה כיף לפני התואר בפסיכולוגיה. השנה הזאת הכריחה אותי בכל שבוע לכתוב שיר, להלחין ולהגיש. עם הזמן פחות התביישתי והתחלתי ליהנות לא רק מהיצירה, אלא גם מלהשמיע לאחרים. פתאום מצאתי את עצמי עם עשרות שירים והחלטתי לעשות איתם משהו. הרמתי כמה מופעים בתיאטרון תמונע, ואיכשהו נהיה מין הרכב".
היא השלימה תואר דו־חוגי בפסיכולוגיה ובתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ומתכננת ללמוד לתואר שני. בימים אלה היא מקליטה אלבום עם המפיק ג'וני גולדשטיין, שותפו של עברי לידר להרכב TYP, ומקווה לשחרר בקרוב סינגל בכורה. בין השירים שהקליטה יש אחד שכתב אסי דיין.
"הוא עבד עם אבא בסרט 'ד"ר פומרנץ', והכרתי אותו. יום אחד הוא הביא לנו ספר שירה שכתב, והיה שם שיר שקרץ לי. הלחנתי אותו, השמעתי לו, והוא מאוד אהב. הוא גם כתב לי כל מיני שירים באופן אישי, אולי אלחין אותם פעם".
שלמה: "היא תמיד מפתיעה אותי. למשל, גרתי איתה בבית, ולא ידעתי שהיא שרה. היא תמיד שרה באמבטיה או כשאבא איננו. לקח הרבה זמן עד שהיא הסכימה להשמיע לי שיר, היא נורא התביישה".
דנה: "עד היום אני מתביישת".
דנה בהופעת הבכורה בתיאטרון תמונע. צילום: איציק בירן
הומור, שכול ומה שביניהם
ליאור נהרג במאי 2004, במהלך שירותו בהנדסה הקרבית. הנגמ"ש שלו, שהיה בדרכו להשמיד מנהרת תופת, ספג פגיעה ישירה מטיל RPG, וכל חמשת יושביו נהרגו במקום.
פורטרט ענק של ליאור תלוי במרכז הסלון. פינות הנצחה מפוזרות בכל מקום. על כל קיר תלויות תמונות, לצד קטעי עיתונות ממוסגרים על המוות. אפילו על המושב האחורי של מכוניתו של וישינסקי זרוק נר נשמה בכוננות, כי אתה אף פעם לא יודע מתי תזדקק לנר נשמה.
בעשור האחרון היתה המשפחה מהדוברים הבולטים של המשפחות השכולות. הניגוד העצום בין ההומור שמזוהה עם המשפחה לשכול הקודר הוא נקודה שקשה להתעלם ממנה. "שכול והומור קשורים מאוד", אומרת דנה, "בלי הומור אי אפשר לעבור את השכול".
שלמה: "בינינו אין הומור על הנושא הזה".
דנה: "בינינו לא, אבל כל אחד עם עצמו. או שאתה פחות?"
שלמה: "אנחנו שני עולמות נפרדים, לה יש את הישות שלה, והיא חושבת אחרת ממני".
דנה: "זה קצת השתנה אצלי, כי בכל זאת עברו מאז עשר שנים. אנחנו לא קולטים, אבל במאי זה כבר עשר שנים".
שלמה: "אני לא קולט? אני קולט כל יום. כל שבוע".
דנה: "אז אני לא קולטת, לי זה נראה מטורף ומרגיש כאילו קרה אתמול".
שלמה: "עד לפני שנתיים לא יכולנו לדבר על זה. זה היה טאבו מבחינתך. לא היה אפשר להזכיר לך את ליאור, לא רצית לשמוע כלום. כשהייתי פותח את הפה ואומר משהו, היית מייד מתנגדת. לעיתים רחוקות פתאום היית אומרת לי, 'אתה זוכר שעשינו ככה וככה עם ליאור', ואני בתוכי הייתי כל כך גאה שאת בכלל מזכירה אותו".
דנה: "זה לא שלא דיברתי על זה עם אנשים. אני פשוט חושבת שלדבר עם אבא היה בלתי אפשרי, כי אבא הוא בדיוק האדם שהכי כואב לי לדבר איתו על זה. אולי בגלל זה נמנעתי, זה היה לי טו מאץ'".
שלמה: "אני רוצה להגיד לך שמצאתי הומור בביקור השבועי שלי בקבר בכל יום שישי".
דנה: "יש הבדל בין הצורה שאח מקבל את המוות ואת תפקידו בלשאת את זה לבין הצורה שהורה מקבל. להורים יש תחושת שליחות - להנציח את הילד, ולי אולי היתה הפריבילגיה לשמור את זה בפנים. לא היה לי צורך לשתף את זה עם כולם. אבל אני מבינה אותם, כי זה שכול שקרה לאנשים מפורסמים, ושניהם אנשים שיש להם מה להגיד לעולם".
שלמה: "אני מעריך אנשים שאומרים, 'זה חלק מחיי הפרטיים ואני לא רוצה לשתף אתכם'. אף פעם לא רדפתי אחרי זה, אבל כשבאו אלי עם מיקרופון, דיברתי. היה לי מקרה לא נעים עם רזי ברקאי, הוא העלה אותי לראיון על משהו פוליטי וביקשו ממני לא לדבר עם אף אחד אחר. דיברנו לעניין, ופתאום הוא שאל אותי, מתחת לחגורה, 'אתה לא חושב שמאז השכול אתה כותב יותר בעיתון ומתראיין ומדבר?' ואז הוא המשיך הלאה, לא חיכה לתשובה. אמרתי לו, 'אתה לא מתבייש? אני צילצלתי אליך או אתה צילצלת אלי? אתה ביקשת שאדבר וגם דרשת בלעדיות. אז איך אתה שואל אותי שאלה כזאת?'"
דנה: "המציאות היא שגם בכתבה הזאת, שאנחנו עושים על ההצגה שלנו, לא אנחנו אלה שבחרנו לדבר על זה. בטח גם בעתיד תמיד ישאלו אותי על ליאור. מה, זה יהיה כל כך מוזר אם לא תהיה שום התייחסות לזה בכתבה?"
שלמה: "אבל זה חלק מאיתנו".
דנה: "אני יודעת שאני לא יכולה לברוח מהסיפור שלי, אני כותבת על העולם שלי וזה חלק מהעולם שלי, אני לא יכולה להחביא את זה. גם כתבתי על זה שיר כדי להביע את כל הכעסים והתסכולים והרגשות שלי, אבל חששתי שבגלל זה יזהו אותי כזמרת של ימי זיכרון".
שלמה: "זו דוגמה להבדלים בינינו. אני לא חושב שעשינו משהו רע בזה שהקמנו את 'קרן ליאור', זה לא חדר הנצחה או אנדרטה, אלא עמותה שמעבירה אמנות ותרבות לחיילים. ליאור עשה דבר מדהים בצבא, ואני מתחיל להבין את הביקורת של דנה על זה - הוא נכנס לשם בגלל שהיה בחור בן 20, כי בגיל 25 מי יסכים להיכנס למנהרות? רק ילדים יעשו את הדברים האלה. וזאת היתה הביקורת של דנה.
"דנה תהיה אחות שכולה יותר שנים משאני אהיה אב שכול. היא תסחב את זה הרבה יותר שנים. לי יש אחות שאני קשור אליה, ולדנה לא יהיה אח כזה. אז אני לא יכול להחליט מי סובל יותר, או איך היא תרגיש בעוד חמש שנים".
דנה: "התרחקתי לגמרי מאירועי ההנצחה של הצבא, אף פעם לא הייתי באה, אבל לאט לאט התחלתי לעשות צעדים של השלמה, גם עם המערכת הצבאית. לפני חודש נסעתי לראשונה לחטיבה הדרומית, שם שירת ליאור, והופעתי בפני החיילים עם דיוויד ברוזה".
"שכול והומור קשורים מאוד. בלי הומור אי אפשר לעבור את השכול". צילום: מאיה באומל־בירגר
"כמו יאכנע עם סלים מהשוק"
רגע לפני שנפרדים, שלמה מטגן לדנה קבבים שרכש בשוק ומכניס אותם ללחמנייה עם חומוס. הוא נעמד מולה, מחכה לביס הראשון בעיניים נוצצות, ומתענג על ההנאה שלה. "תסתכל איך הוא שמח", היא אומרת, "זה הכריך השני שלו שאני אוכלת היום, כי לחזרות הוא עשה לכל הקאסט כריכים עם אבוקדו. הוא ממש בשלן".
אחר כך הוא מקפיץ אותה לדירתה שבמרכז תל אביב. בדרך הם מנסים לשנן את המילים של אחד השירים בהצגה. כשהיא יוצאת מהאוטו, הוא שולח אותה לישון עם חבילת קבב קפואה ונשיקה אוהבת. "אני מתנהג לפעמים כמו אמא פולנייה, חוזר הביתה כמו יאכנע עם כל הסלים מהשוק. כמה זמן אפשר לסבול אמא פולנייה? זה באמת לא קל. אני מנדנד לה הרבה".
דנה: "רוב הזמן זה כיף גדול וזכות גדולה. זכיתי באבא מדהים".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו