כשמיקי ברקוביץ' מסתובב ברחוב ביום שישי, אנשים לא מפסיקים לעצור אותו. הם מדברים איתו רק על דבר אחד: המשחק של מכבי ת"א בגביע אירופה מהלילה שעבר, ממש כמו בשנות השבעים העליזות. "אם מכבי ניצחה, צועקים לי, 'כל הכבוד מיקי, שיחקתם אותה', כאילו אני בעצמי שיחקתי. ואם מכבי הפסידה, טופחים לי על השכם ואומרים, 'איתך הם לא היו מפסידים'".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
השבוע הוסיף ברקוביץ' עוד גביע לארון העמוס והבלתי נגמר בביתו ברמת השרון, כשקיבל פרס מפעל חיים מידי שרת התרבות והספורט. בעוד חודש בדיוק הוא יחגוג את יום הולדתו ה־60, ונראה כי המיתוס ושמו מ"ם יו"ד קו"ף יו"ד רק הולך ומתעצם.
לפני כשנתיים וחצי הוא רשם את ניצחונו האחרון (בינתיים) על מגרש הכדורסל. קבוצת הוותיקים של מכבי יצאה לטורניר בקרואטיה, ובאחד הימים נערכה תחרות שלשות ברחובות דוברובניק. כמה מאגדות היבשת, דוגמת טוני קוקוץ', דורון ג'מצ'י, פטאר נאומוסקי וחואנמה איטוריאגה התקשו למצוא את הסל בגלל הרוחות העזות. "ואז הגיע תורו של מיקי", מעיד כדורסלן העבר מוטי דניאל, "ופתאום הרוח פסקה לחלוטין. הוא קלע חמש שלשות משש זריקות וזכה בטורניר. כזה הוא היה ב־1977, וכזה הוא היום. יד האלוהים נגעה בו".
גוזר את הרשת באליפות האחרונה, ב־1988. צילום: משה שי
שערות השיבה כבר התנחלו על ראשו לפני שנים רבות והוא מרכיב משקפי קריאה, אבל לא תמצאו עליו גרם אחד מיותר. וההילה המפורסמת, זו שליוותה אותו מהיום שבו החל לשחק, לא עזבה אותו.
"פעם גיל 60 היה נחשב זקן, אבל אני בכלל לא מרגיש זקן. בתוך תוכי אני עדיין ילד. אני שומר על כושר, עובד, נהנה מהחיים".
בכל זאת, הגיל עושה את שלו.
"כשהיו שואלים את אבא שלי ז"ל בן כמה הוא ואיך הוא מרגיש, הוא היה אומר: 'אני מרגיש כמו תעודת הזהות שלי'. אז אני מקווה שאני מצליח קצת לבלף את תעודת הזהות. זה כיף להיות סבא צעיר, שיכול להשתולל עם הנכדים, לשחק איתם, להרים אותם על הכתפיים. אתה יודע איזה כיף זה כשהנכדה שלי קוראת לי 'סבא קיקי'? אין דברים כאלה. אבל נכון, אי אפשר לברוח מעניין הגיל. סטארט־אפ כזה עוד לא מצאו, לצערי".
הוא ממשיך לחיות בפול גז. שעת הראיון נקבעה והשתנתה שלוש פעמים. "לא צריך לרחם עלי, אני מנהל את הזמן שלי ולא נותן לו לנהל אותי". ככה זה נראה: מתעורר בשבע וחצי, עושה כפיפות בטן ושכיבות סמיכה, אוכל ארוחת בוקר עם אשתו שלי ויוצא למשרדו שבמרכז תל אביב, המשקיף על כל העיר.
מלבד סוכנות הביטוח "תכלית", שבבעלותו כבר כ־25 שנים ושבקרוב תתמזג לתוך קונצרן "כלל", ברקוביץ' הוא יזם נדל"ן מצליח: לאחרונה חבר לדרור הלוי בשיווק של כ־100 דירות בפרויקט "New City", שבפינת הרחובות אבן גבירול ומאנה בתל אביב. "אני מודה שהשם שלי עוזר לי בעבודה. אני מצליח לגרום לאנשים להקשיב לי ולהתעניין, והקשרים שלי בטח לא מזיקים".
על דבר אחד הוא לא מוותר: ארבע פעמים בשבוע הוא מתייצב בחדר הכושר. "ביומן שלי, בין כל הפגישות, יש זמן מוגדר לאימונים. בדרך כלל זה בשש בערב, אולי מתוך הרגל, כי זו היתה השעה הקבועה של האימונים במכבי. אז במקום לנסוע ליד אליהו, אני נוסע לקאנטרי ברמת אביב ג'. עושה אימון אירובי, מרים משקולות, משתדל לא להעמיס יותר מדי כדי לא לגרום לעצמי נזק. אני מכיר טוב את הגוף שלי".
נשמע מתיש, אחרי יום עבודה ארוך.
"לא תמיד יש לי כוח ללכת לאימון, לפעמים אני צריך לגרור את עצמי, אבל אין כמו ההרגשה אחרי אימון מוצלח. פעם זו היתה הפרנסה שלי, והיום זאת הבריאות שלי. זה מאריך לי את החיים".
ומה עם כדורסל?
"אני כמעט לא משחק. בכל זאת, עוד מעט בן 60. יש לי סל קטן בחצר הבית, לפעמים אני משחק קצת עם הנכדים. אני אוהב ללכת לזרוק בחוץ עם הבן שלי ניב, אבל אני כבר לא מצליח לנצח אותו. הוא יותר טוב ממני, מזכיר לי אותי בימים הטובים. כשהוא עושה הטעיה, אני מהר מאוד מוצא את עצמי על הרצפה".
את אשתו שלי, שחוגגת היום את יום הולדתה ה־59, פגש כשהיה חייל, ומאז הם יחד, סיפור אהבה של יותר מ־40 שנה. "ביום השני של מלחמת יום כיפור חזרתי לארץ עם נבחרת ישראל מאליפות אירופה. שירתתי אז בצבא, ביחידת החימוש המרחבית בצריפין. לא היו אז אוטובוסים ומכוניות, כי גייסו הכל לשירות, אז בכל ערב הייתי הולך ברגל עד הבית של שלי ברמת גן. לפני חודש חגגנו 36 שנות נישואים. הילדים שלנו נשואים, ואנחנו הפכנו שוב לזוג צעיר".
אתם יוצאים הרבה לבלות?
"בדרך כלל אנחנו לא נשארים בערב בבית. יוצאים למסעדות, לסרטים, להצגות. יש לנו מינוי לתיאטרון הקאמרי ולהיכל התרבות".
חוץ מימי חמישי, כמובן, שבהם הוא בא לראות את קבוצת נעוריו בהיכל נוקיה. "בשבילי זה לא נוקיה, זה עדיין יד אליהו".
בימים הגדולים ביד אליהו. צילום: משה שי
"הכדורסל הולך אחורה"
ביום חמישי שעבר, בהפסקת המשחק עם לוקומוטיב קובאן, ביקש הכרוז מהקהל להביט אל המסכים שבמרומי ההיכל. ברקוביץ' היה שם, והאוהדים, ממש כמו פעם, פצחו מייד בשירת "מיקי מלך ישראל, חי חי וקיים". הוא חייך וקד קידה, הניף ידיים לעבר קהל מאמיניו, וניכר עליו שגם אחרי כל השנים האלה, הוא עדיין נרגש מגילויי ההערצה.
"זה פשוט דבר ענק, אי אפשר להתרגל לזה. עברו כמעט 30 שנה מאז שעזבתי את מכבי, וגם היום עדיין מבקשים ממני תמונות וחתימות. מרגש אותי שניגשים אלי ילדים שבכלל לא נולדו כששיחקתי ושמעו עלי מהאבות שלהם. ברגעים כאלה, כששלושה דורות של אוהדים מרעיפים עליך אהבה, אתה באמת מרגיש שעשית משהו".
האוהדים של מכבי כבר לא שרים "מלך ישראל" לאף אחד.
"כי היום יש שם רק שני ישראלים ילידי הארץ, וזאת טעות קשה של ההנהלה. במשחק נגד ויטוריה אף אחד מהצברים לא שיחק אפילו שנייה. ישבתי באולם, צפיתי ולא האמנתי. זה כל כך חרה לי. אני מבין שהיום מכבי היא עסק לכל דבר, והכל הרבה יותר מקצועני, אבל צריכים להיות קווים אדומים. זאת לא קבוצה רגילה, זאת הקבוצה של המדינה. כששיחקתי במכבי, הרגשתי שאני משחק בנבחרת ישראל, שאני מייצג את כל המדינה.
"אני הייתי עושה את הדברים אחרת. אני לא רוצה להעביר ביקורת על מי שמנהל היום את המועדון, ולא אתחיל להגיד מה הייתי עושה, אבל אני בטוח שהם כבר מבינים את גודל הטעות, ושדבר כזה לא יחזור. אתה תראה שכבר בשנה הבאה יהיו במכבי יותר ישראלים".
כדורסלנים ישראלים מובילים, דוגמת ליאור אליהו ויותם הלפרין, משחקים היום בהפועל ירושלים.
"זה לא ייאמן, אני לא זוכר דבר כזה. בעבר, כל שחקן ישראלי טוב היה מייד נוחת אצלנו - אם זה שוקי שוורץ שהגיע מהפועל חיפה, חנן קרן מהפועל ר"ג, בוב גריפין ממכבי ר"ג, לבאן מרסר מהפועל ת"א. היום אין למכבי שום יתרון על הקבוצות האחרות בסגל המקומי, וזה חסר תקדים".
והם גם איבדו בשנים האחרונות את אליפות המדינה שלוש פעמים לטובת קבוצות אחרות.
"אני חייב להודות שהיה לי עצוב, כי הייתי ונשארתי מכביסט. פעם הייתי שחקן, היום אני אוהד, אבל תמיד אשאר מזוהה עם מכבי. שיחקתי שם 16 שנים, וזכינו ב־16 אליפויות. לאבד שלוש אליפויות בשש שנים? דבר כזה לא היה בהיסטוריה".
אבל פתאום יש בליגה עניין ותחרותיות.
"אני לא חושב שהאליפות היא חזות הכל. הבעיה הכי גדולה היא שבכל עונה מכבי צריכה להמציא את עצמה מחדש, והיא מחליפה את רוב הסגל. אי אפשר להצליח ככה לאורך זמן. אם אני הייתי מקבל את ההחלטות, הייתי מודיע שאנחנו הולכים לשלוש או ארבע שנים של בנייה, גם במחיר של אובדן אליפות או שתיים, ומרכיב סגל שירוץ יחד הרבה שנים".
למה הסגל מתחלף בכל שנה?
"הכדורסל השתנה. היום זאת רכבת מהירה. עולים לקרון אחד, ובתחנה הבאה יורדים ממנו ועולים לקרון אחר. הסכומים שעפים הם דמיוניים. את מה שהשחקנים של מכבי מרוויחים בחודש, אני לא הרווחתי בעונה שלמה. בימיי הגדולים הרווחתי 40 אלף דולר לעונה, וזה הספיק לי כדי לקנות דירה ברמת אביב. היום מביאים זרים במיליון דולר. רוב הכסף שהרווחתי בחיי הגיע מחוץ לכדורסל".
ראשי הקבוצה מותחים ביקורת פומבית על דיוויד בלאט, והמעמד שלו נראה מעורער כל הזמן.
"בלאט הוא אחד משלושת המאמנים הכי טובים באירופה. עימותים בין ההנהלה למאמן תמיד היו, לא המציאו את זה עכשיו, וזה קורה גם בקבוצות אחרות. מה אתה חושב, שלרלף קליין היה קל? היו לו הרבה ויכוחים עם שמעון מזרחי ועם שמלוק (מנהל הקבוצה לשעבר, שמואל מחרובסקי; א"ו) ועם הגזבר אריה ברנוביץ', ועם אמנון אבידן שהיה יו"ר הוועדה המקצועית. במועדון כל כך לחוץ, כשכל כך הרבה מונח על הכף, תמיד יש חילוקי דעות".
רבים משחקני העבר של הקבוצה שימשו אחר כך בתפקידי אימון או ניהול. איך זה שדווקא אתה מעולם לא קיבלת שום ג'וב?
"את זה אתה צריך לשאול אותם. הייתי מנהל מקצועי ברעננה, בנהריה ובגבעת שמואל, הייתי הבעלים של א"ס רמת השרון, עשיתי דברים בכדורסל אחרי הפרישה, אבל ממכבי אפילו לא קיבלתי הצעה. הנושא הזה מעולם לא עלה על הפרק".
נפגעת?
"זה לא סוד שרציתי להיות מנהל מקצועי במכבי, אבל עברו מאז כל כך הרבה שנים, היום זה אפילו לא עובר לי בראש. אני אגיד לך יותר מזה: אם יציעו לי עכשיו איזשהו תפקיד שם, אני לא אקח אותו. אני נמצא במקום אחר. הזמן הפנוי שלי חשוב לי, אני רוצה ליהנות מהחיים, להיות הרבה עם הנכדים. מכבי זו מסגרת תובענית, שדורשת ממך מחויבות של 24 שעות ביממה, ואני לא אקבל על עצמי דבר כזה".
&^%$1.jpg)
בדרך לסל מול ריאל, "קיבלתי הצעה, ונשארתי". צילום: יעקב סער/לע"מ
לפני חודשים ספורים, אחרי התפטרותו של אבנר קופל מראשות איגוד הכדורסל, הוזכר שמו של ברקוביץ' כמועמד להחליפו. לבסוף נבחר הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ.
"הייתי שמח לנהל את איגוד הכדורסל, או את נבחרת ישראל, אבל רק אם ייתנו לי לשנות דברים, לחשוב מחוץ לקופסה, לבטא את היצירתיות", אומר ברקוביץ'. "הכדורסל שלנו הולך אחורה. פעם, בימים שלי וגם בדור שאחריי, היינו מתאכזבים אם לא היינו עולים למקומות 8-1 באליפות אירופה. היום, הנבחרת תקועה בשלב הראשון של האליפות, בין המקום ה־13 ל־24, ולא מצליחה להמריא משם. גם בנבחרות הצעירות, המקום בדרג א' כבר לא תמיד בידיים שלנו. כשהייתי בנוער ניצחנו את בריה"מ ויוגוסלביה והגענו לחצי הגמר".
למה זה קורה?
"כל הזמן שואלים למה לא גדלים כאן ברקוביצ'ים, אבל אני לא מסכים עם הקביעה הזאת. אני בטוח שגדלים כאן הרבה שחקנים מוכשרים, רק שאף אחד לא דג אותם".
מה אתה חושב על גיא פניני? אחד השחקנים המובילים בישראל, שמגיע שוב ושוב לכותרות בנסיבות לא מחמיאות?
"הדברים האלה לא מכובדים, אני לא יודע מאיפה זה בא לו. על הקללות ליונתן שולדבראנד בדרבי הוא שילם מחיר כבד, ולקח לו שנה להתאושש מזה. אין לי ספק שזה ירדוף אותו עד סוף הקריירה. יש קווים אדומים גם כשאתה משחק מול יריבה. תאמין לי, בתקופה שלנו כל דרבי היה דרבי, אבל אף אחד מעולם לא קילל אותי. היה הרבה דם רע בין האוהדים, אבל בין השחקנים היו יחסים טובים, ושיחקנו יחד בנבחרת".
בשנה שעברה נאלץ ברקוביץ' להיפרד משניים מחבריו לימי התהילה במכבי - ג'ים בוטרייט והאווי לאסוף, שהלכו לעולמם בהפרש של ימים ספורים. כשהוא מדבר עליהם, טון הדיבור שלו משתנה. אובדן החברים כואב לו, וגם האיתות הזה של הגיל.
"זה הדליק אצלי נורה אדומה. ג'ימבו היה שותף לדרך, עברנו כל כך הרבה יחד. בגמר נגד וארזה ב־1977 הוא היה הכוכב הגדול שלנו, השחקן המצטיין במגרש (בוטרייט הוביל את קלעי מכבי באותו ערב, עם 26 נקודות; א"ו). את האווי פגשתי לפני שלוש שנים בטורונטו, כשנסעתי למשחק של נבחרת הוותיקים. היה ממש כיף. ישבנו יחד, צחקנו, נזכרנו בימים ההם. ואז פתאום אתה מקבל הודעה שהם נפטרו. זה מפחיד".
אביו של מיקי, לזר, הלך לעולמו לפני כ־20 שנה מדום לב פתאומי. אמו שושנה נפטרה לפני קרוב לשנתיים ממחלה קשה. מאחר שאין לו אחים או אחיות, הוא סעד אותה בשנותיה האחרונות. "הייתי בא אליה לבית האבות בכל יום, מדבר איתה ברומנית, מטייל איתה, מאכיל אותה. אני שמח שלפחות ממנה זכיתי להיפרד כמו שצריך, למרות שאין נחמה כשמאבדים הורה".
סבא גאה לארבעה נכדים. צילום: משה שי
"הנכד אוהב כדורגל. כדורגל!"
בפרוס העשור השביעי לחייו, ברקוביץ' הוא איש משפחה. סבא גאה לארבעה נכדים - אריאל בן החמש, שני בת הארבע, ליאו בן השלוש ודניאלה, בת שנה ושמונה חודשים. פעם בשבוע, ביום שישי, הוא אוסף את אריאל, שני ודניאלה מגני הילדים ומביא אותם אליו הביתה. "זכיתי בשני גביעי אירופה, אבל כשאני יוצא מהגנים עם שלושת האוצרות האלה, אני מבין שהם שווים הרבה יותר".
את ליאו הוא לא רואה הרבה: בתו הבכורה של מיקי, עדי, עורכת דין בת 35, נישאה לאמריקני, ועברה לגור איתו בלוס אנג'לס. "המרחק הזה קשה. אנחנו עושים שיחות וידאו כמעט יומיות דרך המחשב ב־Facetime ודואגים לטוס לשם פעם בשנה לכמה שבועות. אחרי כמה חודשים, הם באים אלינו. בכל בוקר, לפני שאני יוצא לעבודה, אני שומע הודעה שליאו השאיר לי במשיבון, וככה אני מתחיל את היום בחיוך".
בניו של מיקי, רועי (32) וניב (28), הלכו בעקבותיו והפכו לכדורסלנים, אבל לא פרצו למעמד של כוכבים, ומעולם לא הגיעו למכבי או לנבחרת הלאומית. באיזשהו מקום נראה כי לא הצליחו להשתחרר מהצל של אביהם. "הם הגיעו לאן שהגיעו בזכות עצמם, אבל אין ספק שזה חתיכת משקל על הכתפיים", הוא מודה.
לפני חמש שנים נאלץ רועי לפרוש ממשחק, בגלל פציעה בברך. "הלך לו הסחוס, כמו לעודד קטש. זו פציעה קטלנית. אני לא אוהב לדבר על זה, כי זה פותח פצעים שטרם הגלידו. רועי היה אז בשיאו. הוא יצא לשחק באירופה כבר בגיל 25, והאמנתי שהנה מגיעה הפריצה הגדולה. זאת נקודה מאוד כואבת בשבילי".
היום משמש רועי המנהל המקצועי של רמת השרון, הקבוצה שבעבר היתה שייכת לאביו, ועובד כעורך דין במשרד של כדורסלן העבר שמוליק זיסמן, ששיחק עם מיקי במכבי.
ניב ברקוביץ' הפך בעונה שעברה לשחקן מוביל בליגת העל, אבל גם הוא עדיין לא קיבל את הזימון המיוחל לנבחרת. בכל עונה הוא מחליף קבוצה, והשנה הוא בהפועל אילת, אבל גם שיתוף הפעולה שלו עם המאמן קטש לא נראה מזהיר. אבא מיקי לא מנמיך ציפיות: "לי יש עדיין את החלום לראות אותו במכבי ולשמוע את הכרוז מכריז על 'נאמבר ניין, ברקוביץ''. אני לא בטוח שניב נמצא במקום הזה, אבל עם עוד קצת ניסיון, הוא יכול להגיע לרמות הגבוהות ביותר".
אתה הולך למשחקים שלו?
"לא מחמיץ שום משחק. לפעמים אני כל כך בלחץ, שאני חוזר הביתה סחוט יותר מאשר כששיחקתי בעצמי".
עם הנכד ליאו. פותח איתו את הבוקר
אתה מרגיש שהפסדת משהו בגידול של הילדים, שנעדרת כל כך הרבה מהבית?
"לשחק במכבי זה כלוב של זהב. ביום שני היה לנו משחק ליגה, בשלישי טסים לחו"ל, רק בשישי חוזרים, ואחר כך אימונים בשבת ובראשון. לא קל לעשות את זה 20 שנה, וזו גם הסיבה שלא הלכתי לאמן אחר כך. מאמן עובד לא פחות קשה משחקן, אפילו יותר, וכשפרשתי בגיל 41 הרגשתי שכבר מיציתי את זה.
"אבל אתה יודע מה - לא, לא הפסדתי, כי יש לי פרטנרית נהדרת לצידי. בכל פעם שחזרתי מחו"ל שלי היתה מביאה את הילדים לשדה התעופה, והייתי לוקח אותם איתי לאירועים ולאימונים. דאגתי להיות כל הזמן בתמונה. כשסיימתי אימונים במכבי, הייתי הולך עם עדי לאכול פלאפל מול ההיכל. יש לי קשר מדהים עם הילדים, ועוד יותר כיף לי להיות עכשיו סבא לילדים שלהם".
גם הנכדים כבר יודעים לכדרר?
"ליאו הולך לחוג כדורסל בלוס אנג'לס, והוא כמובן לקח את החולצה מספר 9. אני רואה שיש לו כישרון. עליו אי אפשר להגיד 'אתה תהיה ברקוביץ'', כי שם המשפחה שלו זה אלפנדרי... גם אריאל, הבן של רועי, מאוד אוהב ספורט, אבל הוא עושה בושות, הלך דווקא לכיוון של הכדורגל! כשהוא בא אלי הביתה, אני מוציא לו רק את הכדור הכתום".
אתה שומר על קשר עם החברים מהימים ההם?
"כן, בעיקר עם שוקי שוורץ ומוטי ארואסטי. רק בשבת נפגשנו עם המשפחות. זה כיף שיש חברים שהולכים איתך לאורך כל החיים".
מוטי חסה בצילך ונהנה פחות מאור הזרקורים. זה לא גרם למתחים ביניכם?
"מעולם לא. למוטי יש חלק עצום בכל מה שהשגתי בקריירה, והיינו שותפים אמיתיים. תמיד נתתי לו את הכבוד. שיחקנו יחד מגיל 15, ואפילו כשמוטי עזב את מכבי וישב שנה בבית, ואני שיחקתי במכבי ראשל"צ, החזרתי אותו אחרי עונה כדי שישחק איתי. היה נהדר לשחק שוב יחד והגענו לגמר הפלייאוף".
ברקוביץ', אוחז בבנו רועי, עם שותפו מוטי ארואסטי. צילום: משה שי
"הציעו לי להיות הנשיא"
ברקוביץ' הוא קונצנזוס. הגשש החיוור כתב עליו מערכונים, הוא הדליק משואה ביום העצמאות, נשא פעמיים את הלפיד במכביה ואפילו אהוד מנור ז"ל חיבר לכבודו שיר שביצע חיים משה במשחק הפרידה שלו ממכבי, ב־1995. גלי ההערצה כלפיו חוצים גבולות גם כיום. לאחרונה, כשהגיע לאולם בהדר יוסף כדי לצפות בבנו משחק עם אילת נגד הפועל ת"א, התקבל על ידי הקהל האדום בכבוד מלכים. ולא בכדי: אחרי שעבר בראשל"צ ובהפועל ירושלים, הסמל הגדול של מכבי סיים את הקריירה שלו באוסישקין, ואפילו שיחק פעם אחת בדרבי נגד מכבי ("אני לא זוכר כלום מהמשחק הזה").
איך מצאת את עצמך בהפועל ת"א?
"אחרי שלא נתנו לי לחזור לשנת פרישה במכבי, היו רק 48 שעות למועד ההעברות, וצביקה שרף הציע לי להצטרף אליו בהפועל. לא רציתי להפסיק לשחק, אז הלכתי. קיבלו אותי שם יפה מאוד, פירגנו לי, ואפילו הקהל של מכבי לא כעס. אבל את המשכורת מהפועל לא קיבלתי. אחרי שלושה חודשים הודעתי לשחקנים בחדר ההלבשה שאני פורש מכדורסל. עד היום לא ראיתי את הכסף שחייבים לי בהפועל, אבל זה בסדר, כבר ויתרתי עליו".
לא חסרה לך הפשטות שהיתה פעם בכדורסל? היום הכל ממוסחר, עם אינספור חסויות.
"זה עולם אחר, אבל אני דווקא מתחבר לזה. לפני שנתיים הייתי בגמר ה־NBA בין מיאמי לאוקלהומה סיטי, וזה הזכיר לי הצגות בווגאס. הכדורסל הוא רק נדבך אחד, ומסביבו יש המון שואו. גם במכבי זה ככה, ואני מצדיע למחלקת השיווק שלה, היא לא נופלת בדברים האלה ממה שקורה ב־NBA ועושה את זה בצורה הכי יפה ומכובדת שיש. בימים שאני שיחקתי, היה אך ורק כדורסל: לנצח ולקחת אליפויות".
אפילו מעודדות לא היו.
"מעודדות? מה פתאום? הרבה פחות מזה. בלוח התוצאות היו רק מספרי החולצות, ונורות שציינו את מספר העבירות. מי בכלל חשב אז לכתוב שמות, ונקודות, ושייצאו מהתקרה מסכי טלוויזיה ענקיים. תקשיב, בתקופה שלי ההיכל אפילו לא היה מחומם. כשהייתי מתחיל לרוץ ולהתחמם, היו יוצאים ממני אדים, נראיתי כאילו הוציאו אותי ממיקרוגל. זה היה מוזר - אתה רץ על המגרש, מזיע, ומסביב האוהדים יושבים עם סוודרים, ומעילים, וכובעים על הראש. אבל מה, דאגנו שיהיה חם".
מתי היית מעדיף לשחק - אז או היום?
"ברור שהיום, איזו שאלה. אני יכול רק לדמיין איך זה לשחק בהצגה כזאת, מול כל השואו הזה".
ברקוביץ' סיפר לא פעם שהצביטה היחידה שנותרה בליבו מהקריירה היתה אובדן חלום ה־NBA. בקיץ 1979, אחרי שהצעיד את נבחרת ישראל למדליית הכסף באליפות אירופה, הוא קיבל חוזה מאטלנטה הוקס, אבל לא שוחרר ממכבי. עכשיו הוא מסתכל על זה קצת אחרת. "אני בטוח שפיספסתי חוויית חיים, ויכולתי לעשות היסטוריה. אבל אם הייתי הולך, יכול להיות שהייתי מפספס חלק גדול ממה שהשגתי בשנים הארוכות במכבי ובנבחרת, ואולי לא הייתי מקבל השבוע פרס מפעל חיים. אז אולי בכל זאת זה היה לטובה".
ההפסד הכי צורם בקריירה שלו היה בגמר גביע אירופה ב־1987 בלוזאן, כשמכבי נכנעה למילאנו 71:69. שרף החליט שהקפטן יראה את רגעי ההכרעה מהספסל, עד שברקוביץ' כמעט נכנס למגרש על דעת עצמו, בלי שיקבל הוראה מהמאמן.
אבל היה הפסד אחד שממש גרם לו לבכות. "זה היה ב־1971, הייתי ילד בן 17 בעונה הראשונה שלי במכבי. שיחקנו במוקדמות גביע אירופה נגד פנאתינייקוס, השתתפתי במשחק למשך שתיים או שלוש דקות, והפסדנו את העלייה לשלב הבא בגלל הפרש סלים (מכבי הפסידה באתונה 81:73 וניצחה רק 80:81 בגומלין בישראל; א"ו). בסיום פשוט ישבתי על הספסל ובכיתי".
יש ניצחון שאתה זוכר במיוחד?
"וואו, היו כל כך הרבה. הניצחון על צסק"א מוסקבה בווירטון ב־1977, הזכייה בשני גביעי אירופה עם מכבי, המקום השני עם הנבחרת בטורינו. סל אחד שאני זוכר במיוחד זה סל הניצחון נגד הפועל ר"ג ב־1983. הכדור איכשהו הגיע אלי, וקלעתי בשנייה האחרונה. אם הייתי מחטיא, היינו מאבדים את האליפות".
מהי לדעתך חמישיית כל הזמנים של מכבי?
"מהשחקנים ששיחקו איתי - ארואסטי, טל ברודי, לו סילבר, בוטרייט המנוח ואולסי פרי. עם החמישה האלה עשיתי היסטוריה ב־1977, ועם רובם הגענו להישגי השיא בנבחרת ב־1979 ובמכבי ב־1981. אתה יודע מה, היום הייתי אפילו מוכן לעלות מהספסל כדי לשחק שוב עם החבר'ה האלה".
מי השחקן שהיה לך הכי קשה לשחק נגדו?
"היו שני איטלקים שלא הפסיקו לדחוף ולהרביץ ולשמור חזק, והיה לי ממש קשה מולם: אנטונלו ריבה ורוברטו פרמייר. היה קשה מאוד גם נגד וויין בראבנדר מריאל מדריד".
מה ההישג הגדול ביותר שלך?
"המורשת שאני מעביר, צורת ההתנהלות, הדרך. מעבר לכישרון יש גם עבודה קשה, הצבת מטרות ועמידה בהן, ואת זה אני רוצה להעביר הלאה. אני חושב שבזכות זה קיבלתי את הפרס האחרון, ולא בזכות הגביעים והאליפויות".
בעוד כמה חודשים יסיים שמעון פרס את תפקידו. אולי תרוץ לנשיאות?
"אתה אומר את זה חצי בצחוק, אבל כבר הציעו לי את זה. עזוב, זה לא מתאים עכשיו. אני רק בן 60. אולי בעתיד. נשיא המדינה הוא האזרח מספר 1. טוב לי בתור מספר 9".
aralew@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו